פרקים א - י > פרקים י"א - כ >פרקים כ"א -ל >פרקים ל"א -מ >פרקים מ"א -נ > פרקים נ"א -ס > פרקים ס"א -ע >פפרקים ע"א -פ >פרקים פ"א-צ >פרקים צ"א - צ"ט >פרקים ק - סוף

הקדמה

הקדמות מהרמ"ע שנדפסו במהדורה הראשונה:

הקדמה לידיעת החכמה מה בין חסד לרחמים:

חסד הוא חסד גמור שמתפשט בלי גבול והדינין מעכבין עליו והרחמים הוא בית קבול של חסד ושמם מוכיח עליהם חסד מתרגם עליו חיסדא מלשון חסד הוא שהוא מלשון בושה והחוורת פנים ותרגום החסידה חיוורתה בפרשת קדושים בעריות לפי שהאדם שמקבל כ"כ חסד והוא לא עביד חילוף החסד הגדול הוא מתביייש בזה החסד ולכן אברהם הוא בחסד לפי שהיה גר וזכר את מעשיו הראשונים ונתבייש. וע"ז אמר הפסוק ביעקב לא עתה יבוש יעקב ופניו לא יחוורו לפי שיעקב היה שלם מקטנותו והדינין מלשון די שהן רוצים לומר לחסד שהוא בלתי גבול די לפי שאם לא כן לא יענשו הרשעים במעשיהם הרעים א"כ בזה יתבטל העולם. והרחמים הוא מלשון רחם שמקבץ הטיפה מאב בתוכה כך הרחמים מקבל החסד בתוכה ומשווה החסד עם הדין. וע"ז אחז"ל חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת כי המיתה היא הדינין הקשה א"כ מלוין אותו ג"כ החסד והאמת שהוא הרחמים:

הקדמה בענין הטהירו:

ידוע ליהוי לכל מעיין בחכמת האשכנזי שהטהירו עילאה היא כמו השדה וי' הנקודות הם נזרעים בתוכה וכמו שהגרגרים כל א' צומח לפי כחו כך אלו הנקודות צומחות כל א' וא' לפי כחו. וכמו שהגרגרים כל עוד שהגרגר בקיומו אינו בא לכלל צמיחה ותיקון רק ההפסדה היא הצמיחה כך אלו הנקודות כל עוד שהיו בקיומם לא היה אפשר בתיקון הפרצופין עד שנשתברו כמו שיבא בספר בפנים וענין צמיחת הנקודות זו למעלה מזו הם נקודות מלכות עד טרפשא דליבא דזעיר שהוא מו' נקודות וזעיר מגיע עד לבא דאימא ואימא מגעת עד קדקדו דאבא וע"ז אמרו הפילסופים נפש בכבד רוח בלב נשמה במוח רמזו לזה נפש שהיא נוקב' מגעת עד טרפשא דזעיר שהוא רוח ורוח שהוא זעיר בלב ר"ל מגעת עד לבא דאמא ונשמה שהוא אמא במוח ר"ל מגעת לאבא עד מוחו:

הקדמה מענין א"ס מהרמ"ע ז"ל:

בענין הא"ס מיוסדו' ע"ד שאמרו הפליסופי' האלקית שכוונ' לזאת החכמה האמיתית וז"ל כ' הרב הגדול הרמב"ם ז"ל צריך לידע שהאל יתעלה קדמון והרב בעל העיקרים הקשה עליו דאין זה מן העיקרים דא"כ היה צריך לו לומר שג"כ הוא יתעלה נצחי זו היא קושיתו על הרמב"ם ז"ל אבל מי שנפתחו עיניו יראה שהדין עם הרב מיימון ז"ל כי בכלל קדמון הוא בוודאי נכלל נצחי אבל הנצחי אין בכללו קדמון לפי שהשכליי' הנבדלי' הם נצחיי' ברצון ית' אבל אינם קדמוני' וע"ז הקוטב יוסב גם דרושינו הקדוש כי במה שאנו אומרים בשילוח וראשונה א"ס אינו ר"ל לתואר אותו יתעלה שמו ח"ו שאין לו תואר לשם ולא השגה בו וכשאנו מתארין ואומרין א"ס א"כ יש לו ראשית וא"כ למה תארו חז"ל בא"ס היה להם לתוארו יתעלה בתואר הגדול יותר מזה והוא ראשית אין לו כפי כל ראשית וקדמון יש להם יחוס א' וא"ס ונצחיי גם להם פי' יחוס א' אמנם בהכרח אליו ית' דומיה תהלה אבל מה שאנו מתארין א"ס הוא בערך השגתינו כי בהגיענו לדבר מה שאין לנו יכולת להגיע ולהשיג ההוא יקרא אצלנו א"ס כמו כ"ע אע"ג דהוא כתר אוכמ' איהו קדם עילת העילת והוא משל לתינוק שסגור כל ימיו בחדר משער בשכלו והוא סובר שכל מה שחוץ לחדר בלתי בעל תכלית ואח"כ יצא וראהעיר גדולה ואמר שמחוץ לעיר אין סוף כך בזה הענין אחז"ל קודם בריאת העולם היה הוא ושמו אחד ר"ל לבעל השם אין לו לא תחלה ולא סוף ואין לנו לתארו בשום תואר בעולם אבל לשמו שנקרא שמו כן בעבור רצונו הטוב שישפיע לברואיו אין לו סוף ברצונו הטוב אבל תחילה יש לפי שבעל השם קודם אליו וז"ל הרשב"י ע"ה בתיקונים אני ראשון למעלה עד א"ס ואני אחרון למטה עד אין תכלית ומבלעדי אין אלקים באמצע אלו הם הספירות אע"פ שהם אלקים מ"מ ומבלעדי אין אלקים אין השפעתם אלא מאתי:

אמ"ע יש מקשים בזאת החכמה דמקצת מקומותם אומרים כח"ב באצילות גג"ת בריאה נה"י יצירה מלכות עשייה ובמקום אחד אומר אריך אצילות אבא ואמא בריאה זעיר יצירה נוקב' עשייה ולפי האמת אין זו קושיא כי מה שהוא אומר כח"ב אצילות הוא בעולם הנקודות ומה שאמר אריך אצילות כו' בעולם הפרצופין:

הקדמה לצורך החכמה הנפלאה הזאת:

תנן בפ"ק דסנהדרין המלך אין רואין אותו כשהוא ערום. צריך לידע שהכתר והחכמה שבנקודות נכללים בכתר שבאצילות ויש להן שמות של ראשין הכתר נקרא רישא הנעלם והחכמה נקרא רישא דאין לפי כשהיו הי"ס בנקודות לא היו שם לא אצילות ולא בריאה ולא יצירה ולא עשייה ואחר שנשתברו הנקודות ונתברר הסולת מן הסובין נעשו אבי"ע ע"ד משל כחטה כל זמן שהי' שלימה ואינה נטחנת היא מעורבת עם הסולת ועם הסובין ואחר הטחינה נבררת הסולת מן הסובין כך בנקודות. ובהיות שנעשו עולמות זה אחר זה אבי"ע אין אנו יכולין להשיג את הכתר והחכמה מפני רוב דקותם ולכן אין לנו השגה בהם ובהיות כן כשאנו אומרין מהכתר נעשה פרצוף והוא א"א ר"ל כתר של אצילות והוא בינה של עולם הנקודות אבל הכתר והחכמה של נקודות הן נכללו בכתר של אצילות ונקראים ב' ראשין כדלעיל וע"ז אמרו במשנה דסנהדרין המלך אין רואין אותו כשהוא ערום ירצה בזה המלך זהו א"א אין לנו רשות לראות כן ולדרוש בגופו שפעמים הוא מלובש ופעמים הוא מגולה אבל כשאנו דורשין בו אין אנו דורשין רק בראשין שהוא בכל עת מגולה אבל לא כן זעיר אנפין שאנו דורשין גם כן בגופו כגון זרועותיו וכו'. כל אלו ההקדמות הן מוכרחת לאדם קודם בואו אל החכמה מלבד ההקדמות שיבואו בתוך הספר בעזרת האל ית' ויתעלה שמו:

