ישוב המחלוקת אליבא דרב יוסף
בתשובתו סותר התרצן מעיקרה את הנחת המקשן – כי כל המחלוקת היא אם חייב בגניבה ואבידה כשומר שכר או לא: ולדעתו – יהא חייב בכך לדברי הכל, אפילו לר' עקיבא האוסר להשתמש בדמים , ומה טעם? משום שכר שמירת מצווה, כרב יוסף!
וכל הפלוגתא שלהם היא, אם להחמיר בדינו ולחייבו באונסין כשואל , או לו?
אמר לך רב יוסף[1] – רב יוסף יכול להשיב לך כך: בגניבה ואבדה – בעניין אחריות לתשלומי גניבה ואבידה דכולי עלמא לא פלגי דחייב - אין איש חולק שהוא חייב, ואפילו ר' עקיבא יודה בכך , משום שכר שמירת מצווה. כי פלגי – כשנחלק , לא נחלקו אלא באונסין דשואל – אם יש לחייבו באונסין[2] כדין שואל , או לא: וחיוב זה תלוי בזכות השימוש במעות. ר' טרפון סבר – דעת ר' טרפון היא כי שרו ליה רבנן לאשתמושי בגוייהו – שחכמים התירו לו, למוצא, להשתמש בהן, והוה ליה שואל עלייהו – ולפיכך הרי הוא כשואל עליהן, כאילו לווה אותן, משום שיכול להפיק מהן את כל ההנאות ("חייב באחריותן" – פירושו חייב באונסין) ור"ע סבר – ואלו דעת ר' עקיבא היא כי לא שרו ליה רבנן לאשתמושי בגוייהו – שחכמים אומרים לא התירו לו להשתמש בהן, הלכך – הואיל וכך לא הוה שואל עלייהו – אינו נחשב כשואל עליהן , ולכן "אינו חייב באחריותן " כלומר אינו חייב באונסין.
דחיית התשוב ע"י המקשן
סברת המקשן – ההנחה כי מחלוקת התנאים היא "באונסין דשואל" אינה נכונה , ומתנגדת למשמעות משנתנו , כי הרי למעשה נחלקים דברי ר' עקיבא לשניים:
I. קביעת גופה של הלכה :" ר' עקיבא אומר לא ישתמש בהן"
II. הסקת מסקנה מאותה הלכה: "לפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן".
והנה הסיפא (ב) היו, לכאורה , תוצאה הגיונית מהרישא (א) , ואם כן למה נאמרה והודגשה ("לפיכך…") ? ומסתבר כי באה להשמיענו רבותא – כלומר , חידוש משפטי שלולא ה"לפיכך" לא יכולנו להסיקו בעצמנו מתוך סברה : והאלה היא מהוא החידוש ?
וכאן מפתח המקשן את הרעיון , כי עניין זה ניתן להתיישב רק באם נניח שהפלוגתא במשנתנו היא בגניבה ואבידה – ולא באונסין דשואל , כדעת התרצן.
פריכא : אי הכי – אם כך ,"לפיכך" דאמר רבי עקיבא – דברי רבי עקיבא :"לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן" למה לי? לשם מה נאמרו ? הרי די הי ברישא בלבד:"ר"ע אומר לא ישתמש בהן" , שהרי ברור לכל בר בי רב , שאם אין למוצא זכות שימוש באבידה אין לחשבו כשואל עליה!
פיתוח הגיוני של הפריכא: אי אמרת בשלמא בגניבה ואבידה הוא דפליגי – ניחא אם תאמר שהמחלוקת היא , אם לחייבו בגניבה ואבידה כשומר שכר , אזי היינו תקתני – נכון יהא מה שר"ע מטעים ושונה ביום דבריו:"לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן" , כי משפט זה אינו מיותר , וצריך היה להיאמר משום חידוש שבו , ומדוע: סלקא דעתך אמינא שומר שכר הוי כדרב יוסף –משום שאחרת יכולתי לומר , כי אף ש"לא ישתמש בהן" – ויהא חייב כשומר שכר משום הנאת מצווה , כרב יוסף , בגניבה ואבידה מחייב – ויהא חייב בגניבה ואבידה (כך היינו סבורים בטעות) קמשמע לן "לפיכך" – ולכן הוא משמיע לנו את ה"לפיכך אם אבדו ".. וכוונתו בזה , כי השתא דאמרת לא ישתמש בהן - עתה לאחר שאמרת " לא ישתמש בהן" שומר שכר לא הוי – אינו נחשב לשומר שכר , ואינו חייב בגניבה ואבידה : כלומר , במקרה זה יהא החידוש שהחיוב באחריות קשור בזכות השימוש בלבד , ואם זו אינה – אין אחריות, ואעפ"י שישנו שכר שמירת מצוה.
