שמא שמע האובד מתאונן בין שכניו טליתי אבדה , וזה יודע את סימניה ,וכשישמע את מוצאה מכריז טלית מצאתי –יקום ויתן סימניה ,הלכך אבידתא מכריז , ואינו נותן לב לומר טלית זו אבדתי ואלו סימניה
אין לדבר סוף : דהשתא נמי מסיק אדעתיה ,ואמר ,אם טלית היא שמצאת אלו סימניה
אי אמרת בשלמא אבדיתא מכריז : ולא מזכיר שם החפץ אצטריך תנא לאשמועינן ,דאף על גב דאמר האי טלית אבדתי-צריך ליתן סימנין
אמרו ליה אין : כסבורין שאמר להן ידעיתון ביה דלאו רמאי הוא , שכך היה לו לשואלן
מסתברא : שזה היה דעתן מתחילה , ואין כאן משום מגיד וחוזר ומגיד
לא מייתי איניש חובה לנפשיה :
כשהביאן לבית דין בטוח היה שלא יעידו חובתו המשנה אמר את האבידה אם התובע אמר שם האבידה , אך לא ידע לתת סימניה, לא יתן לו כי אין זו הוכחה מספיקה
.
והרמאי ואם הוא אדם החשוד ברמאות אין מחזירים לו אף-על-פי שאמר סימניה , עד שיביא עדים שאינו רמאי , כי חוששים לקנוניה מצדו
מדרש ההלכה המובא במשנה: "עד דרש אחיך אתו" לפי פשוטו של מקרא : עד בוא אחיך לדרשו. ויש לשאול
א). מה ראתה תורה להזהיר על כך? וכי יעלה על הדעת שיתן אותו קודם שידרוש אותו
ב).למה נכתבה המלה"אותו"? שכן ברור מה שאמרה "עד דרש אחיך " בלבד
חז"ל דרשו : "אתו" – את אחיך, כלומר עד שתחקור ותדרוש את אחיך , התובע את האבידה ,אם רמאי הוא או לא
מכאן כוונת המלה "דרש" חקירה ודרישה של ביה"ד לגבי מהימנותו של מבקש האבידה.
