פרק יא
אחרי כן נבקע כלי הכתר למטה ויצא כלי החכמה ובתוכו שאר הכלים הנגררים אחריו כלם זה בתוך זה וממה שהיה מזומן להם מן האור פנימי של כתר נעשה אור פנימי ומקיף לחכמה על הדרך שנתבאר למעלה ונבקעה החכמה ויצאתה הבינה והשאר בתוכה וכשתצייר הרבה עגולים כל א' בחבירו תדמה בדעתך כאלו העגול השחור הוא הספירה והשטח הלבן שבין זו לזו הוא המקיף לעגול של מטה הרי נתבאר כי מהאור הגדול שהוכן בחסד מלמעלה לנקודת הכתר נעשה לו פנימי ועליון כי ע"י שבשביל שלא ימצאו כל אנשי חיל ידיהם ליופי כחו שיסבול בעצמו כל האור נכנס קצתו בלבד ונעשה פנימי נשמה לו הנה השאר נעשה לו מקיף מלמעלה וכן ע"ז הדרך יצא נצוץ מהאור פנימי שבכתר ונעשה פנימי לחכמה ומה שלא יכלה לסבול ממנו נעשה מקיף לה הרי יש לחכמה שני מקיפים א' של כתר וא' שלה וכן מחכמה לבינה נעשה מהפנימיות של חכמה פנימי ומקיף לבינה הרי יש לבינה ג' מקיפין וכבר נתבאר במקומו כי אריך דאתי מבינה הוא הראשון בעליונים הצריך שתהיינה בו ג' הארות נוספות על י' ספירות שבו לפי שאלה העשר אינן מושפעות רק מז' תחתונים שבעלה והג' הארות מועילות להתנוצץ בו ג"כ אור הג' העליונות שבה והוא סוד י"ג מדות הנדרשת באריך אבא ואימא זעיר ונוקביה היא א"י שיש בה עשר קדושות דמתני' ותלת דברייתא על הסוד הגדול הזה ואכתי הנך דמתני' חד סרי הוויין דיהושפט אמרה לאמצעית שבהן כנגד הדעת המתמצע בין חמש כנגד חמש וסודו בפה כדלקמן אשר שם מלת הלשון ומתפשט עד מלת המעור. הדרן לשמעתין דע כי אלו הג' הארות נוספות בכל אחד מהפרצופין שזכרנו הנה אריך שהוא בבחינת בינה הן בו משלשת המקיפים שעל גביו בסוד הצחצחות אבל חכמה דתקפא דידה א"ס די לה בשני מקיפין א' מן הסבה רחוקה וא' מן הקרובה וכתר די לו בא' אשר לו אלקים חיים ומלך עולם משפיע בו בלי אמצעי ודע כי מהבינה לשש קצוות נתפשט האור בחלון א' והטעם לזה כי הנה ג' ראשונות כל א' מהן פתחה חלון א' מיוחד למה שתחתיה בשביל מה שהן עתידות להתתקן א' א' להיות פרצופין בפני עצמן שהן אריך אבא ואימא או תלת רישין עילאין שאריך א' מהם ומאוח' לכל' אבל שש נקודות שמכללן נעשה אח"כ פרצוף א' והוא זעיר יצאו במדריגה אחת בשווי מצד הבינה הפולטתן זה אחר זה ושומרת תמונת' מבלי שישתנה החלון כלל ואע"פ שההנהגה התחתונה יש בה חסד לזה ודין לזה סד"א יש בה חלוף קמ"ל חלון א' בלבד והחלוף הוא מצד המקבלים והוא סוד אין לידה לאברים כי כל א' משש נקודות הללו איננה רק אבר בעלמא בערך לכללות זעיר ולמאן דאמר יש לידה לאברים ניחא נמי בסוד וימלוך וימות כדלקמן שאין מלכות נוגעת בחברתה וכל חדא חשיבא לידה באנפי נפשה. ומכל מקום הוצרכנו להשואת החלון שלא ישתנה בפחות ויתר כדי ליתן ריוח ליציאת הכלים כלם בסדר א' והאורות בחלוף כראוי להם וכפי מה שאנו עכשיו בבאורו וגם להעלות משם האורות שסופן לעלות מן הנקודות להמציא מהן תקונים לבינה עצמה ולמה שעליה להשלמת פרצופיהן והנה מצד הנקודות היורדות מתוכה הוצרכה קדימה קצת לזו על זו אלא שהכלים ירדו כמו ירידה חרגא דיומא למטה מהאופק הכלי התחתון תחלה והשאר סמוך לו בהיות השמש שם מנסר ועולה כנודע מי יגלה עפר מעיניו בצאתו להאיר מרחוק ליושבי הארץ ההיא כאיש נדהם והוא נרדם בנפול תרדמה וחבלי שינה על עיניו וסתר פנים ישים על דרכים רבים בארנום במקום אחר יפה יפה והאור נתלבש בעליון תחלה והשאר סמוך לו כסדר ההוא חרגא מהאופק ולמעלה כי השמש אלינו מנסר ויורד והרקיע מתפורר (ועורר) [ומורה] הנסרות אע"פ שגוף השמש עודנו מנסר הולך וקרב כדי שיוכל אורו להתלבש בעובי הגלגל ומלמעלה למטה מדי עברו להאיר לנו והוא כחתן ישיש כגבור יעויין מאמר הנפש אשר לנו ואע"פ שיש חלוק בזה בין עולם העקודים לנקודים כמבואר יפה במקומו די לנו לפי המכוון הנה לזכור ההבדל הזה דרך כלל שכן דרך הלמוד בחכמה הזאת למתני הקל הקל תחלה והדר מפרש הכל לפי טבע הדרוש וסדר הלמוד בהדרגה הראויה לאוזן שומעת:
פרק יב
ויש כאן סוד בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין פירוש להלביש האור בתחתון תחלה כסדר ירידת הכלים כי כיון שמלכות ירדה בראשונה למה תהא אחרונה לקבל חלקה מהאור ומה תהא עליה ביני ביני אך לפי האמת אין כאן קדימה זמנית אמנם כל היכא שהאור משלים חפצו ממטה למעלה הרי זו הנהגת דין ראה שאינו מתקיים אם תשבר מלכות ח"ו בהיות האור מתרבה עליה כי צרה קרובה כי אין עוזר הקדים ושתף לה מדת רחמים כי גם קודם צאת הכלים ממעי אימא הנה שם בחדרי בטנה נתלבש האור תחלה במדת החסד וימשך שפעו בכלם הן בהיותם שם בסוד עבור הן בצאתם לאויר העולם זה וזה באור ישר כי אע"פ שנשברו הנקודות ההן מ"מ יש להן תקנה לפי מקומן ושעתן כי מיתתם היא בית חייהם כמו שנפרש לקמן יפה יפה ודרך כל א' מהם האור הולך וקרב אל הנקודה התחתונה בסוד דוד