שימור הקרקע. עיבוד הקרקע הכרוך בתיחוחה ובדילול כסות הצומח שעליה או השארתה חשופה בעונות מסוימות, פותח פתח לסחיפתה המואצת בשל פעולת המים והרוח. כדי לעצור בעד סחיפה זו ידע האדם מקדמת דנא, שבמדרוני ההרים התלולים יש לבנות מדרגות, ששטחן העליון מפולס וקירותיהן הזקופים מחוזקים באבנים. לא כן במדרונים המתונים. אך בחקלאות המודרנית, בעולם וגם בארץ, הונהגו גם במדרונים המתונים שיטות למניעת סחיפה, שעיקרן עיבוד, זריעה ונטיעה לפי קווי-רום, והקמת סוללות-עפר לא גבוהות, המתמשכות לפי קווי-הרום, שהרווחים ביניהן נקבעים לפי סוג הקרקע, מין הגידול ושיפוע המדרון, ומתפקידן לעצור בעד העפר הנסחף מן התחום שבין סוללה אחת לזו שמעליה. כסות ממושכת של צמחייה צפופה, ואף חיפוי הקרקע בחומרים שונים, עשויים אף הם להגן מסחיפה. תולדות החקלאות הן תולדות מאמצי האדם לקבל ולשכלל את שיטות ייצור המזון (וחומרי גלם שונים) כדי לכלכל את אוכלוסי העולם המתרבים והולכים. ברם, ההתקדמות לא היתה מהירה תמיד ובכל מקום, ומכות רעב גרמו פעמים רבות סבל רב. עד היום שורר הרעב בכמה מקומות על פני כדור הארץ. בראשית היו בני האדם ציידים ומלקטים. הם התפרנסו מחיות בר ומדגים שהצליחו לקטול, מעלים, פירות ושורשים. בתקופה המזוליתית (תקופת האבן התיכונה), לפני 10,000 עד 7,500 שנה בערך, שוטטו שבטי פראים בחלקי תבל שונים. כליהם המשוכללים ביותר נעשו רק מצור או מסלע אחר, שהרי השימוש במתכות טרם נודע להם. לא היו להם לא בקר, לא צאן ולא חזירים, אלא רק כלבים שעזרו להם בציד. עד היום יש בצפון אוסטרליה ובאיזור הטרופי באפריקה ובאמריקה שבטים, המשיגים את כל מזונם מציד ומליקוט. ייתכן שראשית גידול בעלי-החיים הביתיים (בקר, כבשים, עזים, גמלים, סוסים, חזירים וכלבי-רועים) קדמה לגידול צמחי התרבות. גידול בעלי-החיים שיחרר את האדם מתלות מוחלטת בציד. הם היו נודדים עם עדריהם למצוא להם שדות מרעה ומקורות מים חדשים, כמו שמתואר בספר בראשית. לאברהם וללוט היו עדרים גדולים, והם נאלצו להיפרד מפני שהארץ לא יכלה לשאתם יחד. עד היום יש אורח חיים דומה לשבטים רבים בחלקים החרבים של אפריקה ואסיה, ואלה מהם הנודדים על פני שטחים רחבי ידיים למצוא מרעה ומים למקנה, אינם מגדלים צמחים וניזונים בעיקר מחלב ומבשר. ברם הדוגמה מספר בראשית מאוחרת, שהרי אבותינו חיו בתקופת הברונזה (הארד), אלפי שנים אחרי ראשית הגידול המובהק של צמחי תרבות בעמקים הפוריים של הנהרות פרת וחידקל, של היאור (נילוס), או אולי על גדות אחד הנהרות של סין או הודו. היו שומרים זרעים, מגרדים את האדמה כדי שתיטיב לקלטם, מן הסתם היו גם מבערים את הבאשה (עשבים רעים) ככל שיכלו, ולעת ההבשלה היו אוספים את היבול. ייתכן שנשים הן שגילו לראשונה את האפשרות לגדל תבואה, שהרי עליהן הוטל, בדרך כלל, התפקיד לצאת וללקט מזון צמחי למשפחה. היבולים הראשונים היו אומנם דלים מאוד, אבל אין לזלזל בהם, שהרי מראשית מיצערה זו החלה התפתחות הציוויליזציה; שכן, משגמר האדם אומר להתחיל בגידול תבואות ובאכילת יבולן, היה עליו לשנות את אורח חייו ולהיהפך מנווד לתושב קבע. עם ההתיישבות החלה להתפתח חלוקת העבודה בין תושבי היישוב. אנשים החלו להתמחות בעשיית כלים ובשיכלולם, בבנייה ובהתקנת סירות. בימים ההם החלו לעשות גם כלי חרס.