גמרא: פיסקה ראשונה
בירור צורת ההכרזה
בנידון זה קיימת מחלוקת בין אמוראים: רב יהודה אמר אבידתא מכריז המוצא מכריז סתם : "אבידה מצאתי "! ואינו מכריז שם החפץ , טלית, כלי וכד': ועל המבקש לומר האבידה וסימניה כאחד.
רב נחמן חולק על דעתו ואומר: גלימא מכריז המוצא מפרסם ברבים מה הדבר שמצא . הדורש יאמר סימניה.
הגמרא מנמקת את דבר החלוקת : רב יהודה אמר… ומה טעמו? ודאי אמרת משום שאם תאמר שבהכרזה מגלים את שם האבידה חיישינן לרמאי הרי עלינו לחשוש לרמאי שמא שמע שכנו מתאונן על אבדן טליתו, ובמקרה יודע סימניה , וכשישמע שמכריזים על מציאתה יבוא ויקחנה בסימנים: לפיכך "אבידתא מכריז" , בלי פירוט השם ולא יעלה בדעתו של רמאי שזו טלית שכנו.(דעתו של רב יהודה)
רב נחמן סבור שעלינו לסייע ככל האפשר לבעלים בקבלת אבידתם, ולפיכך " גלימא מכריז" , ואשר חשש רמאות לרמאי לא חיישינן אין אנו חוששים לקנוניה , דאם כן אין לדבר סוף כי גם לפי דעתך , שמכריזים סתם, יוכל הרמאי לנחש ולומר למוצא :"אם גלימא היא זו הרי סימניה הם אלה וכאלה"!
המשנה והמחלוקת
תנן שנינו במשנה: אמר את האבידה ולא אמר סימניה משמע שנוסף על סימניה צריך התובע לומר עוד משהו ("לומר את האבידה") מהי אותה "אמירה"?
אי אמרת בשלמא - ניחא אם תאמר שמכריז על האבידה סתם, כרב יהודה, ואינו מפרש מהותה, הא כמשמע לן- אזי צריך התנא להשמיענו אף על גב דאמר גלימא
שאעפ"י שהתובע אמר מהי האבידה , כגון טלית וכד' בכל זאת כי לא אמר סימניה לא מהדרינן ליה כל עוד שלא ציין גם סימניה אין אנו מחזירים לו, וזוהי רבותא שלולא נאמרה בפירוש לא ידענוה אלא אי אמרת גלימא מכריז אבל אם תאמר שהמוצא מזכיר שם החפץ , ואם זוהי גלימה הוא מכריז "גלימה מצאתי"!
אזי יקשה להבין מה חידוש בהלכה זו שאם "לא אמר סימניה לא יתן לו"?
אמר איהו גלימא ואמר איהו גלימא מאחר שהמוצא אמר "גלימא מצאתי" ונתובע אומר "גלימא אבדה לי" וסימניה נותן, צריכה למימר כלום צריכים היו לומר כי לא אמר סימנין לא מהדרינן ליה?! שאם לא אמר סימנים אין אנו מחזירים לו?!
הרעיון: הרי במקרה כזה אין בדברי הטוען משום הוכחה כל שהיא , כי שם החפץ נודע לו ע"י המכריז ,וסימנים אינו אומר, וברור אפוא שאין להחזיר לו! ומכאן ש"אבדיתא מכריז" כרב יהודה , וקיא לרב נחמן
תשובת רב ספרא
מדברי משנתנו אין להוכיח לכאן או לכאן: לעולם גלימא מכריז – באמת אפשר לומר שמשנתנו כרב נחמן, ש"גלימא מכריז". ואשר לשאלתך : אם שניהם אומרים "גלימא " מה החידוש שאין מחזירים לו? נשיב . כי בביטוי "ולא אמר סימניה" אין הכוונה שלא אמר סימנים בכלל , אלא אמר איהו גלימא ואמר איהו סימנין – לאחר
שהמוצא הכריז על הגלימא בא הלה ונתן סימניה , ומאי "לא אמר סימניה"? ומה פירוש "לא אמר את סימניה" הנזכר במשנתנו? לא אמר סימנין מובהקין דידה
הכוונה היא שלא נתן את סימניה המובהקים , סימנים שיש בהם משום ראיה מכרעת.