מלך ישראל חי וקיים פירוש חי מעיקרא שלא היתה נקודתה רגע א' משוללת חיות פנימי כדי ספקה באותו המציאות הנדרש כאן. וקיים כי גם אחרי כן נאמר עליה אחת מהנה לא נשברה. הצד השוה שבהם שא"א לצמצם כאותה ששנינו במסכת בכורות שאין הרחם נפתח לשני ולדות כאחת והיה זה בכלים להקדים קליפה לפרי כדי שתמתק גם היא מכחו ויהא טעם עצו ופריו שוה. כמו שעלה במחשבה תחלה וידוע כי הכלים עצמן דא לבושא לדא ולעולם יבחן העליון כאלו הוא מת ופנימיות לתחתון והועיל זה ג"כ באור עצמו כדי שיקדם לעולם החסד אל הדין הקדום שכן הדין חפץ בכך והיא תהלתו וכי מה שהושפע בחסד בלי שום זכות נזכה אח"כ ליטול אותו מן הדין בשכר מצות לא שאנו ראויים לקבל פרס כי מי הקדימם אלא שראויה מדת טובו ליתן שכר לעושי רצונו ואע"פ שנאמר לקמן כי החסד נטל חלקו וחלק חבריו לא יחשב בשביל זה שיצא שני אורות כאחת שהרי עדיין לא נחלקו ולא יקרא עליהם שם לא גבורה ולא תפארת כלל לפיכך כשנשבר החסד חזרו שאר האורות לבינה וממנה ירד לגבורה באותו החלון עצמו כל מה ששייר החסד מחלק חביריו וכן כלם ואע"פ כן סבר רבי יוסי הגלילי למימר במוחש אפשר לשני ראשין שיצאו כאחד כי אמנם להויות הזמניות כמו הבכור הפוטר את הרחם אין להם מבוא במה שהוא למעלה מסדר זמנים כמו אצילות שבע נקודות עצמן ועוד אם אנו מדמין לא נעשה מעשה להקל שהרי באם העליונה אין המניעה מצד עצמה אלא לתקנת שבעה בניה אבל במבכרת דלא שייכי בוולדותיה הנהו תרי טעמ' מאן יימר שלא יהא אפשר לצמצם זו היא סברת ר' יוסי הגלילי אע"פ שאין הלכה כדבריו:
פרק יג
כתיב כי שמש ומגן יי אלקים והכונה כי השמש אור גדול ומבהיק הרבה ואין אדם יכול להביט בו רק ברחוק מקום או כשיכנס מתוך חלון וגם בדרך השני הזה יש הפרש היותו גדול או קטן ויש חלוק אחר ממזג ומעלים האור יותר אם ישימו בפניו מסך מחומר זך ספיריי בכדי שיצא ממנו האור לחוץ והנה החלוקים הראשונים אפילו רחוק מקום שהוא למעלה מן הכתר יצדק שנאמר בהם כי כלם הם בעולם האצילות שהרי אין הא"ס מתרחק מן הכתר כי ימאס יגיע כפיו ח"ו אלא הכתר הוא הנרתע ומגביל עצמו לעמוד ברחוק מאצל עלתו לרוממותה ובשפע היורד מהעלה אליו לא יתואר חלון כלל אין שם אלא רחוק מקום על הדרך שבארנוהו אבל מכתר ולמטה בא האור דרך צנור שהוא פותח לו חלון מן הכלי של כתר להיות לה לחכמה פנימי ומקיף. ואורו יותר גדול מהניצוץ שיוצא מחכמה להיות מקיף ופנימי לבינה. א"כ גם החלון יהיה רחב יותר והחלון הנפתח מבינה ולמטה יהיה קטן מחלוני הספירות הראשונות והנה מדת מלכות צריכה חלון מיוחד מיסוד אליה למה שהיא עתידה להתתקן פרצוף בפני עצמו בסוד נוקביה דזעיר ויהיה החלון קטן מאד בערך הראשונים כל אלה בעולם האצילות. וראינו בכלל הדרוש הזה שיטות מחולפות בפנים שונים יחוייב לכל משכיל דורש ה' להתבונן בהם בכח אמיץ ולבבו יכין לכוין בהסכמת כלן אל האמת בלי שום סתירה מזו לזו כלל אחת מהנה תניח בפשיטות כי כתר יקבל אורו מא"ס בלי שום הרחקה וכן החכמה מכתר. אך הבינה היא המתוארת בקבלת אור הא"ס ע"י הרחקה כדי שתוכל שאתו וזעיר מקבל אורו דרך חלון בלי התרחק מבינה ונוקב' דזעיר מקבלת שפעה ממנו דרך נקב יותר קטן וגם בהרחקה ויש אומרים כי הג' ראשונות מקבלות האור מרחוק וזעיר מקרוב ע"י חלון ומלכות צריכה רחוק וחלון ואחרים אומרים כי א"א מושפע מא"ס מקרוב ובה רחב' רבה אבל אבא ואימא ונוקביה בהרחקה וחלון קטן ע"כ דבריהם. ומסתברא לן בישובן והסכמתן כי ג' דרכים אלו כלם מפרצופין אשר בעולם התקון כתר דהוה מתקלא. לא כן הדרך הראשון שזכרנו בתחלת הפ' כי הוא לבדו יצדק בעולם הנקודות עד לא הוה מתקלא ומן הג' הכי נכבד הראשון מהם לדרוש במקורות האצילות תלת רישין כמו שנפרש לקמן באור מספיק בס"ד. ולדרך השני כלהו אתכלילו בחד אך זה וזה עוסקים בגדלות זעיר. והדרך השלישי מפסיק בין אריך לזעיר בפרצופי אבא ואימא והיא הראיה דמיירי בקטנות זעיר אלא שהניחו החלון שוה לו ולאבא ואימא למען סור מקטנותו עם סיוע מעשה התחתונים כי אז יעלה לקבל מוחין עלאין הן הן אבא ואימא ממש מוחין אליו אלמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכל הדרכים הללו בעולם האצילות מניה וביה אבל חלוק האו' המכה במסך הוא מן האצילות לבריאה ולפי שבאצילות עצמו יש לדרוש אצילות בחכמה בריאה בבינה דאימא עילאה מקננא בכורסיא. וכן יצירה בזעיר עשיה בנוקביה כתיב והבדילה הפרכת לכם בכל מקום שהיא נדרשת בו בין הקדש ובין קדש הקדשים לכם דוקא בעולמות התחתונים מכלל שיש קצת דוגמא לזה ההבדל בעליונים ממש אך אינו דבר מפסיק ח"ו רק על הדרך שנבאר וזה כי אבא הוא לבדו יונק שפע א"ס ע"י שערות הזקן העליון דאתמר ביה לבושיה כתלג חיור שהמה ממעטים האור כדי שיוכל אבא לקבלו אבל אינם מלבישים אותו כלל רק שהצנורות הממשיכים