החקלאות בארץ-ישראל עד ראשית ההתיישבות החדשה. מהתקופה המזוליתית נמצאו במערה בכרמל חרמשים, שלהבם עשוי מצור וידיתם משן, אם אומנם חרמשים הם, ואם האנשים שהשתמשו בהם גם זרעו את התבואה שקצרו, הרי זו עדות לראשית החקלאות בארץ. יש סברה שהגידולים בתקופה קדם-היסטורית זו היו חיטת בר (חד-גרגירית) ושעורת בר. מתקופות האבן המאוחרות יותר נמצאו בארץ שרידי ממגורות לאיסום התבואה, מכתשים חרמשים ועוד כלי עבודה. יש גם סימנים לחקלאות שלחין לפי דוגמת ארץ הנהריים ומצריים. ראשית פיתוח ההשקיה בחצי המזרחי של כדור הארץ היתה לאורך הנהרות. מסתבר שעל החיטה והשעורה נוספו אז הדורה, הסומסום והפשתה, ואף הוחל בגידול עצי מאכל וירקות. בימי האבות ולפניהם (בחלק גדול של האלף השני לפנה"ס) שלטו בארץ כנען המצרים, ומהם שרדו כתובות, המעידות על חקלאות דומה לתמונה המתקבלת מספרי התורה. במקרא חוזרת פעמים מספר מניית שבעת המינים, שנשתבחה בהם ארץ-ישראל: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית-שמן ודבש". ב"דבש" הכוונה, לפי הדיעה המקובלת לתמר. דבש-דבורים נזכר אף הוא במקרא, אבל בתורת תנובתן של דבורי בר, כמו המעשה ביונתן המסופר בשמואל א' (פרק י"ד). ברם עמים אחרים במזרח כבר גידלו דבורים זמן רב לפני כן. במצוות הדת הוקדשה שימת לב מרובה לחקלאות, ודי להזכיר לדוגמה את עניין שנת השמיטה, המעיד על ידיעת תופעת "עייפות הקרקע". הלוח העברי הקדום ביותר שנמצא בארץ עניינו חקלאות והוא נמצא בתל גזר. הוא כתוב בכתב עברי עתיק; שלמה המלך (המאר העשירית לפנה"ס). על לוח זה רשומה חלוקת השנה לפי העבודות החקלאיות. לפי הבנתנו בו נזכרים בו הזית, הפשתה, השעורים והגפן. לאחר השפל בחקלאות בעת כיבוש הארץ בידי בבל, היתה פריחה מחודשת בימי שיבת ציון. בכתבי יוסף בן מתתיהו (פלאביוס) יש תיאורים נלהבים של ברכת האדמה בחבלים שונים של הארץ. בתלמוד מוצאים עדויות לשיטת "המשק המעורב" בחקלאות היהודית הקדומה. מקומות רבים בתלמוד מלמדים על המקום הנכבד שתפסה החקלאות בכלכלת אבותינו, ועל הבנת ערכם של גורמים שונים, כגון הזבל. הלשון החקלאית של אבותינו הקדמונים היתה עשירה ומדויקת. הספרות התלמודית מלמדת על המעמדות הבאים של עובדי אדמה. איכרים (עצמאיים או משועבדים), אריסים, חוכרים, שוכרים ופועלים חקלאיים. במאות הראשונות לסה"נ פחת והלך היישוב היהודי בארץ, ולאחר הכיבוש המוסלמי (במחצית הראשונה של המאה השביעית) נעשו בהדרגה יושבי הארץ רובם ככולם לערבים (מוסלמים ונוצרים). הפלח הערבי המשיך את מסורת החקלאות הקדומה בלי לקדמה ולשפרה. המשק האקסטנסיבי הפרימיטיבי בעמקים והעיבוד החרוץ והשקדני של מדרגות ההרים הניבו לו לחם עוני. גידולים חדשים (בעיקר ירקות ופירות) הכניסו לארץ בעיקר המנזרים, ובמחצית השנייה של המאה ה-19 היתה עדנה לחקלאות הארץ הודות להתיישבות בני כת דתית גרמנית ("טמפלרים"), שביקשו ליישם בארץ-ישראל את הידיעות המתקדמות של חקלאי אירופה