. המלה חקלאות גזורה מן המלה הארמית חקל, שמשמעה שדה. המלה המקבילה בשפות הלאטיניות היא אגריקולטורה, צירוף של שתי מלים שתרגומו עיבוד (וגם תירבות) השדה, ואכן בלאטינית יוחד המונח לעבודת האדמה במובן הצר של המלה, והוא מקביל למה שמכונה בפינו "פלחה". אך המונח "חקלאות" מקיף את כל ענפי המשק המעורב, כלומר גם גידול מקנה, גננות לסוגיה וכדומה. החקלאות היא הענף החיוני ביותר של הפעילות האנושית, שהרי היא מספקת לנו מזון, שבלעדיו לא יוכל האדם להתקיים וממילא לא יוכל לפעול בשום ענף משקי אחר. במשך אלפי שנים שוכללו מאוד השיטות החקלאיות, ובכל ארץ וארץ למד האדם להתאים את הגידולים ואת שיטות הגידול לתנאי האקלים והקרקע. החקלאות שונה אפוא בארצות השונות, ויש אף הבדלים בין גלילות שונים של ארץ אחת, אם היא רחבת-ידיים או יש בה רבגוניות של קרקעות ותנאי אקלים. לנתונים הגיאוגראפיים באזורים השונים של ארץ ישראל (ראה ארץ-ישראל) נודעת השפעה רבה על החקלאות. פלחה חרבה (גידול דגנים בלי השקיה), למשל, מתאימה בעיקר לעמקי הצפון ולצפון הנגב (אף כי שם יש בדרך כלל צורך בהשקית עזר), מטעים של עצי-מאכל, המשירים את עליהם בקיץ ("נשירים"), הזקוקים למנות מסוימות של קור חורפי להנבת יבוליהם, וכן גידול מקנה, המתקיים בעיקר על המרעה, מתאימים יותר לחבלי ההר. בהתאמת הגידולים החקלאיים לאזורים השונים נודעת חשיבות רבה גם לסוג הקרקע. קרקע ההרים הטרשית קשה לעיבוד, בייחוד במכונות חקלאיות ממונעות, וגם משום כך מתאימה היא למטעים ולמרעה יותר מקרקעות העמקים. בחלק גדול ממישור החוף יש קרקע - חמרה (או חול-חמרה) אדומה העשירה יחסית ברקבובית ונוחה לעיבוד, והתברר שאדמות אלו מתאימות ביותר לגידול עצי ההדר, ענף חקלאי שהוא אחד החשובים במקורות העושר הטבעי של ארצנו. אך גם ניצול הקרקעות האלה לגידול ההדרים מחייב טיפול שקול וזהיר. למשל ההדרים זקוקים להשקיה וכשמשקים את אדמות החמרה מצטבר בהן טין דק בעומק לא רב, עד שנוצרת שיכבה אטומה המכונה "נזאז". כדי למנוע זאת, יש להקפיד על ניקוזה של קרקע זו (הניקוז הוא פעולה חשובה גם בקרקעות אחרות). פרדסי ההדרים הם דוגמה לסוג של משק חקלאי המבוסס על גידול אחד בלבד (מונוקולטורה). היתרון שבחקלאות המבוססת על גידול יחיד הוא, שהיא מתאימה לגישה ה"תעשייתית" לעיבוד החקלאי. השימוש במכונות גדולות, כגון טראקטורים, קומביינים ואף מטוסים (לאיבוק חומרי הדברה נגד מזיקים ומחלות, למשל), הוא כדאי יותר כשמעבדים שטחים גדולים, רצופים ואחידים. רוב החקלאות בארץ היא נחלת משקי "ההתיישבות העובדת", כלומר קיבוצים ומושבי עובדים. התיישבות זו מעדיפה את המשק המעורב, המשלב ענפים שונים. למשק המעורב יתרונות רבים. יש בו גיוון רב של תעסוקה לגברים ונשים בעלי הכשרה ויכולת שונות ובני גילים שונים; יש בו אפשרות רבה יותר לחלוקה שווה של העבודה החקלאית על פני כל חודשי השנה, וזאת בניגוד למונוקולטורה שבה יש עונות "בוערות" ועונות "מתות". המשק המעורב מאפשר ניצול כל מיני קרקעות ותנאים טופוגרפיים בתחום משק אחד. המונוקולטורה סופה לדלדל את הקרקע; ואם על ריקון הרקבובית אפשר לפצות בדישון, סכנת המזיקים והמחלות, שהתפשטותם נעשית חמורה ומסוכנת יותר משנה לשנה, אינה ניתנת לפתרון על נקלה. המשק המעורב מאפשר להנהיג מחזור זרעים, שבמסגרתו אין מגדלים בשדה מסוים גידול אחד במשך כמה שנים רצופות (הדברים אינם אמורים כמובן במטע רב-שנתי), אלא מגוונים את הגידולים. גידול המקנה במשק מאפשר להחזיר לקרקע, באמצעות הזבל האורגני, חלק ממה שהוציאו ממנה הגידולים, והזיבול האורגני לא זו בלבד שהוא מעשיר את הקרקע בחומרי מזון, אלא שהוא משביח את המבנה שלה ומשפר את איוורורה וניקוזה. גידולי החקלאות בארץ. את השטחים הגדולים ביותר במשק החקלאי בארץ תופסים גידולי הפלחה לגרעינים, שרובם גידולי בעל (בלי השקיה), עבודותיהם ממוכנות, והשקעת עבודת הכפיים בהם קטנה יחסית. חקלאות כזאת קרויה אקסטנסיבית, בניגוד לענפים כגון שתלנות, התופסת שטחים קטנים וצורכת הרבה השקיה ועבודת כפיים. הענפים מסוגה נכללים בחקלאות האינטנסיבית. הגידולים החד-שנתיים בפלחה מתחלקים לגידולי חורף ולגידולי קיץ. תבואות-החורף החשובות ביותר הן החיטה והשעורה. גידולי הקיץ העיקריים הם הסורגים והחמנית. דגן קיצי חשוב נוסף הוא התירס. הואיל ואת תבואות-החורף לגרעינים מגדלים בעיקר ללא השקיה, ובשטחים נרחבים בחלקה הדרומי של הארץ, נפגעות תבואות אלה ביותר בשנות בצורת. את גידולי-הקיץ לגרעינים מגדלים בחלקם בהשקיה. הגידול העיקרי בגידולי הקטניות לגרעינים הוא החמור, אשר מזרעיה מכינים שני מאכלים מקובלים "חומוס" ו"פלאפל". במשק הערבי גידלו לפנים את השומשומין (סומסום), שמזרעיו מכינים את ה"טחינה". הגידולים החקלאיים שנועדו לעיבוד תעשייתי קרובים, מבחינת צורת גידולם, לדגנים ולגרעינים. החשוב שבגידולים לתעשייה בארץ הוא הכותנה, שסיביה הם חומר-הגלם לתעשיית הטקסטיל. גידול חשוב לתעשייה, שמגדלים אותו בתנאי בעל רק במשק הערבי בגליל. במשק העברי מגדלים למען תעשיית המזון גם אפונה לשימורים וחריע להפקת שמן. מגידולי המספוא נכלל בפלחה החציר שמייבשים אותו לשחת, ואף הוא גידול בעל. גידולי המספוא בשלחין העיקריים הם האספסת (חלקה מוגש לבהמות כמזון טרי, ירוק ועסיסי, ומחלקה מכינים קמח), התירס, התלתן, סלק-המספוא ועשב דורה. במטעים, קבוצת הגידולים החשובה ביותר היא ההדר למינהו. מקום מיוחד תופס גידול הגפן ליין, שעיקרו כאמור בשני מרכזים בתחום המשק הפרטי באיזור החוף. ההתקדמות בענף זה בשנים האחרונות מתבטאת בעיקר בגידול הגפנים בהשקיה ובהגדלת חלקם של זנים שהיין המופק מהם משופר בטיבו. זני הגפן המניבים ענבי מאכל הם מענפי המטע החשובים ביותר ב"התיישבות העובדת". מזנים אלה משמשים ליצוא בעיקר "מלכת הכרמים", "פרלאט", "סולטאנינה" ו"אלפונס". זני המאכל המקובלים בארץ הם "תמר" ו"מוסקט". קבוצה חשובה של עצי-מאכל הם הנשירים ממשפחת הוורדיים, הנחלקים, לפי מבנה פריים ל"גרעיניים" (זרעים קטנים אחדים בתוך ענבה, שהתפתחה ממצעית הפרח) ול"גלעיניים" (שפריים הוא בית-הגלעין). ה"גרעיניים" החשובים בארץ הם התפוח והאגס וה"גלעיניים" החשובים הם האפרסק, המשמש והשזיף. עם משפחת הוורדיים נמנה גם השסק, שאינו עומד בשלכת, והוא נכלל בקבוצה אחרת של עצי-מאכל, המכונים לפי ארצות מוצאם עצי-מאכל סובטרופיים. החשוב שבקבוצה זו הוא האבוקדו. עצי-מאכל סובטרופיים חשובים אחרים הם האנונה, האפרסמון, המאנגו והגויאבה. השקד הוא עץ נשיר ממשפחת הוורדיים, אך הוא סובטרופי לפי מוצאו. מקובל לכרוך אותו יחד עם הפקאן בקבוצה שלישית המכונה "אגוזיים". הפקאן הוא אגוז שהובא ארצה מאמריקה, וגידולו עולה יפה בעיקר בדרום השפלה. לזית נודעת חשיבות רבה, בייחוד במשק הערבי, שבו מגדלים אותו לשמן. במשק העברי מעדיפים את גידול הזיתים למאכל. מקום מיוחד תופסת הבננה שמבחינה בוטאנית היא עשב גדול רב-שנתי, אך לפי פירותיה ודרך-גידולה היא נמנית עם ענפי המטע. התומר גם הוא עץ מאכל חשוב, שאינו דומה לעצי המטע האחרים. על פני שטחים קטנים יותר מגדלים בארץ את התאנה והרימון, את החרוב, שאינו נופל מהם בוותיקותו בארץ, ועצים שהם אקזוטיים לגבינו, כמו הדובדבן הצפוני והפג'ויה הדרומית. הירקות העיקריים שמגדלים בארץ הם תפוח-האדמה, העגבניה, הגזר, החציל, הבצל, המלפפון, הקישוא, הכרוביים, הפלפלת, תות-השדה, החסה, השום, האבטיח והמלון. כפי שצוין לעיל, נכללים במונח חקלאות גם ענפי החי. ענפי החי בארץ הם גידול בקר לחלב ולבשר, גידול עופות לביצים ולבשר; גידול צאן לחלב ולבשר (במשק העברי כמעט רק כבשים, ובמשק הערבי גם עזים שחורות), גידול דבורים וגידול דגים בבריכות.