אותו לאבא הם דקים מאד. אך אבא מלביש אותו בבחינת עצמו קודם שישפיענו לאימא אלא שאבא כלו בסוד מחו נפקא מינה שזה ההתלבשות הוא בסוד פנימיות החכמה משך לבינה בארח סתום ואיננו מעלים אורו בחצוניות הכלי שלו כמו שתעשינה שאר הספירות המתקוננות בעולמות הפירוד והיא הנותנת שיש מסך בפועל בין אצילות לבריאה ושני כיוצא בו ויותר עב ממנו מבריאה ליצירה מאין הגלמת האור מאימא לזעיר וכן מיצירה לעשייה מעין חלוף האור מזעיר לנוקביה ובהכרח יתחלפו המסכים האלה כמבואר במקומו ונדבר בם בסמוך ושוין שלשת העולמות התחתונים הללו כי לא א' בהם מעצם הייחוד האמיתי כי יש פרגוד מפסיק בנתים ובאצילות לא כן אף על פי שאין האור מתפשט בו בשוה אלא בהדרגה הוא הדבר המפורש בתיקונים באמרם עשר ספירות דאצילות מלכא איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמיה חד בהון מה דלאו הכי בעשר ספירות דבריאה דלאו אינון וחייהון חד לאו אינון וגרמיהון חד:
פרק יד
מאד עמקו דברי המאמר הנכבד שהעתקנו בסמוך בסודו ורמיזתו כי הנה מלכא האמור כאן דא עתיק יומין שנתקן מכחה של חכמת אדם קדמון אשר חכמים יגידו כי הוא תואר יצדק לנפש העולם שזכרנו בפ"א ודוקא בהתפשטו עד סוף בחינותיה אשר יקראוהו טהירו סתם שהוא היולי לכל העולמות ולא נתחדש לו כנוי זה להקרא אדם קדמון רק בשעה שנתקנו למטה ממנו תלת רישין כמו שדרשו בבראשית רבה על פסוק הדוברות על צדיק עתק שהעתיק מבריותיו אבל באויר הקדמון כשהוא נדרש לבדו אין שם סוד פרצוף כלל והנה נתפשט כח א"ק מחכמה שבו דרך הנצח וההוד דאינון לבר מגופא ומהם ובהם הוא סוד התפשטות בכל מקום וכאן נכנס בז' אחרונות דמלכא שבו. והדמיון לרצון הכח המתפשט ביד האדם ונותן לה רשות וכח לכתוב טעמי תורה והוא סוד חדשים לבקרים רבה אמונתך ר"ת רחל ומהשבע שאמרנו הוא מתקן פנימיות העתיק לעולם האצילות על הדרך שיבא בפרק כ"ח. וזה העתיק בסוד זעיר של אותה מלכות הוא הנקרא במאמר התקונים שהעתקנו למעלה מלכא סתם ואמר איהו פירוש עצמותו הפנימי כמלא קומתו של זה העתיק שהוא כולל עשר אע"פ שאינו בא אלא מכח שבע וחיוהי מחכמת א"ק המתפשטת במלכות שבו דכתיב בה החכמה תחיה בעליה חד בהון פירוש ספירות דאצילות שנתפשטו כליהם תחלה הדר נתלבש העצמות בתוכם על הדרך שבארנוהו לעיל בפ"ה ולמטה ממלכות אצילות נתחדש פרגוד להפסיק בין האצילות לשאר העולמות ומהכאת אור א"ס בפרגוד חזר לעלות למקומו בסוד אור חוזר ונשלם עולם האצילות. עוד אמר איהו שפרשונוהו עצמותו וגרמיה ר"ל כלל איבריו שהם כלים אליו חד בהון כי לא יחשבו כלים בערך לעולם האצילות שיהיו חוצצין ח"ו אין נגרע מיחודם כלל כי העתיק מיחד ומקשר אותם עילא ותתא. אבל ספרין דבריאה שהעתיק שלהן נתקן מכח הבינה של עולם האצילות דנגד ונפק ע"י נצח והוד בז' אחרונות דמלכות שבו לאו אינון וחייהון חד כי השפע הבא עליהן מלמעלה להחיותן אינו דבק עמהם בעצם בשביל המסך המבדיל ביניהם ובין העתיק שלהם שהוא באצילות ומזה נלמוד לעתיק דאצילות שהוא בא"ס אפילו בזמן שזה העתיק נקרא כתר כדלקמן ונמנה עם שאר הפרצופין. נקטינן כי מהכאת א"ס במסך שנתחדש בסוף האצילות ירדו ממנו ניצוצות לבריאה ומי' כלים שלמעלה נתחדשו כאן כלים של בריאה שבהם נתלבשו הנצוצות שירדו מן העצמות. אח"כ נתחדש מסך שני ותחתיו יצירה. אחריה מסך שלישי ותחתיו עשיה על הדרך שבארנו נמצא אור האצילות מא"ס ב"ה בלי שום מסך והטעם הוא כי חכמת א"ק לפשיטותה ורוחניותה שבה נתלבש הא"ס להאיר באצילות אינו חוצצת בפניו כלל ועיקר וכל שאר הספירות אינן אלא מעבר אל האור בלי שום התלבשות אחרת עד אין סוף עולם האצילות אך אור הבריאה הוא ע"י מסך א' מכח התלבשות האור עכשיו בבינה ומחצוניות הכלי של בינה מתחדש המסך הזה וכן בשאר המסכים כמו שיבא בסמוך מה שאין כן בהתלבשות החכמה כדאמרן. וכל יתר הספירות דאצילות ועולם הבריאה כלו אינן אלא מעבר אל האור המתלבש בבינה. ומ"מ זעיר ונוקביה דאצילות עדיפי טובא על הבריאה שהן נהנין גם כן מאור החכמה בלי התפשטות הבינה אמנם אור היצירה מתפשט אליה ע"י ב' מסכים שיוסיף האור התלבשות בת"ת. אך מלכות אצילות והבריאה כלה מעבר אל האור המתלבש בת"ת. וכבר אמרנו כי מלכות אצילות עדיפ' שהיא (נהנין) [נהנית] מאור החכמה והיא והבריאה נהנין גם כן מאור הבינה. אך לא כדרך אחרת כי יניקת הבריאה מאחורי הפרגוד לא כן מלכות ח"ו ויש כאן עביות יתירה במסך הזה שבפני (הצורה) [היצירה] כי הוא נעשה מחצוניות הכלי של זעיר אצילות המתלבש ג"כ בזעיר דבריאה אע"פ שבבריאה עצמה אינו מוסיף העלם כלל. ואור העשיה מתפשט אליה ע"י ג' מסכים שיוסיף האור התלבשות גם במלכות ומחיצוניות הכלי שלה שב' העולמות בריאה ויצירה מעבר אליו והיה המסך הזה מתעבה ביותר בהתלבשות האור בג' ראשונות דמלכות יצירה אע"פ שאינו מוסיף