סברת רב ספרא
ייתכן שהמושג "סימנין" כוונתו כאן – "סימנים מובהקים" : ולפי זה משמיעה לנו משנתנו: כי באבידה שבה ישנם סימנים רגילים וסימנים מובהקים, יש להעדיף את האחרוניםף כי אם הללו אינם ידועים לדורש סימן שהחפץ לא שלו . רב ספרא הניח הנחה , ולפיה יישב את משנתנו.
פיסקה שנייה
נאמר במשנתנו: והרמאי אעפ"י שאמר את סימניה הרי זה לא יתן לו. להלן מובאת ברייתא שיש בה משום פירוש והשלמה למשנתנו.
תנו רבנן :שנו רבותינו : בראשונה היתה נתינת סימנים משמשת כעדות מספיקה להחזרת אבידה , אולם משרבו הרמאים ולגבי אדם שאין מכירים אותו היה מתעורר
חשד שמא רמאי הוא חדלו אז להסתפק בסימנים גרידא. אלא תיקנו חז"ל תיקנו תקנה שיהו אומרים לו שאנשי בית הדין יהיו אומרים למבקש האבידה : צא והבא עדים דלאו רמאי את – לך חפש והבא עדים שיעידו לפנינו על מהימנותך ויושרך האישי. וטול – וקח את האבידה בסימנים: כלומר , לאחר שהאדם הועמד בחזקת
כאשר לא נחשוש לקנוניה מצדו, ונאמינו בסימנים.
והתלמוד מביא מעשה שבו נהגו כדין הברייתא.
כי הא דאבוה דרב פפא כמו אותו מקרה באבי רב פפא , אירכס ליה חמרא שאבד לו חמור , ואשכחוה ומצאוה . אתא לקמיה דרבה בר רב הונא -בא לפני רבה בר
רב הונא, שעמד בראש ישיבת סורא אחרי מות רב חסדא , בכדי לתת סימנים וליטול חמורו, אבל רבה לא הכיר באופן אישי את אבי רב פפא , ולפיכך פסק כדין
הברייתא שהובאה לעיל.
אמר ליה רבה : זיל אייתי סהדי לך והבא עדים דלאו רמאי את – שאין אתה רמאי וטול וקח חמורך בסימנים . אזל אייתי סהדי - הלך אבי רב פפא והביא עדים:
אמר להו שאל אותם רבה: ידעיתון ביה דרמאי הוא? היודעים אתם בו שהוא רמאי ? אמרו ליה : אמרו לו כן.
תשובת העדים הייתה שגויה כי דרך השאלה היתה בלתי צפויה . העדים הובאו ע"י בעל הדין לזכותו: רבה צריך היה להדגיש בחקירתו את צד הזכות ,
ולשאול:"היודעים אתם בו שאינו רמאי"? ואמנם העדים סברו שכך נשאלו, וענו כן . כלומר , מתוך שיגרא שבמחשבה לא השיבו העדים על השאלה שנשאלו למעשה אלא על שאלה שחשבו שישאלו אותם.
כשאבי רב פפא שמע תשובה זו אמר להם שאלם בתמיה: אנא רמאה אנא?! אני רמאי אני?! (פעמיים חזר על המילה "אני " מתוך התרגשות או הדגשה) אמרו ליה
השיבו לו העדים: להיפך, אנן "לאו רמאה את" קאמרינן אנו "אין אתה רמאי" אמרנו: כלומר בהשיבנו "כן" רצינו לומר שאינך רמאי, אלא שטעינו בשאלה.
לכאורה , סתירה יש כאן בדברי העדים: בעדות ראשונה כאילו העידו שאבי רב פפא רמאי הוא , ובעדותם השנייה ניסו לתקן רושם דבריהם והסבירו , שרבה הטעה
שמא אין בטענתם השנייה אלא משום אמתלא בלבד , לתרץ את הסתירה שבין שתי העדויות : למעשה קיים אפוא ניגוד בין " הגדה ראשונה" ל"הגדה שנייה"
ולפיכך העדות השנייה בטלה ,כי "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד".
רבה הכריע בשאלה זו, ואמר: מסתברא מסתבר, הסברה מחייבת אותנו לומר שלכתחילה נתכוונו להעיד שאינו רמאי,ואין כאן משום " מגיד וחוזר ומגיד" ומדוע? לא
מייתי איניש חובתא לנפשיה אין אדם מביא עדים שיעידו לחובתו " ואבי רב פפא הביא עדים אלה סימן שבטוח היה שיעידו לזכותו , אחרת לא היה מביאם, ולכן אין כאן חזרה אלא טעות.