הקדמות הללו מצאתים במקום אחד ונראה שהם שייכים להספר על כן הדפסתים בכאן:

מאמר יונת אלם:

פרק א

אלהים למדתני מנעורי ועד הנה אגיד נפלאותיך. אלקים אלי אתה אשחרך צמאה לך נפשי, כשעלה ברצון המלך המרומם לבדו מאז לברוא את העולם להטיב את ברואיו שיכירו את גדולתו ויזכו להיות מרכבה לשכינת עוזו להדבק בו ית' ויתרומם שמו לעד אז מאורו שהוא שמו הקדמון כקדמותו והוא רצונו שזכרנו המאיר עד אין תכלית צמצם וקבץ מניה וביה בסוד המתנשא מימות עולם ונבארהו ונשאר מקו"ם פנו"י בגי' גאות 'לב"ש' הן הן כבש"י דרחמנא כי ממה שנתעלה ונתגאה נשאר הרושם מאור לבושו שגם הוא חסד ורחמים בטבע החסד הבא ביושר בתחלתו ומה שנשאר ממנו עם סלוקו לא שנה מדתו וזה הרושם הוא אשר יקראוהו באמת טהירו עילאה בגימ' שמ"ו שהוא שומר תמונתו בפשיטות ורוחניות. וזה יספיק לפי המכוון בכללות המאמר הזה ריש מלין בלבד. ויתיחס אצל האור הראשון כיחס התרגום עם לשון הקודש. ונקרא אויר קדמון והוא נפש העולם וממאי דכתיב הנה מקום אתי משמע שגם המקום עלה יעלה עם סלוק האור והוא אחריו בסוד מלבוש דכתיב ביה י"י יברך את עמו בשלום. והוא נרמז באלפא ביתא דא"ל ב"ם כי היא המקור לשם ישראל שעלה במחשבה תחלה תדע כי י"ש הוא השער העשירי ומתעורר ממטה בסוד הדין והרמז אליו כאן רבוע אלקים שעולה ר' עד השער הא' שהוא א"ל אמנם כ"ת שהוא סוף א"ל ב"ם משפטו דו"ר דו"ר במספר שוה כי לסוף עשר מדריגות יתחיל הגילוי כתית למאור דכתיב ביה וזה זכרי לדור דור ודע כי א"א בשום פנים לדרוש לא אותיות ולא מלבוש רק בסוד המקום הנורא הזה אך לא באור עצמו זולתי מה שעל צד ההכרח אנו מדמין בו כעין בחינה נעלמת לשם הגדול ברוך הוא ברוחניות נפלא מאד נעלה. אמור מעתה כי האלף דא"ל ב"ם היא התחלה אל מקום האור של מעלה היורד ביושר והלמד ראשית אל מקום החלק ממנו שנסתלק אך נתהפך בבחינת אור חוזר רק נתעלה מעצמו אל עצמו והקיצור יפה הצד השוה למקום קדוש זה בשני חלקיו שהיא התחלה לאותיות התורה החקוקה ברגלי שכינה שמשמענו שכן י"ה הוא ראשו של שם הגדול השוכן במקום כבודו לא יסור ממנו כלל וסוף ההתפשטות הוא בסוד רגלים אל האור עצמו. וקצה הגבול יתואר במקום דכתיב ביה ומקום רגלי אכבד. וכאן כל התורה כלה שם א' בסוד אצילות נעלם אין עסק בה לזולתו ית'. ומעין דוגמא זו למטה תורה חתומה ניתנה ונגש משה לבדו כי לא הוצרך לגלות לו פרט הדברים בהיותו משיג אותה בשלמות רב מתוך ספר התורה בדרך כללים קצרים לא יחסר כל בם. ומקצתם נגלו לר"ע דרך פרט. ולא נכחד כלום ממרע"ה ואע"פ (שבאותו) [שבאותה] שעה שהראה לו במרום תורתו של ר"ע בישיבה של מעלה לא הוה ידע מאי קאמרי אל תתמה כי הם באותו הפרק עדיין לא באו לעולם ודבריהם שם היו בפשיטות נעלם מאד [ק"ו] עד אין שיעור למשה עצמו וישיבתו במרום קודם שנברא ועוד כל מ' יום שעמד משה בהר היה לומד ושוכח עד שניתנה לו תורה מתנה בעין יפה ודי בזה. וכשם שהאור הראשון בעליתו השאיר אחריו ברכה כטעם לא זזה שכינה כך נשאר הרושם ממקומו. ולא עוד אלא שהמקום העליון נדחק בסלוק התחתון והשיר כאן נובלות מה שא"א לומר כן באור עצמו בתכלית הפשיטות והעלוי ושתוף הרושם הזה והנובלות יחדיו גורם יחס מה לבחינ' כלי שרושם האור נשמה אליו. והנה צרוף שניהם נקרא אויר קדמון מלה מורכבת מן אור סוד הנשמה הנקרא כן על שם מקורה ומן בחינת יו"ד היא אחת מהאותיות שהן עצמן מקור ורומזת לעשרה כלים שהם בכחו אז הוחל לברר בכח אותיות התורה הנסתרות והנגלות כאילן שענפיו מרובין וכלן נאחזין בשרשו ובהתפשטות העולמות של מטה הובררו תחלה שמות נוראים סתומים וחתומים בסוד כסא הכבוד הכולל כסאות הרבה. ואח"כ נמשכו לתמורת האלפא ביתות בסוד יצירה ומשם אל העשיה עד רדתם לחבורי חדוש העולם במוחשות הטבעיות להגיד נפלאותיו ית' עם כל היצור וללמד לאדם דעת במצוות התורה ואזהרותיה ענשן ומתן שכרן שלא ניתנו למלאכי השרת. ומכאן מגלה מגלה נתנה הא למדנו כי התורה רושם האלקים והעולם רושם התורה זה וזה כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה שאין עורו נפשט מבשרו נמצא העולמות כלם צל הצל אל האור הראשון. והוא טעם כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל כשיפורש לשבח ע"פ דרכינו ופי' יירש כמו יוריש ופשוט הוא כי אחד מהמובנים שלו ינחיל אף כאן הצלצל אשר אמרנו ינחיל לכל הראויים אליו כל עצך סוד וא"ו שבשם ופרי אדמתך ה' אחרונה כמו שיבא והנה יירש פועל כבד ע"ד והתנחלתם אע"פ שהן גזירות ודי בזה. והנה שפע האויר קדמון בוקע ויורד עד סוף המדריגות הנעלמות שאין זה מקום באורן רק ממנו נקח במשל מקומו של עולם הנקודות (ההיא) [ההוא] יקרא טהירו סתום והוא היולי לכל הצורות העתידות להתפשט בו:

פרק ב

תחלת דבר ה' בעיונים העליונים האלה בתכלית הרוממו' וההעל' התחיל התואר המורגל בפי החכמים לקרא בשם אין סוף שהוא בגימ' אור וכן כל היכי דדרשי' באצילות העלם וגלוי יאות לפי סדר הלימוד הראוי ברומו של עולם שנייחס א"ס להעלמו של כתר עליון בכל מקום שהוא לאפוקי תואר זה וכל זולתו מן המאיר לעולם כלו בכבודו הוא בעל הרצון ית' שמו המרומם על כל ברכה ותהלה שלא הורשינו להתבונן בו כלל ועיקר רק הדעת אותו אמונת אומן לחיוב מציאותו באימה ויראה ברתת וזיע שהם מצות תלויות במוח ובלב במעיים ובכלל הקומה ומכוונות לארבע אתוון דשמיה ומלכותו בכל משלה וגם התאר שזכרנו שהוא נורא מאד ומי יכילנו לא יצדק בו במלך המרומם לבדו מאז לא הוא ולא זולתו מהשמות הבלתי נמחקים ואפילו השם הגדול הבלתי נהגה וכ"ש מהכנויים. לפיכך אנו אין לנו אצל בעל הרצון ישתבח שמו בפי כל ברואיו אלא בכל הברכות וההודאות ובכל העיונים וכל הכוונות מוקטר ומוגש לשמו רעותא דלבא דומיה תהלה כי הוא מקור החסד הפשוט לא ישתנה לעולם אך הרצון הוא החסד וממנו יושפע הדין כי הוא המקור אליו וסימנך בעל גבורות שהוא בגי' תש"ך סוד חסד עליון בכלילות עשר והנה הוא ורצונו אחד י"י הוא האלקים ולאפוקי מקדמות העולם שטעו בה היונים וגם להזהר מן הבריאה בחיוב אמרנו בלשון בני אדם על הצמצום של אותו אור הראשון הבלתי בעל תכלית באמת שהיה כשעלה ברצונו ואלה השתי מלות הבאות להעלים הסוד למי שאינו מבין הן הנה עצם הסוד מפורש באר היטב לחכם ומבין מדעתו כי אמנם הרצון הקדום בהחלט לא ינום ולא יישן אלא שאין זמן כלל ולא סדר זמנים בהשכלות העמוקות האלה אמנם ידענו כי כן אין טעם ברצון רק נדבה וחמלה רבה להשכיל ולהיטב והרצון ההוא רוצה להיטב ולהקרא רחום וחנון ארך אפים ורב חסד וכל כיוצא בהם להשלמת התורה שהיה תחלת המחשבה והיה זה בלי מיין נוקבין כי מי הקדימוהו וזה הדבר אשר יורה עליו באמת מה שאנו אומרים שעלה ברצונו כטעם למעני למעני כי הוא כביכול העלה אתערות' מתתא שלא ע"י זולתו אע"פ שבקושי יצדק ברומו של עולם אלא בדוגמא רחוקה ותירוצתא דשמעתא דלגבי דידיה כלה חדא מילתא היא שאין פעולותיו חלוקות מצד עצמו וגם זה בכלל מה שאנו דורשין אני אחרון לתתא עד אין תכלית ופסוק למעני למעני יפורש כמשמעו בפרצופין הקרובים אחר תקון המתקלא להנהגות התחתונות כמו שיתבאר לקמן ואלה מדות שזכרנו רחום וחנון ודומיהם כלם תוארים אמיתיים יצדקו ויתהללו בשם העצם ובשאר השמות הבלתי נמחקים לא למעלה מהם בשום פנים ודע כי מלת הו"א סדר האותיות במדריגות האצילות ממטה למעלה כפי השגת כל זולתו בחיוב מציאותו על ידיהן ובר מן דין יפה היא נדרשת ג"כ נוטריקון הו"א ושמ"ו אח"ד והשווי צודק באותו שם הנעלם שאין מכל ברואי מעלה ומטה יודע ממנו כלום ואצל כל זולתו הלומד בהדרגה הנה הוא בהכרח קודם במעלה לשמו ויש ג"כ דמיון והשוואה לשמו זה עם יתר שמותיו במה שכולם שמות הם אבל זה אחד באמת כולל השאר כולם שהם רבים. אמנם שמותיו חלוקים המה מבעל השם בשני דברים שהרי הוא אינו שם ואלה שמות ועוד הוא אחד והמה רבים נמצא שמו מתייחד עם האחד אמיתי מכאן ועם שמותיו מכאן שגם המה מעצם היחוד האמיתי המוחלט ולא אמרנו שהם רבים רק להיותם כוללים כל דרכי ההנהגה העליונה אין נגרע:

פרק ג

אז ראה ויספרה הכינה חקרה ויאמר כתוב הדר הוא אצלינו במקום אחר שהרמז במלות הנכבדות האלה לסבות הקודמות בטבע וסגולה לכל ההויות נעלמות ונגלות אחת מהנה לא נעדרה וכאן לפי יקר תפארת גדולת הנושא נדקדק במלת אז תחלה וכמו שזכרנו אצלה קדימת המרומם לבדו מאז והנה הרמז הקרוב המפורסם למשכילים במלת אז בהנהגת התחתונות אחר תקון המתקלא הוא חבור שמנה אותיות של הויה ואהי"ה או הוי"ה ואלף דל"ת. אמנם למעלה בגובהי מרומים אין ליחס שם זולתי הויה פשוטה ובקושי התירו לדרוש דרך רמז ארבעה מילואיה הראשונים אצלה מינה ובה לא זולת אך לשבר את האוזן יש ללמוד ממלת אז ברום חביון לזכר בעלמא העלוי נפלא אשר לא ישוער ולא ידומה ולא יצוייר כמה וכמה לימודו של עולם המרומם על כל ברכה ותהלה כי נשגב שמו לבדו למעלה משבעה דברים שהורשינו להניח מציאותם בפשיטות עם היות כאן אצל חביון עוזו ההתבוננות בהם סתום וחתום אפי' ברצוא ושוב. והם הא' כללות העלול שקדמו אל גמר מעשיהו שש סבות והוא לאחריהון נמנה עמהן הרי ז'. ואלה הסבות לפעמים נכללות בשתים הא' סבה רחוקה כוללת האדרכילית בבחינה משתוה למעלה והחומרית היא המהות בעצמותה והפועלת בבחינה משפעת והשנית סבה קרובה כוללת התכליתית הצוריית והכליית על אותו הסדר ממש. והנה התכליתית מצטרפת לאדרכילית והצורית לחומרית והכליית לפועלת וזה ברור. וכבר זכרנו אל היחיד בהחלט קדימה גמורה על הכל שאין כמוהו מהלא' לבחינת אז. אמנם היא משותפת לו עם הכלולים הנעלמים הנכללים בשמו ואי קשיא לך עלוי החומר על הצורה כפי מה שהנחנו בסדורן של שש סבות אלה מן המפורסם נהפכו אצל חכמי המחקר עד שמקצתם אמרו היות החמר משתוקק ונכסף תמיד להחליף הצורה של אותה שעה בצורה אחרת כאשה אהובת רע ומנאפת צא ואמור להם כי לא יבינו אל פעולות ה' שהרי נתחלפה להם הצורה בנפש מאין להם חלק בנפש העליונה. כמבואר במקומו אשר אין חליפות לה ולא תמורה כלל. ולא מיבעיא בגובהי מרומים כי הכא שהנושא מאד נעלה עד אין שיעור והוא המהות הנעלם שהצורה והיא הנשוא נגלית ממנו אלא אפילו במוחשות הטבעיות אין ספק כי בין הפשט הצורה הראשונה להלבשת הצורה השניה יש בחיוב בין מסרח לגביל מציאות דק נכבד מאד בלתי מושג ההוא יקרא עפר במסכת תמורה כטעם הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר דאתמר התם גבי אפרוח של ביצת טריפה שהוא מותר באכילה ולא אמרינן ביה היוצא מן הטמא טמא. מ"מ כמה דלא מסרח לא גביל ובעדנא דקא גביל עפרא בעלמא הוא וזה המציאות דביני ביני הוא הנושא האמתי אל הצורה השניה בהעדר הפרטי הקודם להויתה אשר אין בו סרחון בשום פנים ולא צורה אחרת כלל ועיקר והוא תהלתו והוא הטעם הדין הפשוט בגמ' אין מי מלין ע"ג מי מלין ועוד הדבר ידוע כי לובן שמזריע האב לשעה קלה הוא עיקר בנינו ויסוד חומרו של עובר ומן האודם שמזרעת האם ממנו נתקן לבוש עור ובשר ע"ג עצמות וגידים הנעשים מלובן אלו ואלו מצטיירים ברחם האם כל ימי הירחים שאין בהם שנה אלמא עיקר החומר הוא מזרע האב וכל עצמה של צורה לרקום האיברים והגידים כלם הן מכח האם ודי בזה להוכיח במשור שיש הקדש עילוי אל החומר על הצורה אפי' בנבראים הגשמיים כי הוא הנושא הקיים מעמד בשעתן הצורות המשתנות חולפות ובאות שיש לכולם בטול ותמורה חוץ ממנו והוא זוכה לכל השלחנות ההעדרים לא יבטלוהו והפועלים לא יצמצמוהו כי ככחו אז כחו עתה לקבל הצורות זו אחר זו שכלם אובדות והוא יעמוד ועלויו על כלנה הצורות הוא הגורם כי כל ישען וכל (חפץ) [חפצן] להחקק בו שהרי בהסתלקן ישאר הרושם קיים אצלו בסוד שימני כחותם על לבך והוא משתוקק לחלוק מכבודו ונצחיותו אליהן והכל מיניה וביה אשר הוא לו שלימות נפלא לא ישוער זהו האמת בעצמו בלי ספק ומכאן יובן סוד הלוז אצל תחיית המתים וסוד נצחיות הימי' דאינון קריבן קמי מלכא עילאה לצדיקים ואפי' החומר השפל שבמציאות והוא הדומם אשר אין שום רושם נשאר בו מהתחלף הצורות יום יום אמרינן בפ' הגוזל נסכא ועבדי זוזי לא קני מ"ט דאי הדר ועביד ליה נסכא קרי ליה שינוי החוזר לברייתו. זוזי ועבדינהו נסכא קני דאי הדר ועבדי זוזי אחרינא נינהו הא למדנו יתרון הנסכא שהוא החומר על הצורות המשתנות דאינון זוזי שזה גומר את הקנין והצורה לא כן והוא מבואר:

פרק ד

מקומו של עולם האצילות שעליו נאמר ברוך המקום אינו כי אם הטהירו שזכרנו כי הוא סוף המדריגות הנעלמות ומסתברא לן למימר כי הוא הכולל בעצמו י' גוונים נובעים מתוך החושך שבספ' מעיין חכמה ואין חושך אלא ההעלם המוחלט והם אור מאור זוהר מזוהר וזיו מזיו פירש דע כי אור עדיף מזוהר וזוהר עדיף מזיו וקרא אח"כ הראשון אור מופלא שהוא כתר והשני אור נסתר והוא חכמה והשלישי מתנוצץ בינה ושווים כי בשלשתם הכלים ועצמות הם דבר אחד יתלכדו ולא יתפרדו עוד אמר הרביעי אור צח וזהו זוהר מאור החמישי אור מצוחצח וזהו אור מזוהר פירוש אלו גדולה וגבורה הבאים מהתנוצצות הכתר והחכמה יחד וזוהר מאור עדיף על אור מזוהר כי הכל הולך אחר העיקר וכאן ראשון הכלי הוא זוהר ועצמות האור ובשני הוא איפכא וכן הדבר בכל החלוקות שיזכיר עוד אמר הששי אור מזהיר וזהו זיו מאור השביעי אור מזוקק וזהו אור מזיו פירוש מהתנוצצות כתר ובינה יחד נמשך ת"ת המזהיר מחכמה ברא כרעיה דאבוה ונצח מזוקק כולו כסף צרוף שאין סיגי הדין מעורבין בו עוד אמר השמיני אור צח ומצוחצח וזהו זיו מזוהר התשיעי אור ברור וזה זוהר מזיו פירוש מהתנוצצות חכמה ובינה נמשכו יסוד שהוא כולל הצדדין והוד בהיר הוא בשחקים מלשון בהרות לבנות שאינו מזוקק לגמרי עוד אמר העשירי הוא אור נוגה וזהו יקוד מיקוד פי' מהתנוצצות ג' הראשונות שהן עצמן אור בז' אחרונות נוגה להן נמשכה אש שחורה מלכות סוף האחרונות מאש לבנה בינה שהיא אחרון לראשונות וכאן נמי הכלים ועצמות שווים בסוד איומה כנדגלות וכאן ניחא לן לפירושו הדא שמעתא על כלילות הספירות אשר בגוף הטהירו כדאמרן כי שם האורות אלו המה להם מתנוצצים ומאירים אהדדי בסוד גוונים בלתי מוגלמים נובעים מן ההעלם הגמור ומהם נתפשטו אחר כך בכלל הטהירו מיניה וביה עשר נקודות של עולם התוהו והן ראשית דרכו ית' בחילוק הספירות ומהותן וסדר אצילתן אחת לאחת באופן זה תחילה האציל אדון הכל נקודה אחת מיוחדת בכל מה שעליה כשלהבת קשורה בגחלת ושמה כתר הכלולה מי' ספירות אך לא הי' נראית ונכרת בה והיא היתה ממלאת אותו החלל ועדיין לא יצדק בו תואר מקום שהרי הנקודה עצמה המתקוממ' בו היא בלתי מתחלקת שאין בה ממש עד שחוזר וקובץ האור של אותו נקודה לגלות העשר בתוכה וכל חזרה היא דין ואע"פ שהמכוון בה היא לעשות חסד עם כל היצור שבלעדי זה לא היו להם מציאות אין להמלט שהצמצום יחשוב היותו מפועל הדין בערך למי שהאור מסתלק ממנו והוא סוד מה יקר חסדך אלהים שהוא בגי' מילוי אלקים ביודין עם מספר אותיות מילוי מלואו ובמניין רבוע הפשוט אך כלפי אור עצמו היא תוספת רב כי באור פני מלך חיים וכתיב תמים תהיה עם יי' אלקיך בתי"ו רבתי והבן ויש כאן פרפרת נאה שאם תרבה מספר כל אות מהשם הגדול פעם אחת על שאר האותיות כלן יעלה במנין תמים שהוא שיעור סוכה בהתרבע האורך והרוחב זה על זה שהם ז' על ז' להחזיק ראשו ורובו בו' על ו' ושלחנו בטפח השביעי על פני כל הסוכה לארכה ולרחבה והכל על גבהה שהוא עשרה עוד קח אותיות סכ"ה שהן בגי' פה ותרבע אותו על מספר ו' שהוא שיעור להחזיק ראשו ורובו של אדם הרי תק"י הסר עשרים לעוביה של סכך שהוא בסוד כתר במספר שוה ואנן חלל סוכה תנן הנה הנשאר הוא בדקדוק כמנין תמים ואין משיבין על הפרפרת אתאן לב"ה המכשירין בסוכה קטנה אע"פ שאין הלכה כמותן ומלת סכה יפה מתפרשת בלשון יסכה שסכה ברוח הקודש והכל צפוי במקיף לפי' נצטווה אברהם אע"ה התהלך לפני והיה תמים בגי' דו"ר הול"ך ודו"ר ב"א להשוות התחתון לעליון והוא אינו מחזיק טובה לעצמו במספר שוה והבינהו ומה שבארנו בקפול ראשון הכל נרמז יפה במלת צמצם שהוא נדרשת בסוד הי' פעמים בא"ת ב"ש ובגימ' עשר הויות הגע בעצמך שאותיות ו"ה נסתלקו למעלה אצל י"ה לאחוריהם חזרה הוא"ו להיות בדקות ורוחניות היו"ד וה' אחרונה שוה לראשונה וזה להן עילוי רב בסוד יהיה יי' אחד. ויש מתחילין לדרוש נקודה למעלה מן הכתר שממנה יונקות כל י' ספירות חיותן וקיומן ואומרין שהוא כלי ועצמות ובה י' אורות פנימים וי' מקיפין והטעם לדבריהם אם שלא יצדק שם כתר עד תחילת הכדור למספר עשר כי מן המובחר נעשה כתר ומתפשט למעלה ונשאר הט' כלולים בה וממה שנשאר ג"כ מן המובחר נתפשט למטה מהכתר ונעשה חכמה והח' כלולות בה וכו' ואין הנקודה הראשונה הבלתי נכנסת במספר אלא כלילות העשר או דילמא רמזו בה לכלל העקודים שקדמו לנקודים ונדבר בם לקמן בס"ד:

פרק ה

המאמר הא' הפרטי שנזכר בתורה בפירוש אחרי הכולל הנעלם בהחלט שאמרו עליו בגמרא בראשית נמי מאמר הוא הרי זה ויאמר אלהים יהי אור ואינו רחוק שירמוז על האור הראשון שהורשה להתפשט בלי שום מניעה במחשבה הגנוזה ברצון. ועדיין השתיקה והפרישה במקום הזה יפה מהדרישה לפי המכוון הנה ואפשר לפרשו על האור המתפשט בנקודה הראשונה ובכל מקום יפה אף נעים לדרוש בו הגימ' הנכבדת לד' מלואי ההוי' ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהוא כוללן ועל החזרה נאמר ויהי אור בגימ' רחל בסוד סלוק שכינה כל היכא דאיתא והטעם מפורש במלת ויה"י נוטריקון ומי יודע החכם יהיה כי אע"פ שהכל צפוי באמת מ"י ודאי הוא היודע סוף סוף הרשות נתונה. עוד יהי אור ויהי אור בגימ' עשר הויות וי' אהיה שהם קבוץ החסדים והגבורות דאבא ואמא בדעת דהיינו עת במספרו. וד' תיבות משלימות דעת ויש במלת יהי סוד יה שהוא ממעלה למטה דשלטא י' על ה' וסוד הי' שהוא ה' על י' ובזה רמז המאמר אל האור שיגנז עד יתמו חטאים מן הארץ וידוע כי המאמר הוא ההויה ולא הוצרך הכתוב לומר ויהי כ"א להעירנו על גניזת האור הראשון כי נתמעט אורה של אותה נקודה ונתחדש בה קצת אוטם והוא מציאות הכלי שסלוק מקצת האור במקום הזה הוא הגורם אליו. וכשם שהאדם מורכב מד' יסודות ואין שום א' מהם ניכר לבדו ונשמת אלוה מאירה בו כך הנקודה הזאת היתה כלולה מי' בתחלת אצילות ואור מתפשט מן המאציל ית"ש נאצל יחד בתוכה בלי קדימה זמנית לזה על זה כלל והיה האור ההוא עצמות אל הנקודה כי רצונו ית' הוא נשמת הכל ואם תמצא בדברי זולתינו מי שידרש קדימה לכלים על העצמו' אין זה רק לשלול ההתפשטות אל הנשמה עד שתתלבש מדי רדתה ותתעלם לפי כבודה וכמו שנזכיר מזה לקמן בפרק י"ד ואע"פ שנתן לנו רשות לעשות משל באיברי גופנו כדכתיב ומבשרי אחזה אלוה אין זאת רק לשבר את האזן כמ"ש בפסוק עיני י"י אזני ה' והדבר ידוע שלא נקרא כן אלא על שם הרוחניות הנעלם של צירופי אותיות התורה הקדושה שבהם הוא נוטע אזן ויוצר עין ויחס הכתוב נטיעה לאזן ממה ששנינו באדרא אודנא אתעביד ברשומין רשימין לגאו כמאן דעביד דרגא בעקימא אבל כח הראות עם היותו גם הוא פנימי נעלם דהני שורייקי דעינא בלבא תלו מ"מ הרי הוא פועל ועושה שליחותו ובשטח החצון לפיכך יצדק בו לשון יצירה וציור שהם קרובים כמו כן ולמדנו על ההפך מזה לעצבי כסף וזהב כי כמוהם עושיהם ובוטח בהם שהרי לפי האמת פה להם ולא ידברו וכן כל החושים בטלים בם ואם יהגו אינם בגרונם כמפורסם מן העגל שהיה טס בפיו ואנדרטי של נבוכדנצר ששמו בו ציץ הזהב עד שהוציא דניאל בלעו מפיו כמו שידענו מנשמת כל חי שיש בכחה רמ"ח איברים ושס"ה גידים נעלמים והיא הגורמת להם הציור והרקום מאות' מפה בפועל כך האור הפנימי בכל מקום שהוא יתואר היותו נשמה לכלים לכל אשר יחפוץ אדון הכל לפעול בם:

פרק ו

ודע כי בהתכנס האור מאותה נקודה הראשונה שהיא הכתר בסוד הצמצום שזכרנו בה בפ"ד אז מתעורר כל האור לעלות מתשוקת השלם לידבק במקורו ולמעט אז את התפלה מזדים עושי רשעה כמו שיבא. ואין זה דומה לטלית המקיף שנזכיר בסמוך כי הוא נעשה סוכת שלום על המקיף ורוצה בקיומו אך ברצון אדון הכל נתמעט הכלי בכדי שיוכל לקבל שעור האור המספיק לברא העולמות וחזר החלק המשוע' בחכמתו ית' לצורך הנקודה והכה בחוזק בתחתית הכלי כטעם לאור חציך יהלכו שהרי הוא יורד במרוצה בטבע החסד הפשוט כדי שיחזיק לעצמו האור פנימי שיוכל לסבול לצרכו ולכל הנלוים אליו והשאר עלה בכח ההכאה ההיא ונעשה מקיף לו ולא הוצרכנו לכך בנקודה הראשונה הזאת כי אם למה שידענו כי הוא הכתר הוא הרצון המוחלט הגוזר ורוצה בבחירה האנושית על כל המעשה והאור המתפשט ברצון עצמו הוא הנחלק מקצתו פנימי ומקצתו מקיף והנה הכל צפוי במקיף הוא חלק הרצון המתפשט בידיעה ומה גם עתה הרשות נתונה בפנימי שהרצון נגרר אחריו זה וזה חלק הרצון המתפשט בבחירה וא"א לידיעה בשום פנים שתחלוק על הרצון לפיכך זה החלק העתיד להיות מקיף צופה תחלה פנימה לה לנקודה כדי שתהיה הידיעה צופה ומצפה בתוך הבחירה בקרב לבה כצפיית המוח בעמקי הלב יראנו בדרך יבחר קודם שתצא הפעולה לגמר המעשה ואם בגשמי כך ק"ו עד אין תכלית בשעור הרוחניות והפשיטות. והנה הידיעה קולטת בעצמה רושם הבחירה ומשיירת בה רושם הידיעה זה וזה בשרשם העליונים האלה ללמדנו שהנהגת שתיהן שוה כאחת אך שקר נחלו המקשים בלי דעת דאם איתא להא לא קיימא הא. ואף הרמב"ם לא השיב להם אלא ע"פ דרכם כמוסר המלך החכם ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו ודע כי כל מה שיתרבה המקיף חשוב מעוט לפנימי והוא עצמו מעוט הירח עיין לקמן פכ"ד. גם הצמצום שזכרנו תחלה לאור הכתר היה לצורך המעוט הזה להחזיר תוקף הבחירה לשרשה והידיעה דבקה בה רצוא ושוב בלי ספק. לפיכך היה האור מפרכס כלו לצאת משא"כ בסוד המקיף כי הוא רוצה בקיו' הפנימי כמו שזכרנו בתחלת הפרק ועוד מעוט הבחירה שהירח נמשלה בה שלא תנהיג רק בזה מדות תחתונות שבה כדלקמן בפ' ל"ג גורם למוחין שלה להסתלק אצל הידיעה הרי ידיעת הבחירה ממש כדברי הגאון רב סעדיה שאמר לדרך הפשט והוא מוסכם מאוד אל הנסתר הנדרש בגבהי מרומים ואמת י"י לעולם וכן נשמת אדם היא בסוד פנימי ומקיף ויש בה נובלות בסוד אור חצון כמו שנפרש בספירות ג"כ. ואדם חשוב המסתפר מן הנכרי ברה"י למגלח רישא דמריה מיבעי ליה להסתכל במראה הוא המקיף שעל ראשו לטהרו ולקדשו והנה הפנימי הוא המוגבל לקיים התורה ומצותיה והחיצון הוא לצורך מה שהאדם מחמיר על עצמו לרצונו לתוספת קדושה לתקון החטא הקדום בכל כחו וכל שכן אם הוא צריך לתקן במעשה עצמו או במעשה אבותיו ועם זה הוא מעלה מנובלת נשמתו להתתקן למעלה והמשל בזה אנו חייבים להקריב תמידין בכל יום אך בחורבן הבית נשארה מצוה זו בסוד נובלות מאי תקנתיה נשלמה פרים שפתינו להעלות הנובלות הללו ומדת חסידות היא כי אונס רחמנא פטריה ושפיר דייק למימר גדול המצוה ועושה כי האור פנימי עיקר וזה אינו אלא כעין תוספת ולפי האמת גם הוא לצורך הפנימי ומשלים אליו כמו שזכרנו והוא מסור לחכמים שכל א' יתקן כאשר תשאלהו נפשו די מחסורה אשר יחסר לה דאיהו לא חזי אבל מזליה חזי הואיל והטה עצמו לצד הקדושה בדרך שרוצה לילך בה מוליכין אותו והמקיף שעדיין לא היתה לו שעת הכושר להיות פנימה הנה הוא תלוי ועומד עד שיושלם התקון לנשמותיהן של ישראל כלן כי הנלוים עלינו בכל דור ודור מינן הוו ואידחו ואע"ג דאינהו לא הוו בסיני מזלייהו הוה בהדן ועל גמר התקון הזה אמר ישעיהו שאר ישוב שאר יעקב אל אל גבור וכתיב כי אם יהיה עמך ישראל כחול הים שאר ישוב בו כליון חרוץ שוטף צדקה ופירושו כתרגומו לשבח נפלא שאר דלא חטו ודתבו מחטאה יתעבדון להון גבורן דמתגברן ומדברן בזכו אחרי כן יתקיים היעוד ששוו בו ישעיהו ומיכה כדכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו עד יושלם התקון הכולל ולא יבצר באותו שעה נחת רוח לפניו להמשיך על כל העולם מקיף מלמעלה בסוד ענני כבוד אחרי שהמקיף דהשתא יהיה כלו פנימי וראוי אותו המקיף העתיד להבדיל מלמעלה למטה בין הקדש ובין קדש הקדשים ק"ו מזה ומזה למטה והעד פרכת הקדש האי כי ארחיה והאי כי ארחיה שאין מסך מבדיל באור פני מלך רק הכסא (יגדל) [יגדיל] המרום וקדוש בהחלט מעלוליו וזה ברור ולעולם האור מקיף למעלה מהכל וכן בספירות ואין בו צמצום לפיכך הוא יותר גדול מאד מהאור הפנימי כי זה מתקבץ בתוך הכלי והצדיקים דוגמתו מקטינים עצמם ואע"פ שגם הוא אור גדול עצום ורב הנה להיותו מתכנס ומתקבץ בעצמו אינו מבהיק בכל כחו אלא כפי כח המקבל ע"ד ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים שהיה מצמצם שכינתו בין בדי הארון:

פרק ז

ראינו למקצת חכמים שלא נמנעו ליתן שעורים ויחסים לאורות האלה כמה יעדיף הא' על חברו בין מהפנימי למקיף בין מספירה לחברתה וכדומה ואע"פ כן אין אנו מכניסין עצמנו בהשכלה הזאת כאן כי הדברים עתיקין רק הערה אחת ראויה להאמר אולי ימצאון בזה דרכים שונים בחלוף כביר לא מזער ויתמה השומע כאלו דבריהם סותרים זה את זה ולבבנו לא כן יחשוב. אך יסבלו הדרושים האלה החלוף בכל אופן שהוא ובלבד מפי השמועה לא מסברא ח"ו על הדרך שנאמר והוא זה כי כפי טבע הנושא שעליו תפול החלוקה כן ישתנו היחסים והשעורים בהכרח' והנה לפעמים אנחנו נשער בהם חלוקת אותיות למספרם כגון כ"ב אותיות התורה או לפי חשבון הגימ' שלהם כגון א' אחת ב' שתים וכן כלם ולפעמים משער בהם חלוקת הויות ידועות או שערים או נתיבות או חלופי אלפא ביתות שפרטיהם הולכים ומתרבים עד אין שעור ויש לכלם תקון וצרוף ותמונה מאמר ומכלל וחשבון ונדבר בם לפנינו וכל א' מהפרטים האלה ישתנה מהאחרים בכמות ואיכות חלוף מופלג וכן מי שישער החלוק לכל אותיות התורה או לתיבות או לפסוקים או לפרשיות או לסדרים ובכלן היחסים מתחלפים על צד ההכרח עוד יתחייב השתנות רב ועצום מאד בשעורים שזכרנו כפי חלוף ההנהגה מצד מעשה התחתונים כמו שנזכיר בפרק ל"ג ובמקומות אחרים בס"ד ודי בכל זה הערה עד יי' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה והנה שלשת האורות שזכרנו הם המפורשים אצל משה שעלה בענן ונתכסה בענן אלה הם חצון ומקיף ונתקדש בענן זהו אור פנימי. וכלם נוסדו יחד בצורת האלף שהיא ראשונה לאותיות יוד עליונה שבה הוא סוד מקיף ועליה אתמר ואהבת את יי' אלהיך אהבהו על הבריות על דוקא במקיף ובריות עצמן בשאר החלוקות ופירש ואמר בכל לבבך בשני יצריך שלא יהא השמאלי גרמא לסלוקו ח"ו אלא יחדיו ימתיקו סוד יצ"ט ויצה"ר להיות זה וזה גורם אל המקיף לפרוס עלינו סכת שלום לשכון י"ה אלקים כבוד בארצנו. והנה הוא"ו שבאלף רומזת לסוד אור פנימי שעליו נאמר ובכל נפשך לפי פשוטו ויוד תחתונה אור חיצון דעליה אתמר ובכל מאדך. או ירמוז בכל לבבך לאור חיצון וכל נפשך לפנימי ובכל מאודך למקיף כפי הוראת הפלגה ברבוי במלת מאוד. וכשאמרו אהבהו על הבריות לפי הדרך הזה על כלל האהבה אתמר הרי אלו חלקי האלף הן נוטרייקון יכין וצדיק ילבש אלמא יכין הוא המקיף בסוד ההוא דסתים ולא ידיע בטעם הנני יוסף על ימיך הנדרש בזוהר האי כי ארחיה והאי כי ארחיה. וא"ו הוא סוד זעיר כי צדיק יי' צדקות אהב והרמז שית אלפי שנין הוי עלמא שבו הצדיקים מבררים עצמן להשלמות האור הפנימי ובזכות חסידות לפנים משורת הדין ילבש זעיר האור חצון שהיא בסוד נקבה תסובב גבר וקויי יי' המה מובטחים על פי נביא ירוצו ולא יגעו ילכו ולא ייעפו הכל נרמז בג' חלקי האלף. וכן יתלכדו ולא יתפרדו. ישקיט ומי ירשיע ודומיהם. ואיכא למדרש נמי בשלשה חלקי האלף הדעת והיודע והידוע וקרובים הדברים להיות שוים בסוד הקשר והיחוד האמיתי אשר לג' ראשונות כי הדדי שהן חשובות כאחת. ולעולם כתר הוא בסוד מקיף והדעת כמוהו אשר איננו נקודה גמורה וחכמה פנימי לבינה שהיא בסוד אור חיצון דדינין מתערין מינה וממה שנפרש לקמן כי מהכרח המציאות היו שרשי החכמה והבינה מצוייר בכתר מתחלתו יחויב שיהיה שם הדעת נמנה עמהן כי הוא המחברן בכל מקום:

פרק ח

דוגמא רבתי לסוד המקיף הזה עשה לנו האל ית' בהר סיני כי שם כפה עלינו ההר כגיגית גזם ופירש לנו ועינינו רואות שאם לא היו אבותינו מקבלים את התורה הנה אז בלי ספק היה ראוי שיסתלק האור פנימי כלו ותחתית ההר מקום שם קבר והועיל הגזום הזה להפסיק זוהמתן כאלו מתו ונקברו מלבד מה שמפורש על אותו המעמד נפשי יצאה בדברו ובסוד המקיף המוכן (לחולתינו) [לזולתינו] אמרו חכמים יכין רשע דא סמאל שאלמלא מרד ועצב רוח קדשו ית' ראוי ליטול ואין לו שהוא הגורם לצבאו ופקודיו המנע מרשעים אורם לפיכך בחשך ידמו בעמקי הקליפות ומלת ידמו בא"ת ב"ש מקיף כי יסתלק עד (עתקן) [התקן] החלק הראוי אליהם שהוא מופלג ברבוי על הפנימי כטעם אתם המעט וכטעם העבדים רבים שהם עתידים להחזיק בכנף מקיימי מצות ציצית שהיא עצמה סוד מקיף והוא סוד מה שאמרו בגמרא וצריך לפרודי בצוציתא דארמאי וכן ויציצו כל פועלי און. שאלו חפצו בברכה בכח בחירתם היה מזומן להם להיות גם הוא פנימי מששת ימי בראשית כמו שיהיה לעתיד לבא בזכות היושב על כסא דוד דכתיב ביה לפניו יכרעו ציים מה כתיב בתריה ויציצו מעיר כעשב הארץ ועל סוד המקיף הזה יצדק מאוד לפרש במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שחלקם בפנימי בלבד ובחצון הנלוה אליו ואל המקיף לא בא והדברים עתיקים. ודוק אומרם בעלי תשובה וצדיקים גמורים כלם בלשון רבים כי הכוונה על כללות העולם בסוד כי ימין ושמאל תפרוצי אלו פארן ושעיר והנלוים אליהם ויתר השרים שלמעלה שהם נעשים אגודות אגודות לכאן ולכאן שכלם עתידים לקבל תקון גמור באחרית הימים ולפי שלא נדחו אלא מאכילת עץ הדעת שפיר קרינן להו בכנופיא בעלי תשובה ואע"פ שזה התאר לא יצדק ליחידים שבהם כלל כי ערבי מהול או גבעוני מהול והוא שמל וטבל לשם גר צדק כקטן שנולד דמי וקודם לכן ראה ויתר אלא כדאמרינן כיוצא בדבר אתה אומר בנים אתם לי"י ולא מצינו במקרא תאר זה ליחיד כלל זולתי ה' אמר אלי בני אתה ובארנוהו במקומו וכמוהו הודו לאלקי האלקים תאר לאלקותו על כל המלאכים אך לא יאמר לו אלקי מכל אלקי גבריאל כמו שיתבאר אצל אברהם יצחק ויעקב. וכן הודו לאדוני האדונים הורה ממשלתו על הכוכבים ולא יתואר שהוא אדון לחמה. או אדון ללבנה כי כל א' מהן כאין נגדו אך סדור מערכותיהן ברבויין שויין התמדתן מורה על כח אהי"ה המושל עליהם ומסדרם בלי ספק הצד השוה לצדיקים גמורים ובעלי תשובה איך שיובן שנוחלים שני עולמות המקיף והפנימי שגם החיצון נכלל בו ואינו נמנה לבדו כטעם ים ודרום ירשה ר"ת יו"י והוא סוד האלף בצורת חלקיה והנה ים זה אוקינוס המקיף את העולם על הדרך שבארנוהו במאמר הנפש יעויין שם ככה ירמוז בזה לאור מקיף בסוד יריעות המשכן שאין מקיף מהאופק ולמטה. ודרום זה אור פנימי דר רום דהא אתדר ליה בתוך הכלי והוא מושך לעצמו האור חצון בסוד ירושה הבאה לו ממקום אחר ע"י משמרת וסיג לתורה. והרי זה משלים לפנימי וחוזר אליו לא יחשב עולם בפני עצמו. וזה כי הנובלות אינם אלא מן החלק המיועד לצדיקים והחטא הקדום גרם מעוות לכלם עד שכל נוצר מטפת אדם וחוה יחשב עכשיו בבחינה זו שהוא בעל תשובה וצריך דקדוקי מצות להחזיר עטרה ליושנה בסוד תחיית המתים שנזכה כלנו לכתנות אור כטעם יכין וצדיק ילבש אע"פ שהיו בעולם בכל דור ודור שלמים וכן רבים צדיקים גמורים בבחינת עצמם וגם הם צריכים לתחיה:

פרק ט

הא למדנו מכללות הדרוש וממה שהקדים הכתוב בכל לבבך והדר ובכל נפשך כמו שבארנו למעלה בפ"ז חכמה ומוסר לכל הבא למסור נפשו בתפלתו אם בק"ש או בנפילת אפים או בכל כוונת הלב כיוצא בהן שלא יעשה כן בשום פנים עד שידע בעצמו היות באותה שעה לבבו שלם ונאמן אפי' הרע שבו כמו שהעיד הכתוב על אאע"ה ומצאת את לבבו נאמן לפניך דאי בלאו הכי בדברים לא יוסר עבד והרי הוא מקריב בעל מום ח"ו ויש לנו כוונה גדולה נקיה וקלה לכל זה בפסוק אליך ה' נפשי אשא. כי הנה נפשי בגימ' מ"ת הוא סוד האמתי לנפילת אפים למסור עצמו למיתה ובהנשא נפשו למעלה הרי הגוף מת לרצונו ולא די זה אלא סמוך למיתה תשובה. לפיכך אשא בגי' ש"ב הרי נפשי אשא בגי' מת שב והם ב' תנאים משלימי המכוון. וכי תימא מה זו תשובה מאוחרת למיתה עליך אמר קרא תשב אנוש עד דכא הרי תשובה מוקדמת כי מן הפעולות ידעו הכחות ומן המסירה הגמורה יודע שכבר שב אל ה' בכל לבבו עד דכדוכה של נפש החוטאת ובזה הוקבעה לו דירה נאה לשכינה בקרב לבו בסוד אלקי בקרבי כלים נאים באבריו שיהיו מסולקים מכל דבר פשע אשה נאה בנשמתו המשכלת הוי עד דכא נוטריקון אליהם והדר ותאמר שובו בני אדם להתחזק בה תמיד יום יום שלא יהא יצרו מקטרגו והוא מובטח במאמר עליון לבטל המבטל ולהחזירו למוטב וכבר בארנו במקום אחר סוד מה שאמרו האחרונים שלא יפול האדם על פניו אלא במקום ס"ת ואמרנו כי מחשבת האדם היודע ומכוין כהוגן שפיר משויא ליה היכא דאיתיה מקום ס"ת אך במקום רואים שאין שם ס"ת ויש לחוש שמא ממנו ילמדו שלא להקפיד בדבר אע"פ שאינם מלומדים בכוונה הצריכה ואפשר ג"כ לומר כי המחשבה הראויה לאדם מבין יודע הכוונה המעולה באמרו פסוק זה פוטרת מפעולת הנפילה על פניו ובלבד שיכוין כאלו הפיל עצמו בפועל מושלם מאיגרא רם לבירא עמיקא על דבר כבוד שמים ואולם ההמסר במעשה כשיבא לידו ויקיימנו מקרא מלא דבר הכתוב ובכל נפשך אפי' נוטל את נפשך ואין לך לבב שלם גדול מזה. ובלבד כר"ע וכאאע"ה באור כשדים אע"פ שזה נצול וזה לא נצול לאפוקי מהרן אחי אברהם שהיה מוסר לכולם כי הושלך לכבשן האש בעת רצון ואברהם יוכיח אבל הרן גלי בהתתיה דאותבוהו בנורא ואיהו בדק נפשיה לא כן ר"ע כי הוא לא היה בשעת הנס לפיכך אל תתמה על החפץ ודע כי ג' מיני מיין נוקבין אנו מעלים במסירת נפשנו על קדושת שמו ית' ואלו הן הא' בק"ש ובה אנחנו נמסרים על קיום העשין ובניין אב לכלם יחוד ה' ואהבתו, השני הוא בנפילת אפים ובה אנו מצדיקים המיתה על עצמנו בשביל בטול כל המצות והאזהרות שעברנו עליהן והכונה לכפר על הקדש העליון יום יום, והשלישי בשעת המיתה ממש לקיים באותה שעה בפועל גמור וכונה שלימה מצות עשה כוללות כל המצות ותקון כל הלאוין שבתורה שכלן הן נתקים לעשה זה שעל הצדקות המיתה בשעתה על עצמנו כטעם ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה שהיא המיתה החצונית שיהא אדם חפץ ושמח בה להעביר מחשבת היצה"ר אשר חשב להדיח נשמותינו מעבודת הקדש והאדם המקבל דין שמים בזה בעונתיה בשמחה אין חקר למתן שכרו וצדקתו עומדת לעד:

פרק י

הנקודה הראשונה שזכרנו בפרקים הקודמים דה"ו לא על חנם נתגלגלו עליה הדרושים העמוקים אשר יחדו מתקנו סודם ביני ביני נתפשטה אח"כ בעצמה אל עשר נקודות בעגול הכי קרא שמה כתר והיא אחת מהן וניחא לן למימר כי בראש אותו העגול כתר באמצע ותחתיו הדעת והחונים עליו חכמה מכאן ובינה מכאן ואצלן ת"ת גדולה ונצח מימין. ומלכות גבורה והוד משמאל ויסוד למטה באמצע תחת הכתר והדעת בכוון וזאת העגולה מקפת את כולן ברדתן בתוכה ותבאנה אל קרבנה זו למטה מזו ואין ראשיהם מכוונים רק זה בצד זה בהיקף וזה תחת זה כסדר ירידתן אלמ' ברום העגול ההוא אין שם ספירות מוקפת לפי שאותו מקום משוייר לכתר לבדו אלא שיבחן בו הדעת ועיגול שלו אידי ואידי בהעדר לא בשלילה מוחלטת כי אם קרוב מאד אל המציאות ולמטה מאותו שיור הוא עגול חכמה בהיקף שלם שוה בעצמו וכל השאר בתוכו והיו מצמצם אורו של כתר בעצמו מרבוי הכלים שהיו שם בכח עד שיצאו כלם בצאת החכמה ובה ג"כ היו דוחקים שלא יגיה אורה עד שיצאו כלם למקומם ואז נתיישבו ג' ראשונות באור עצמן שהבהיק בכל א' מהן כראוי ואית דיימא שהיו הכלים התחתונים בטלים בעליון והיא היא כי הדבר הבטל איננו אובד ומשולל המציאות לגמרי אלא שואב בעצמו כח המבטל ומתהפך לטבעו עד מקום ההוא מלא יותר מבראשונה עד צאת הדבר הנוסף וירוח לו. ולעולם כתר חכמה חסד ת"ת נצח שבדעת הם חמשה חסדים ות"ת מניע את כולם ובינה גבורה הוד יסוד מלכות שבדעת הן ה' גבורות ויסוד מניע את כולם ומתוק הגבורות ע"י החסדים בשוין ידוע פי' בינה מחכמה גבורה מחסד. והוד מנצח אך מתוק היסוד הוא מכתר ומתוק המלכות מת"ת והדעת בכל מקום הוא עצם החסדים והגבורות שתופם וקבוצם כפי הצורך כי הן הן עשר ספירותיו ממש המושפעות אליו ימניות מחכמה שמאליות מבינה לפיכך אם אין דעת אין בינה שהרי הבינה נתלית בחכמה כקטן נתלה בגדול ואם אין כאן הכח המשותף שהוא הדעת לא תחול הבינה שהיא הצורה על החכמה שהוא החומר ואם אין בינה ר"ל אלו ידומה שלא הוצרכנו לכך אין דעת וזה ברור וכבר הקדמנו בגרסת המשנה הכרח מציאות הדעת כפי מה שנמצא בקצת נוסחאות כי הוא מסייע גדול להוציא את הבינה מן הכח אל הפועל כטעם כי בי"ה יי' צור עולמים ולמאן דתני איפכא דיקא נמי דקתני המציאו' הפשוט ברישא שסמך לו ענין לחכמה אצל יראה ואחריה בינה והדר נקט חלוקת הדעת וכלה שפיר אבל החכמה אינה צריכה אליהם מצד עצמה אלא לתועלת התחתונים ודע כי החסדים והגבורות שבדעת הם היולים כמוהו וכאשר המה מתפשטים אח"כ לזעיר ונוקביה אלו ואלו יקראו ע"ש מדותיהם של ד"ו פרצופין הללו כי החסד הראשון שבדעת והוא כתר שלו יקרא חסד במקום התפשטותו ע"ש גדולת זעיר וניחא כי כתר עצמו הוא חסד עליון ע"ש הגדולה דמלכות א"ק המאירה בו והחסד הב' שהוא חכמה אצל הדעת הנה עם התפשטותו בזעיר נקרא גבורה שבחסדים ע"ש גבורת זעיר וזה א' מן המקומות שחכמה משותפת לגבורה אך לא ידומה שנקודת חכמה מצד עצמה יהיו בה דינין כלל ונדבר עוד מזה לקמן וכן השלישי מהחסדים שבדעת והוא חסד שבו הנה בזעיר יקרא ת"ת בסוד מוליך לימין משה הוא הדעת זרוע תפארתו והרביעי ת"ת שבדעת הנה בזעיר יקרא נצח וזהו שתוף המדות למרע"ה והחמישי נצח שבדעת הנה בזעיר יקרא הוד והוא שתוף המדות לאהרן זה וזה יתבאר במקומו וגם הגבורות כן כי אנו נאמר לראשונה גבורה של חסד ע"ש חסד זעיר וכן כולם ויש טעם אחר דומה לזה כי טפת החסדים בצאתה מכח אבא לרדת אל היסוד שלו וממנו לדעת זעיר עוברת בחמשה צנורות הן גגתנ"ה דאבא ואע"פ שגבורה והוד שמאליות אצלו נקרא כלם חסדים אחר העיקר שהוא אבא וכן טפת הגבורות בצאת ממוח אימא לרדת אל היסוד שלה עוברת בה' צינורות דידה גגתנ"ה ואע"פ שמקצתן ימניות אצלה נקרא כלן גבורות אחר העיקר שהן מאימא ויתבאר בסוד העומר כי אין הדעת מחלק לזעיר ונוקביה מן החסדים והגבורות שבו רק ז' כליליות אחרונות שבכל א' מהן בסוד שבעה ושבעה מוצקות ע"ש אלמא ג' ראשונות שבכל א' מהחסדים והגבורות יתלכדו בדעת ולא יתפרדו כי הן עצמותו של דעת שהוא מוח היולי ואף הם כמוהו מוחין היולים ובלתי מתפשטים להגלם למטה ונדבר בם לקמן בפרק ס"ז

Š כל הזכויות שמורות להרצל משה יולי 2003