העלם בז' אחרונות דידה והחלוקים שבארנו בפרק הקודם בסדר התפשטות האור באצילות מספיק לחברתה בסוד פרצופין נדרשין גם כן בעולמות התחתונים האלה כל א' בפני עצמו והנה הבריאה עצמה היא ראשית בלבד אל הפירוד לא פרוד ממש אשר איננו צודק באמת אלא בכלים של בריאה לא באור פנימי שבה כי לא נאמר ושם יפרד אלא ומשם. לפיכך אמר רשב"י בדבריו שהעתקנו בסוף הפ' הקודם כי אינון בסוד עצמותן וגרמיהון שהם כלים אינם מיוחדים לגמרי וטעם הכתוב יפורש כך ידוע כי אין בטובה למעלה מענג נוטריקון עדן נהר גן בעצם היחוד. כי עדן יכלול ג' ראשונות ונהר הוא קבוץ הקצוות והגן מלכות והנה הבריאה כסא ומכון אליה לפיכך יצדק בבריאה תאר מקום הנרמז במלת שם. וברדת המדרגות מאותו בחינה פנימית שהיא קרובה אל היחוד ממש ונקראת בשם גם היא קדש קדשים משם ולמטה יפרד. וכן ביצירה שהעתיק שלה מכח ת"ת שבבריאה הנמשך ע"י נצח והוד דבריאה בז' אחרונות שבמלכות דידה אין ביניהם יחוד גמור וכן אתה
אומר בעשיה שהעתיק שלה מכח ג' ראשונות שבמלכות יצירה המתפשט ע"י נצח והוד שבבינה של אותה מלכות יצירה בשבע אחרונות שבה כי כל אלה הם בכלל עלמא דפרודא:
פרק טו
מה נמרצו אמרי יושר דאמרו רבנן על חלוקי ההתלבשות שזכרנו אימא עילאה מקננא בכורסיא לפיכך אמה העבריה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת שאין זעיר ונוקביה שולטים על הבריאה כי אם בשליחותא של אימא עילאה וגדול כבודו של כסא הכבוד שאין בינו לאצילות אמצעי כלל ולא עוד אלא שיש להם בחינות משותפות והוא מה שדקדקנו כי לא נאמר ושם יפרד כי הפרגוד המפסיק בין העתיק והבריאה הוא עצמו כללות הבריאה תדע שאמה העבריה צופה ומצפה להתיעד לבן אדוניה באמירה בעלמא אשר איננו מחוסר נתינה כנודע וקב"ה מקנן במלאך כי אין זעיר שבבריאה אלא מה שמקבל מת"ת שבאצילות לפיכך עבד עברי עובד את הבת אשר איננה שולטת עליו אלא במצות זעיר והוא סבה רחוקה אליו אך איננו מתייחד עם הסבה קרובה רק ע"י שליח ושכינתיה מקננא באופן כי מלכות יצירה לא בידה טובה כ"א משכינה דאצילות וע"י אמצעים רבים לפיכך עבד כנעני עובד את הבן ואת הבת אשר איננה רשות בפני עצמה ח"ו ורשאי הרב לומר לו עשה עמי ואיני זנך אלא מחזר על הפתחים בסוד הגלות אשר איננו פוטר אותנו מעבודתו יתברך כאותה שאלה של זקני ישראל ליחזקאל ותשובתו אליהם ואם נשאל היכא רמיזא באורייתא דע כי אנכי ה' אלקיך הוא נוטריקון אשת נעורים כי ימאס ה' אלקיך אעפ"כ לא יהיה לך אלקים אחרים כי אע"ג דכתיב לא מאסתים לכלותם מ"מ לא פטרנו ממאיסה כל דהו. לא לכלות ולא להפר ברית. ויצדק תאר זה בסנדלפון שהוא בגי' עבד כנעני עם ג' אותיות עבד והמלה והשר הזה גופו קנוי קנין עולם בסוד אליהו זכור לטוב במספר שוה אשר הופקד גופו במחיצה ידועה בין ארץ ושמים כדי שיוכל להתלבש בו בהגלות נגלות בעה"ז וכן אליהו זכור לטוב בגי' לב"ש ונדבר בו בסמוך והיה בעבר הירדן מקום ממוצע בין קדושת הארץ וחוצה לה הואיל ויש לו רשות להראות בכל מקום אשר ישאהו רוח ה' לא כן חנוך שנהפך גופו ללפידי אש. וידוע כי ארץ ישראל נקראת תמיד ארץ כנען אפילו בשעת כבוש וחלוק. ובפרשת מסעי כתיב כי אתם באים אל הארץ כנען בה"א הידיעה כאלו יאמר אל הארץ שהיא כנען. ואל תתמה כי זה השם יצדק אליה על שם הכניעה לפני אלקינו שבשמים שחוייבנו בה כפלי כפלים בארץ הקדושה כי שם נגלה אלינו אלקי ישראל מושיע מיתר הארצות באשר הוא שם אל מסתתר אע"פ שלפי האמת שכינה בכל מקום. ובזוהר אמרו (שנקרא) [שנקראת] כן כדי שלא תזוח דעתינו בה כי היא ניתנה לנו על תנאי ולא להקרא שמותינו עליה רק אם בחקותיו יתברך נלך. ועוד (נקרא) [נקראת] כן על שלמות רב אשר שמענו ונדעהו מן הנוטריקון הנכבד הנדרש בתואר הזה. כנור נעים עם נבל בגי' אברהם יצחק ויעקב. וכן הוא בר"ת שירו לה' שיר חדש כי כל תהלה ותפלה העולה למרום עוברת דרך עליהם במערת המכפילה. ולפי שאברהם הוא שרש הנפש לכל ישראל ויצחק שרש הרוח ויעקב שרש הנשמה הנה בהסתלקן מן האדם בחטאו נקרא חלל רשע במספר שוה ושכינ' גם היא מעלה שירות ותשבחות שלה לאימא עילאה דרך הקוים שלשה שבתוספת שלשה המספר שוה. וכתיב מכנף הארץ זמירות שמענו ולא לה לבדה היא משוררת אלא שבקשה לשורר על חזקיה מהטעם שיבא בפ' כ"א אולי יזכה להיות משיח הה"ד צבי לצדיק ולא זו בלבד אלא כללות פרק שירה העולה מכל היצור עליונים ותחתונים המה ושריהם הנה סנדלפון הוא המעלה אותו כנודע ועליו נאמר לשבח כנען בידו מאזני מרמה כי הקליפה כבושה ונכנעת תחת ידו בעת רצון ועתידה להטהר ולהתקבל בידו ממש זו שמאל היא הגבורה הקדושה של עולם העשיה לעשוק אהב כדאמר רבנן בדיני אונאה עשוק לגביך סוד הלבוש אור חצון המשתל' לסנדלפון בהיותו כובש הקליפה, ופרק שירה עצמו הוא כסותו. ושוי לכריסיך בסוד אור פנימי ועוד