(פיתוח הרעיון נמשך ) אלא אי אמרת …- אבל אם תאמר שבגניבה ואבידה חייב הוא לדברי הכל. כי פליגי באונסין דשואל ..- וכל הפלוגתא היא אם חייב באונסין כשואל או לא , אז תתעורר השאלה: מאי " לפיכך " דר' עקיבא ? – מה בא ללמדנו ה"לפיכך " של ר' עקיבא ?- ברור שאינו חייב באונסין כשואל, כי הרי אין כל נקודות שיתוף בינו לבין שואל! הכי מבעי ליה למתנא – וכך הי צריך לשנות:"ר"ע אומר לא ישתמש בהן " וזה הכול , ואנא ידענא – ואני הייתי יודע שמיכוון ש"אינו משתמש בהן" אינו נחשב לשואל , ואינו חייב באחריותן : ולשם מה נחוץ לנו איפוא ה"לפיכך" של ר' עקיבא? – עד כאן לשון הקושיה. ומתרצת הגמרא: משום "לפיכך" דר' טרפון –
אמנם , מבחינה הגיונית מיותר משפט זה – ונאמר בעיקר מטעמי רציפות שבלשון המחלוקת : הואיל ובר הפלוגתא שלו, ר' טרפון, משפטו מסתיים ב"לפיכך"- עושה כך גם ר' עקיבא.
ועל זה שואלים מיד: ו"לפיכך " דר' טרפון למה לי?- ומה צורך יש ב"לפיכך" של ר' טרפון עצמו? מה בא לחדש? הרי ברור ומובן כי אם "ישתמש בהן" הוא " חייב באחריותן"!
תשובה: אמנם ישנו חידוש בדברי רבי טרפון , הכי קאמר- כך הוא אומר, זוהי כוונתו: כיון דשרו ליה רבנן לאשתמושי בגוייה דמי- דומה כאילו נשתמש בהם כבר, אף שעדיין לא נשתמש למעשה: כלומר הרבותה היא כי בזכות השימוש כשהיא לעצמה מחייבת , ואף –על –פי שזכות זו טרם נוצלה למעשה.
אלא שגם תשובה זו לא הניחה את דעת המקשן, הממשיך ושואל: והא "אבדו" קתני!- והרי התנא שונה במשנתנו :"אם אבדו" וכו', ואינו שונה "נאנסו" – ומכאן שהפלוגתא היא "בגניבה ואבידה" , ולא ב"באונסין" , כפי שתירצת!
תשובה: קיימים שני סוגי אבידה. א) אבידה בדרך הרגילה ב) אבידה בדרך תאונה או מקרה אסון , הקרובה ל"אונס" : והמושג "אבדו" השנוי במשנתנו שייך לסוג השני , כדרבה – וכפי שהאמורא רבה פירש מושג זה במקום אחר "נגנבו" – בליסטים מזויין, "אבדו" – שטבעה ספינתו בים (בבא מציעא נ"ח , א')
אותה סוגיה עוסקת במקרה של בני עיר אחת ששלחו שקליהם, באמצעות שליחים, למקדש בירושלים – ובדרך "נגנבו או שאבדו" : ולאחר שקלא וטריא פירש שם רבה, כי הכוונה היא ל "גניבה ואבידה" שהן בגדר "אונסין" : "נגנבו" – כוונת "נגנבו" אינה לגניבה בסתר, אלא בלסטים מזויין – להתקפת כוח ע"י שודד מזויין , שמסוכן לעמוד נגדו, "אבדו" – ופירוש המלה "אבדו" אינו אבידה בדרך רגילה , אלא שטבעה ספינתו בים – ואבידה כזו היא בגדר "אונס"
תמצית התשובה: המשיב ביסס סופית את התירוץ הראשון לפי רב יוסף , כי המחלוקת אינה בגניבה ואבידה – אלא באונסין דשואל , וזוהי כוונת המושג "אבדו" שבמשנתנו , היינו : אבידה בדרך "אונס" כגון טביעת ספינתו בים : ואגב מעירה הגמרא כי הסבר זה מקביל לפירושו של רבה.
פסק הלכה במחלוקת ר' טרפון ר' עקיבא.
אמר רב יהודה אמר שמואל – רב יהודה אומר בשם שמואל : הלכה כר' טרפון - הדין הוא כר' טרפון: שמותר להשתמש בדמי אבידה , ואם אבדו חייב באחריותן.
פיסקה רביעית
ביד רחבה – בידי האמורא רחבה , הוה ליה הנהו זוזי דיתמי – היו לו מעות של יתומים: בידו הופקדו מעות יתומים קטנים.
אתא לקמיה דרב יוסף – בא רחבה לפני רב יוסף , שהיה ראש ישיבת פומבדיתא, אמר ליה – ושאל אותו : מהו לאשתמושי בגוייהו? – מה הדין , המותר לו להשתמש בהן? אמר ליה – ענה לו רב יוסף: הכי אמר רב יהודה אמר שמואל – כך אמר רב יהודה בשם שמואל: הלכה כר' טרפון – שהדין הוא כר' טרפון , שמותר למוצא להשתמש בדמי האבידה – ולפי זה מותר גם לך להשתמש במעות הפיקדון שבידך.
אמר ליה אביי – אביי, תלמידו של רב יוסף , העיר מיד על ההבדל שבין שני העניינים , ואמר לו : ולאו אתמר עלה – האם לא נאמר עליה (על אותה הלכה) משום רב חלבו בשם רב הונא:לא שנו - שלא למדו דין זה ש"מותר להשתמש בהן" אלא ב"דמי אבידה" – אלא דווקא בדמים שקיבל תמורת האבידה שנמכרה והטעם ? הואיל וטרח בה – מכיוון שהמוצא טרח באבידה , שטיפל בה שנמכרה , והטעם? הואיל וטרח בה – מכיוון שהמוצא טרח באבידה , שטיפל בה ומכרה – ולכן העניקו לו חכמים זכות השימוש בדמיה, אבל "מעות אבידה" – כהאבידה היא "מעות" כלומר , במקרה שמצא כסף ולא חפץ – כגון מעות בכיס , או שלושה מטבעות עשויין מגדלין , דלא טרח בהו – שלא טרח בהם , לא בטיפול ולא במכירה. לא?! – לא התירו להשתמש בהן ?! עד כאן מימרת רב הונא , ואביי ממשיך ומוציא את המסקנה לגבי מקרה רחבה : והני – ואלו , מעות יתומים שאנו דנים בהן כ"מעות אבידה" דמי! – דומות בדינן לדין "מעות אבידה" – כי גם בהן לא טרח הנפקד(רחבה) , ולפיכך אין להתיר לו להשתמש בהן.
לאחר שרב יוסף שמע את חילוקו של אביי אמר ליה – לרחבה : זיל – לך לך , לא שבקו לי – אין מניחים לי דאשרי לך – שאתיר לך להשתמש במעות היתומים.
סיכום הפיסקה
סברת רב יוסף – תחילה סבר שיש לדמות מעות פיקדון היתומים ל"דמי אבידה" שבמשנתנו – כי לאחר שהמוצא מכר את האבידה וקיבל דמיה הרי הם בידו כפיקדון , ואין להבדיל בינו לבין פיקדון אחר המתקבל בדרך רגילה.
סברת אביי – אין להקיש מ"דמי אבידה" לעניין שלנו , כי קיים הבדל עקרוני בין השניים: במקרה הראשון טרח הרבה המוצא בטיפול ומכירה עד שהשיג את "דמי האבידה" ולא ייפלא אפוא שהקנו לו חכמים זכות השימוש בהם - , לא כן אצלנו, שהנפקד (רחבה) לא טרח בדמים , כי קיבלם מלכתחילה מידי המפקיד - , והרי זה דומה ל "מעות אבידה" שהשימוש לא הותר בהן אפילו לר' טרפון.