לעשוק אהב ע"ד התנא אשר יקראוהו בן החוטף אפרתי לא לגנאי ח"ו אלא שהיה חוטף מצות מן השוק והא נמי רבותא ודע כי עבר הירדן נקראת ארץ טמאה כי אף על פי שכבשה משה וישבו בה הראובני והגדי לא יצאה מתחת השר החיצון השולט עליה. הא למה זה דומה לכבוש יחיד הואיל וארץ ה' עממין לא נכבשה כלה והותרנו מהם לשיכים בעינינו ולצנינים בצדנו תדע כי בכל מקום שנזכרה בכתוב ממלכת סיחון ועוג כתיב בהו אשר יושב בחשבון אשר יושב בעשתרות והוא תימה גדול שהרי מתו שניהם ובטלה מלכותם וישיבתם וישב ישראל בארץ האמורי. אלא ודאי ארץ האמורי נאמר על השר של מעלה שמתחת ידו היה מולך סיחון ועוג והוא האמורי שעודנו יושב בחשבון בעשתרות אע"פ שכפתו האל ית' לפני משה לא סר מהקרא שמו על הממלכות ההן עד שנזכה לכבוש כל הארץ הנבחרת לגבולותיה ואחרי כן כל מה שנוסף עליה יהיה סחרה ואתננה קדש וזהו שאמר משה לבני גד ולבני ראובן ידעתי כי מקנה רב לכם. ומה זו ידיעה לאיש אלקים אשר כמהו בדבר הנראה אלא ידעתי כי אתם צריכים סיוע במצות ה' למרעה צאנכם והשר השולט שם היה נוקד והעד מישע מלך מואב. וחשבון ממלך מואב הראשון היתה ודי בזה. הדרן למלכות אצילות שכל שלשת העול
מות תלויים בה כמפורסם. דע כי השפע המתפשט ממנה לכולם הוא ע"י נצח והוד דידה בסוד חדשים לבקרים שזכרנו למעלה וזה כי נצח והוד בכ"מ הם המתפשטים בסיוע המדות העליונות ומאריכים עצמם לצורך המקבלים כמו שיבא כי אין בינה משפעת בזעיר אלא ע"י נצח והוד דידה והם המוסיפים הארה לזעיר להשפיע בנוקביה ע"י נצח והוד שלו והיא מחלקת שלל לאגפיה ע"י נצח והוד דידה. באופן זה מהארת פרקי אימא המתפשטות בה משפעת לבריאה ע"י הפרקים העליונים של נ"ה דנוקביה והיינו נמי דאמרינן אימא עילאה דמקננא בכורסיא והכוונה על כח הבינה המתפשט במלכות אצילות ומהארת פרקי זעיר ליצירה ע"י הפרקים האמצעים של נ"ה שלה דקב"ה מקנן במלאך. וזהו כח תפארת המתפשט במלכות אצילות ומהארת הפנימיות של פרקי עצמה לעשייה ע"י הפרקים התחתונים של נ"ה שלה דשכינת מקננא באופן והוא כח דידה ע"ל פ' כ"ז ועל זעיר של ארבע מלכיות אלא שנעשה עתיק את האחוז א' א' בעולם שלו כתיב שמש וירח עמד זבלה על הדרך שאנו עתידים לפ' בזה פל"ב יעויין שם:
פרק טז
עתה שבנו לחלופי המדריגות אשר בעולם האצילות מיניה וביה כפי הדרך הראשון שבארנו בפ' י"ג דע דעלייהו כתוב ויעש לבית חלוני שקופים אטומים. שכן בית סתם זה בית ה' באמת כי הוא לבדו עלמא דיחודא ומשמעות של מלת חלוני סתמא בפירושה שהן רחבין כל האפשר בחק מציאותן בלי צמצום והרמז לצנור היורד מכתר לחכמה שקופים מחכמה לבינה. ואצטריך למימר שאין עניות במקום עשירות כיון שהיא מדרגה אמצעית בין תכלית הותרנות ובין הצנור היורד מהבינה לו' קצוות דעליה אתמר אטומים שאינם פתוחים לרוחה כ"כ. ומ"מ ג' ראשונות חשובות כאחת וכלהו אתכלילו בעתיקא קדישא לפי אלה הג' תיבות חלוני שקופים אטומים הן בגימ' שעש"ע בחסרון וא"ו ממלת שקופים על פי המסורה והכפל לרמוז ש"ע לרישא דאין ש"ע לרישא דאריך וכלן מכח רישא עילאה לפיכך באה מלת חלוני בסמיכות והשאר בהפסקה וכלם בלשון רבים מהתיחס לכל חלון שעור ההשפעה כפי כח הנותן והמקבל אבל מיסוד למלכות לא יתואר חלון בעצם הואיל והיה הכלי של יסוד חציו שבור כדלקמן ובמסכת מנחות דרשו הפסוק הזה על כללות החלונות במה שכלם שוים בו. דגרסינן התם תנא שקופים מבחוץ אטומים מבפנים לא לאורה אני צריך והכוונה לבאר ההבדל שבין הכלי והעצמות כי אמנם הכלי לבדו הוא הצריך להפתח אבל אינו מעכב בהתאחד האור הפנימי בכל מקום שהוא בכדי שאף בלא חלון לא יהא מובדל ונפרד ממדה למדה ח"ו אין זה כי אם באותם המסכים המבדילים בפני הבריאה ומה שתחתיה ויונתן בן עוזיאל שמר את הדבר בסודו אע"פ שתרגם בהפוך לפי סדר המלות כלם להמתיק המליצה שיהיו הדברים יותר מוכנים וישרים למוצאי דעת. אמר פתיחן מלגאו וסתימן מלבר ירצה שהאורות הפנימיים פתוחים אהדדי ממילא והכלים בלבד הם אטומים פיר' מחוסרים פתיחה עד שתחפץ. אך לא יאחר החפץ העליון להשכיל להיטיב לא יתמהמה למחכה לו. ובמציאות החלונות נמי לא פליגי ומורה המתרגם בצורתן ותבניתן כי כותל ההיכל היה שקוף חוצה לו שכן עובי החלונות מתרחב באלכסון מבחוץ ולא מצד פנים כלל אך שתק מזה ופירש שקופים אטומים על תכלית הכוונה בפתיחת החלונות ההם וצורך תשמישם ומה שאמר פתיחן מלגאו ר"ל פתוחים לאויר ההיכל המאיר לעולם כלו בכבודו וחוצה לו היה חשך ולא אור לפיכך אמר סתימן מלבר כי לולא אורו של היכל הנה התאים בחשך ידמו לפי שלא היו פתוחים לעזרה כלל. ועוד שנינו במסכת מדות שכל הבית טוח בזהב והיציעים לא כן ועוד שנר מערבי דלוק לעולם ועוד הרי ההיכל ל' אמה קומתו בבית ראשון שהיה בסוד בינה ובה ג' ראשונות חשובות כאחת ומ' אמה קומתו בבית שני שהיה בסוד מלכות דגל רביעי זה וזה עליה היתה על גביו ששוו בשיעוריהן בסוד כפל הההי"ן שבהם במלואותם ובשניהם היו החלונות מקבלים ממנו הארה מרובה להוציא לחוצה אל היציעים שהיו ג' סדרים זה ע"ג זה והם עצמם חדרים קטנים מרובעים שפלי הקומה ומחוסרי הארה והוא הנרצה באומרו סתימן מלבר והאריך אח"כ התרגום לבאר שהיו שם היציעים בחוץ סותמים בפני אוירה של חצר בלתי פתוחים אליה כל עיקר ללמדנו על ההיכל כלו דטוביה סתים בגויה בעה"ז ושמור אלינו לעתיד לבא ע"ד מה שפירשו בשערי ההיכל דכתיב בהו טבעו בארץ. ואתיא כי הא דתנינן המוכר את הבית לא מכר את היציע ומפרש בגמרא בדקא חלילא וכל דברי חכמים קיימים ומן ההבדל שבין בית ראשון לשני בגובה ההיכל סודו וטעמו למדנו טעם לשבח למה שאמרו בזוהר גבי תקוני הסעודה שיהא השלחן של ד' רגלים ובפרקי דחסידי בפי' אתמר דכלהו צדיקי אכלי מפתורא דתלת כרעי וההפרש בין שתי שלחנות א' לעולם הזה וא' לעולם הבא יובן בפשיטות ממה שבארנוהו:
פרק יז
והנה חכמה קבלה אור הכתר פנים אל פנים ובינה כאשר קבלה אור החכמה שהוא גדול בערכה לא יכלה לקבל בהתמדה כי אם אחור באחור ובבחינה אחת פנים באחור לא יותר מזה השעור על הדרך שאנו בבאורו לפי שטתנו במאמר הזה הוא מה שאמר הכתוב וחכם באחור ישבחנה ירצה שבח הוא לה בין בסוד זנב שיבא בסמוך הנרמז בנו"ן כפופה בין בסוד ה' שהוא ד"ו ונבארהו א"נ בינה היא עצמה נ' שערים וחמש גבורות שבדעת נפקין מינה כשם שהחסדים שבו יצאו מחכמה לפיכך אמר הכתוב וחכם באחור ישבח את הנו"ן בשביל ה' גבורות והנה ישבחנה לשון עתיד מורה כי תמיד תוסף חכמה תת כחה בבינה כי לא נתבטלה הנהגת העולם הנקודות ח"ו אלא נגנזה. והשמוש מעוטא הוא שאין עילוי בכך רק לבינה בלבד כי יחודן כאן איננו להרבות את הדמות אלא שבח הוא לה שתתקיים באופן זה אבל פנים בפנים תלאה כלכל לא תוכל והטעם כי אם היות הכתר נעלם בהחלט עד שידומה היות יותר קרבת הדעת בין חכמה לבינה ממה שבין כתר לחכמה ותהי להפך הא לא תקשי כלל כי הנה עינינו הרואות באותיות השם הגדול כי כתר וחכמה שתיהם מתאימות באות אחת. והבינה באות שנייה היורדת היא ממדרגתן וכשם שאחר התקון הנה אבא שהוא חכמה האצילות נכלל בעתיקא ממש הנדרש בתלת רישין דעלייהו כתיב בישישים חכמה ככה בנקודות כי הכא יפה כחה של חכמה שכח א"ס בעצמו ובכבודו מעורב בה לפיכך אמרו בזוהר פ' בראשית בצורת הצד"י שהיא יו"ד על נו"ן בסוד נקודות אחור באחור לקבל הנו"ן הארת היו"ד ודע כי ג' ראשונות נתפשטו תחלה כעין קו ישר בסוד הטעם הנקרא שלשלת שהנקודות משתלשלות זו למטה מזו ואז היו פני הבינה מול אחורי החכמה בסוד זנב ניקודה תחתיה ופן תשבר מהיותה כ"כ רחוקה מן השרש הורשה הקו המשולשל ההוא להגביה הטבעת השלישית לקרבה אל השנית בסוד כפות מאזנים כי כאן התחיל רזא דמתקלא ונצטיירו כעין שתי כתפות תחת הראש דהיינו צורת י' או רישא דוא"ו שגם הוא כמוה וזה בסוד ה'ד"ו פרצופין שוין ויש בדבר להקל ולהחמיר כי ממה שנתעלית בינה אצל חכמה נתרחקה ממקום הדינין ופני שתיהן אל הכתר כי הוא סבה רחוקה לבינה ולא יבטל דיניה ההסתכלות בו אע"פ שהוא מקור הרחמים שהרי הוא הנותן מהותה ורוצה בקיומה ועוד שהיא צריכה להשפיל ראשה ועיניה אצלו בסוד הענוה הנדרשת בבינה ממש כל זה להקל ומה הוא להחמיר בסוד אחור באחור נדבר בו בראש הפ' הקרוב והנה מעיקרא שיירה החכמה מקום לבינה שתוכל לעלות אצלה ליהנות מהכתר אשר הוא לה סבה רחוקה תוקפה דידה אבל חכמה לא מצאה מקום לנטות מתחת הכתר לקבל מקום טהירו. והטעם הוא כי כל הויה שנתחדשה וצורך גבוה אינה אלא מכח זכר ונקיבה. לפיכך אמרו באידרא שנתקן הכתר בסוד שניהם שיהיו מקורות החכמה והבינה מושרשים בו כדי שיוכל להאציל אותם במקומן שהרי היא צריך אליהם והוא סוד צבת בצבת עשויה בהתהפך המלה בא"ת ב"ש לאותיות אשה הרה מה שאמרנו כי בינה במקומה אינה אלא מבינה שבכתר והיא בית יד ואחיזה אל השכל צבת ממש כמשמעו להתבונן בעליונים אע"פ שהם נעלמים בהחלט. ועוד יפורש צבת במשמע רצון וכמהו ובמצבייה עביד בחיל שמיא וירצה באומרו צבת בצבת כי בינה נכללת ברצון ונעלמה קצת והרצון בעצמו נחלק לשני כחות בשביל התחתונים אבל הטהירו שהוא בכלל א"ס אינו צריך לכתר לפיכך לא הוזקק הכתר לשייר מקום לזולתו תחת הטהירו כי לא היו זכר ונקיבה מושרשים למעלה הימנו שיצטרך בשבילם לפנות מקום שתהיה שום נקיבה בעולם עולה עמו ועם זה תקבל חכמה במקומה שפע רב מחכמה שבכתר שהיא דבקה בא"ס:
פרק יח
וכי תימא למה יהא הכתר מונע לחכמה דתקפה דידה א"ס שלא תהנה ממנה כלל בלי אמצעי יש לומר שהכתר הוא זך מאוד ואין בנקודות הכלי שלו מדת אחוריים בעצם לפי שהיא רחמים גמורים ואינה מעכבת לחכמה ההארה העליונה כלל ועיקר. ועל הסוד הנכבד הזה אמרו חכמים היה עומד אחורי הכפרת יראה עצמו כאלו הוא לפני הכפורת. וידוע כי הארון והכפרת שעליו אינם מן המדה והם באמצע לבית קדש הקדשים שיש מהארון לכל אחד מד' רוחות עשר אמות בשוה ואפשר זה לפי הפשט על אומנים המשולשלים בתיבות לעשות רקועי פחים ציפוי לדביר אבל חכמה שהוא דפוס כל הנמצאות דכתיב כלם בחכמה עשית אע"פ שגם היא רחמים פשוטים אי אפשר למדת אחורים להמצא למטה אם לא תהא מושרשת בה. וממה שהיו עם זה חכמה ובינה שני מלכים יונקים מכתר א' ולא עוד אלא שצפיית הבינה תמיד בכתר ובחכמה יהיה בטול גמור לדינה. לפיכך החמירו עליה כדכתיב צאי לך בעקבי הצאן והכונה שתפנה לשמאלה כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי ביה והוא סוד ועיני לאה רכות והרמז באות דלת שהיא בבינה והעוקץ שלאחריה מורה נטייתה לצדדין. ועדיין דבוק אחוריה באחורי החכמה וקורבתה למעלה יצילו אותה מן השבירה אלמא שבו ג' ראשונות כעין סגולתא שהיא תחילה לסוד המתקלא ודוקא בעולם הנקודות כי הכא וכל דאתי מחמתיה יש פניית אחורים אם מעט ואם הרבה בין חכמה לבינה אבל אחרי גמר התקון הן לעולם פנים בפנים כאותה ששנינו ריעין דלעילא לא מתפרשין לעלמין ודע כי בצאת הנקודות התחתונות מבינה לא נשאר צד מחשבה לחסד לנטות מן הבינה לקבל מלמעלה כמו שהבינה נטתה מחכמה שהרי חסד יצא באחרונה ומה לו לנטות עוד שהרי חברתה מעכבת עליו וגם בהארת עצמות שקדמה לחסד תחלה לא הוזקק לכך כי קדימת התחתונות כצאת כליהן לאויר העולם גורמת לעליונה היותה נקשרת עם התחתונה שקדמה לה לרדת. ואיך תוכל לנטות והרי חברתה מעכבת עליה לפיכך היו שבע נקודות בשלשלת זו למטה מזו אלא שיש לשביעית סגולה גנוזה שהיא עתידה להיות שקולה כנגד כלם ויש כאן סוד ו' בכרס א' שהיו יולדת במצרים והמקור העליון היה מאציל נשמותיהן לפחות בסוד כלילות הקצוות זה מזה ומאן דאמר שנים עשר הורה כלילותן ג"כ משש קצוות שבנקודה השביעית. וי"א ששים בסוד כלילותן מעשר עד שהגיע הפלא לאשה אחת דוגמת הבינה עלמא דאתי ממש היא יוכבד שילדה ס' ריבוא זה משה בסוד הדעת שהוא כולל נצוצות אלה המתפשטים מאימא עילאה לפיכך אמרו שקול משה ככל ישראל כי הוא הגואל הראשון שהקיץ את השכינה משנת הגלות והשעבוד דכתיב בה אני ישנה. לפיכך כשראה רבי הקהל מתנמנם הקיצם ומשה עמו:
פרק יט
יולדת השבעה רבת בנים בהתפשט האור ממנה אליהם לא היה ממדריגה אל מדריגה כאשר בא מכתר לחכמה ומשם לבינה כי אמנם החלון הנותן שעור אל הנצוץ היורד ממנה הוא שוה לכלם וראוי לכל אחד מששת המלכים ליטול מיניה וביה את הראוי לו בלבד. והם לא עשו כן אבל החסד מרוב חשקו לידבק באור העליון נטל חלקו וחלק חבריו דברשות קעבד מצד כללותו מכלן וראוי להיות הוא מבזבז להם וכן כלם א' א' ממה שלמטה ממנו. אכן לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם לסמוך אהדדי איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק כי לא ראו זה את זה ולא היה להם ישיבה אחת בעולם רק כל אחד בפני עצמו ועד שלא נשבר הראשון לא נגלה השני וזהו טעם וימת בלע והדר וימלוך יובב. ומחמת תגבורת הדינין בשפע היוצא מבינה הוצרכו הנקודות הללו להשבר ולהעלות מקצת האורות שלהן למעלה לרישין עלאין וע"י כן יתוקן הכל. הדרן לשמעתין הנה בשבירת החסד חזר האור לבינה והיא החזיקה החלק הראוי לחסד והשאר ירד לגבורה וכן כלם עד יסוד בלבד אמנם ממנו למלכות יצא נצוץ א' מחלון יותר קטן והיה זה קודם שבירת חציו האחרון של יסוד נקטינן כי מן האור פנימי של בינה נזדמנו הפנימיות והמקיפים לכל א' משש קצוות גג"ת נה"י במדריגה אחת ואין בהם הפרש כי אם לפי הקורבה והרחוק בלבד כי הנה הגדולה אשר היא קרובה לבינה יש לה יותר מעלה מגבורה וכן כלם עד יסוד שממנו יצא נצוץ להיות פנימי ומקיף למלכות וכל זה בסוד המלכים שנאמר בהם וימלוך וימת כי ברדת האור והיותו מתרחק והולך מבינה שהיא מתגבורת הדינין תיסק אדעתין אולי יש תקוה והוא טעם וימלוך תחתיו כי הרחוק מועיל קצת לפי שעה שהרי נקרא עליו שם מלך אך מה שמשביח הרחוק פוגם בצל המתרבה בקטנות הכלים כי כלי הגבורה קטן מכלי החסד וכן כלם על כן הוצרכו לשבר לא נמלט עד א' ויש במשמע המלה עצה והמלכה כי אין ממנין פרנס למטה אפילו לשעה קלה עד שנמלכין ומכריזין עליו מלמעלה כטעם ויאמר משה אל ה' לאמר. שפירושו לאמר לאחרים והיא ההכרזה עצמה בב"ד של מעלה והדר יפקוד. עוד פי' וימלוך הוא סוד התלבשות האור וכל לבוש הוא בסוד ותלבש אסתר מלכות שהאור העליון יורד ומתלבש בכלי וזוהי מלוכה להמציא העולמות אלא שמקברת את בעליה בשבירת הכלים ויש לה דוגמא בגלות אבות העולם חוצה לארץ כי הנה ירידתם שם היא עצמה המבחן שגורמת השבירה לפושעי ישראל כאותם שמתו במצרים בימי אפילה כדי שיתוקנו אח"כ ע"י הצדיקים שיצאו חפשים מכור הברזל וכחם יפה על הגאולה ועל התמורה של אלה בסוד היבום וכיוצא בו אף כאן לא עמד שום א' מן המלכים בשלותו ומתו זה אחר זה ונתבטלו כלם עד יסוד ומיתתם גם היא בית חייהם והנה כשהגיע האור ליסוד לא רצה לקבל הכל לעצמו אלא נחלק לחצאין בלתי שוים המרבה לדידיה ונשבר והממעיט למלכות כדי ספקה וזה החלק השני נשאר ברפיון ויש בזה שטה אחרת שאנו מונין הדעת בכלל הכלים הנשברים ולא נמנה ליסוד במקומו למטה אלא כלי א' ושבירה א' ויצדק בו בן ישי חי לפי שעה לצורך המלכות כמעט רגע יותר מהנקודות האחרות וממנה אליה חלון מיוחד כמו שיבא בסמוך והיחס אמתי אשר ליסוד עם הדעת בכל מקום די להסיר המבוכה לקיים כל דברי חכמים ונראה ליישב עוד כי בבחינת הדעת שהוא למעלה מחכמה ובינה דומיא דיסוד כי ארחיה שהוא למעלה מראשי מתנים וכן בכל מקום שיש בו סוד כורע בברוך אז הדעת מאוחר לחכמה בינה ויש לכל זה דוגמא למעלה גם בעולם הנקודות לפיכך כאן דוקא אפשר ליחס לו שבירה ויש לחלק גם כן בין המלכים הנדרשים בנקודות הראשונות כי אין שם נקודה מיוחדת אל הדעת זולתי בחינת כלי קודמת וכוללת לכלם ובין הנדרשים בפרצופין א' אחד רצוני בכלי הגוף שלהם שיש לכולם מוח מיוחדת אשר נאמר כי הוא זה הדעת הנמנה בשווי גמור עם יתר המדרגות הנכללות בשיעור קומתן ואין להאריך כאן בזה:
פרק כ
אמרנו כי החלק שבחר יסוד לעצמו נתרבה עליו גם הוא יותר מכדי כחו ונשבר ונתבטל כמו האחרים ואע"פ שאין האור מרובה כ"כ הרי הוא כל החלק הראוי ליסוד והכלי חציו בלבד ועוד כבדותו וגסותו בערך אל הראשונים גורם שבירתו בנקלה אבל האור של מלכות ממועט בשעורו ויוכל חצי כלי של יסוד אשר הפקד אתו לסבול אותו לפי שעה לפיכך נשאר בו ולא נתבטל עד לאחר זמן וזה אינו אלא לשבר האזן והכוונה בקדימת ההשכלה אלינו וסדר ההתבוננות בהם לא זולת כי (הדרישו') [הדרושים] האלה הם הגבה למעלה אשר לא יאמר אפי' מסדר זמנים מה שלא יעלם כמו שזכרנו תחלה וזש"ה כי כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה לא תכון אתה ומלכותך כי ישי הוא סוד הכולל בעצמו ל"ב נתיבות פליאות חכמה כדאיתא בזוהר פ' מקץ ואסמכוה אקרא דכתיב וכל נתיבותיה שלום דנקיט לון ברית יחידאה ובכלילות כל אחד מהן מעשר הם בגימ' יש"י ופירוש בן יש"י ענף וחלק ממנו וכל זמן שיעמד חי יסוד על שכינה בסוד נקודות לצרכה דוקא כטעם כלי מחזיק ברכה שהוא שלם נצדק בדברינו שלא נשאר חיות לבן ישי אלא על האדמה מאותו חלק המוע' לפיכך נקרא יסוד חי ואע"פ כן כתיב לא תכון אתה ומלכותך שהם זעיר ונוקביה בסוד פרצוף כי א"א לצורה המכוונות לחול על החומר כי אם אחרי גמר ההפשט אל הצורה הקודמת והיה יהונתן בסוד זעיר של עולם הנקודות הכולל ששה צרופים לאותיות יה"ו במספר אהי"ה שבבינה שיש בה חמשים שערים בכלילות עשר הרי נת"ן והוא בן נעות המרדות מלשון מטהו יפרח דמתרגמינן חוטריה ינעי שממנו פרח המרדות שרש הקליפות. ויהיה פירוש לבשתך כדכתיב לא תכון. ולבשת ערות אמך דאי לאו מתקלא לית אשגחותא אנפין באנפין. ויפורש לבושת מלשון עד בוש. וכן בשש משה. ר"ל שנתאחר התכלית שיש לאימא עלאה בהוציאה לפועל נקודות אלה שהוא תקון הפרצופין שרשי הנשמות כמו שיבא ושאול מלך ישראל הלמד מענינו מן המלך הששי שבנקודות ושמו שאול מרחובות הנהר הוא האומר כן ואע"פ שהמלכים הקודמים גם הם באים מבינה לא נתיחס אליה המלך הששי זולתי למעט המאוחרים אליו. ועוד שאול דוק' הוא מיסוד הבינה מרחב שבה והקודמים אליו כל אחד מושפע מבחינה מיוחדת אשר לו בה. וזה סדורן לפי הדרך הראשון בלע חסד. יובב פחד. חושם ת"ת. הדד נצח. שמלה הוד. שאול יסוד בשלו. בעל חנן יסוד בשל חבירו שהוא בעל חונן ונותן למלכות. והוא בן עכבור שנבנה ונתעכב בו האור יותר מן האחרים. השמיני הדר ברי"ש. בסוד ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה כי אין הויתה מגולמת כ"כ כמו המדות העליונות ויבא מזה בפ' הקרוב. והיא כעין הארה אצלן שכלן נקודות מוגלמות וכלים גמורים והיא בסוד פשוטי כלי עץ. וזה שמה פרי עץ הדר שלא מתה וכן הדור לו. ושם עירו פעו כטעם אל דמי לך. ומספר המלה אהל מועד וכן ציון ויוסף ונדבר בו בפ' הקרוב. והיא שמינית לבינה שביעית לחסד. אך מצד הגבורה שהיא ששית אליה נתמעטו כליליותיה. ושם אשתו מהיטבא"ל אותיות מ"ה ב"ן חד לגרמה. וחד לסימני דכורא. וכן אלקים טב. אלקים לגופא. טב מצד החסד דאבא יסד ברתא. בת מטרד מצד הגבורה. בת מי זהב. שרשי החסד והדין שבבינה. והנה הדר הוא בגימ' יצחק והכולל שהן ח' הויות כנגד ח' מלכים אלה וכחן מתפשט בחוץ עד אל אח"ר במספר שוה לאכפיה ליה תמיד בלי הפסק ובדברי הימים כתיב הדד בדל"ת בגימט' אחד כי עד הכא בעולם היחוד והוא סוד אהבה שתחלתה בתורה אצל יצחק. וכאן בדברי הימים נתיחסה מיתה להדד זה ג"כ לפי שהוא אל מסתתר בזמן הגלות עד עת קץ נגילה ונשמחה בישועתו: