פרק כא
כאשר בא יסוד לתת למלכות אותו האור שהוא אצלו בפקדון כטעם והיה האוכל לפקדון לארץ. עתה יש למלכות תרתי לגריעות. א' שמקבלת מכלי שחציו העליון שבור לא כן שש נקודות שכלן קבלו השפעתן מבינה והב' שאין לה אלא חלק א' מי' בנצוץ בסוד מלכות פליגא כמו שנפרש בסמוך שכן נתחלקה מלכות בית דוד ט' שבטים לאפרים לבד מדידיה וא' ליהודה לבד מדידיה. וידוע כי גודל הנצוץ שנתפשט מבינה בנקודות האחרות גרם שבירתן. אמנם זו שלא קיבלה אלא כדי ספקה מיסוד שהוא קרוב לה אתמהא למה לא עמדה בשלה כי הראשונות קבלו יותר מהראוי להן לצורך מה שלמטה מהן משא"כ במלכות א"כ למה לא נתקיימה והיה ראוי לה למלוך בקביעות אבל הטעם היא כי כשבא יסוד לתת למלכות דרך צנור אותו הנצוץ שהיה אצלו בפקדון כיון שנשבר יסוד בשלו ונסתלק חלקו למעלה הנה מה שהשאיר עוללות מן הנובלות שלו כמו שאירע בשברים הראשונים ג"כ כולם נקבצו כאן לדחות מעליו חלק מלכות שירד למטה במרוצה לאינהו והיא שבירת חציו התחתון על פני כלו אלא שנבקע תחלה מלמטה בסוד חלון אבל בנין נערים היה שהיא סתירה בסוד והוא נער האמור ביוסף בשעת קלקלתו ואז נתגלה האור בחוזק ונתרבה עליה מבחוץ וירד מגולה ולכן נדעכה ונתבטלה ממלאכתה מלכות ג"כ שלא היה כח בה לעשות מאומה פן תחשב רשות בפני עצמה ח"ו אבל לא נשברה לגמרי כמו האחרות ויש כאן סוד המים שהיו מכסים את הארץ קודם מאמר יקוו שכן הנצוץ שירד מיסוד למלכות לא נתיישב בתוכה בסוד אור פנימי עד אחר התקון אבל בסוד נקודה היה חופף ומכסה עליה לפיכך ארעא אתבטלת בלבד בסוד מעולפת ספירים כי לא נתנוה רדת שחת. ועוד שהיא רכה וענוגה שכחה יפה לעמוד בפני רך ובפני קשה למה שאין בנקודה שלה אלא עשירית האיפה שהיא בגי' א"ל אדנ"י ובתקונים אמרו כל ספירה נוטלת חולקא עד דאתפליגת ל"ט ניקודין ואשתארת עשורא מכלהו טפין ובגינה מעטרין כו' והראיה שלא נאמר בה בתורה וימת כי לא מתה לפי האמת שהיא מדרגת תורה אלא נעשית סנדל שכבר היתה מלאה שפע ומרוב מה שנשפך עליה נתעלפה והגיעה עד שערי מות אך לא עזבו נפשה לשאול ומשה דכתיב ביה בכל ביתי נאמן ותמונת ה' יביט. כפי שעורנו שפירושו יביט התמונה לנמצאות בכלל על הדרך שהוא יתברך מסתכל בה הוא רואה ללבבו ומבין מה שהיא רוחשת בלבו בסוד דפק אחורים של ע"ב כי הוא לבדו מגיע עד יסוד אבא המתלבש באמא זה מצד אחורים וזה מצד פנים שכן פק"ד קס"ה בגימ' משה והוא מרגיש דפיקו דלבא כחוט השערה ואחורים אלה של ע"ב הם מספיקים להחיות מעט ע"י קס"א עץ החיים בשעת העלוף ההוא שלא מתה אבל עזרא ראוי היה שתנתן תורה ע"י בסוד תורת אמך אלא שקדמו משה בתורת ה' יסוד אבא והוא נשאר במדריגת אימא דכתיב ביה סופר מהיר בתורת האלקים הוסף כ"ב אתוון דאורייתא על מספר אהרן יעלה בידך עזרא והוא דור כ"ב מבלעדי אהרן כמו יהוצדק שמיוחס אחריו בדברי הימים אחיו של עזרא היה. צא ולמד ממה שיחס שמו בספרו ושם קצר בשמו' הרומי' והנה אהרן מספרו ע"ב פקד פ' ע"ב זה אחורים לפשוט הוא והכוונה להוסיף העלם באימא שלא יאיר בה אחורים של אבא אלא מתוך אספקלריא שאינה מאירה וכן עזרא הוא במספר אחורים (ל"ט) [לט'] אותיות של בן אחת אחת בדקדוק שהוא מלכות דיסוד אימא ועל הסוד הזה כתיב חסד לאברהם בגימטריא עזרא כי ע"ב דיודין מהפך אחורים הללו למדת אברהם דכתיב ביה אתה כהן לעולם לפי' נכתב מיתה סתם בדברי הימים במלך הח' המכוון למלכות לא מיתה בדקדוק רק לפי המפורסם כי העלוף קרוב למיתה שהרי נסתלק ממנה רוח הקודש מדרגות כתובים ואסתר פועה ומרחשת בלבה אלי אלי למה עזבתני שהוא במספר אחוריהם של הויה פשוטה וד' מלואיה כי נסתרה דרכי מה' היא ישנה ולבה ער הוא המדה שתפש חזקיהו לא כדוד שאמר ארדוף אויבי ואשיגם ולא כאסא שרדף בלבד ולא כיהושפט שבקש רחמים אלא הריני ישן על מטתי והב"ה עושה כי לא נתכוין חזקיהו לשינה של תפלות אלא כדאמרן וכטעם כי אשב בחשך ה' אור לי והוא עשה עצמו דוגמא לארע' אתבטלת לפיכך נעשית הארץ הקדושה אפטרופוס עליו כטעם מכנף הארץ זמירות שמענו והנה צפניה הנביא היה ה' לחזקיהו מבני בניו וכיון שנתיחס אצל כל הדורות האלה ומעשיהם סתומים ופירש לך הכתוב בא' מהם שצפניה היה נביא הרי כלם נביאים לפיכך לא זכר במקום הזה המלכות לחזקיהו כי לא לזו הוצרכנו ודע כי אור הנקודה האחרונה לא עלה לבינה כמו האחרים כי הוא לבדו נשאר חופף עליה בסוד נפש המרחפת על הגוף בבי קברי מיחלת מתי יקיץ ויקום לתחיה עד שנעשית מלכות גם היא מכח מה שעליה פרצוף שלם בתקון כיון שלא נשברה למה שלא קבלה ניקודו זו מעיקרא כ"א החלק שקבל יסוד בפקדון לה ולפי שלא נשבר יסוד בפעם ראשונה בלתי אם חציה לא חזר לבינה רק אותו חלק מהאור הראוי לו ולא נפתח למלכות הצינור מבינה אלא מחציו התחתון של יסוד בלבד:
פרק כב
סוד השבירה במהותה אינו אלא חזרת האור למקומו למעלה (וירים) [בכת"י - וירידת] הכלים למטה כטעם לוחות נשברות ואותיות פורחות ועכ"ז שברי לוחות מונחים בארון כי רושם האותיות לא סר מהן וכן בשברי הנקודות נשארו נצוצי טהרה ואלו המנין תבירין ירדו למטה ומהם שרש הקליפות ואע"פ שנתברר אח"כ אוכל מתוך פסולת ע"י קפול רגלי אריך דלקמן שהעלו סלת נקיה מן השירים שזכרנו עדיין נשארו מהם שירי שירים להיות חיות לקליפות אשר הנה מרובות בעולם העשייה ומעורבות טוב ברע ורע בטוב ומה שאנו עושים בתפילתנו וגם נשמתיהון של צדיקים בסלוקן מן העולם הוא כי עוברות בעולם העשיה ומעלות עמהם ניצוצי הטהרה אשר בתוך הקליפות לעולם היצירה אשר יאמר כי שם הקליפה מחצה על מחצה קרובה אל הטוב לא מעורבת וכן מיצירה לבריאה שהקליפה מועטת ורחוקה מן הקדש ומבריאה לאצילות שכלו טוב אין רע כלל. ויש בזה שטה אחרת כי עולם האצילות רובו טוב והמעוט לא כן. ואף בבריאה שהן מחצה על מחצה לא יתערבו בו כלל רק ביצירה החצאים מעורבים וכ"ש בעשייה שמעוטה טוב והמסתבר שלא נאמרו דברים הללו רק אחרי שירדו העולמות כלם על חטאים והם הגורמים ליתן את האמור של זה בזה, הדרן לשמעתין כי גם באצילות עצמו יש עליה מיניה וביה מן השש קצוות לעליונות כי בשבירת הכלים וגניזת האורות נשארה הארתן בתוך השברים ומשם עולים נצוצים בסיוע התחתונים להאחז ולהתיחד למעלה עד שחוזרים האורות למקומן. וכל הסלוק הזה אשר אמרנו הוא סוד מיין נוקבין הנעשים למעלה מנפשות הצדיקים ממש בשעת סילוקן כי כל המצוות שעשו בחייהם מתכנסות יחד לעלות ולראות לפני האדון ה' צבאות כטעם והלך לפניך צדקך בשעה שכבוד ה' יאספך ובפרט מעשרה הרוגי מלכות וחבריהם שבכל דור ודור שהעון גורם היות הקליפה גוברת והעולם ח"ו מתמוטט והולך בהיות נצוצי הטהרה נכפפים ונכנעים בתוך הקליפה והמה מוסרים לה גופם דרך הפקר כעין דחיית השעיר לצוק אחר שעלה הגורל לה' על חבירו ומבי מלכא מפקידין הב' לעזאזל והוא סוד עת לאהוב חלק גבוה ועת לשנא החלק הניתן לסטרא אחרא שלא יהיה דרך מתנה וחבה ח"ו אלא שלוח ודחיפה אף כאן ברישא ממתים ידך ה' והדר ממתים מחלד כמו שיבא בפרק הקרוב שהם נמסרים על יחוד ה' לכפר על הקודש וליחד בשרשים העליונים שכן בהעלאת נשמותיהן מעלים מאותם הניצוצות אשר בתוך הקליפה שיהיו נעשים מיין נוקבין והתקבל למעלה בקדושה ובטהרה בסוד כך עלה במחשבה לפני וכבר ידעת כי זה נאמר על ר"ע כאשר שאל מרע"ה מלפניו יתברך זו תורה וזו שכרה ופירושו כך במקום הזה הוא כפי שעור המסרו מעיקרא כי לו יאתה כמבואר במקומו בסוד כי ישלים חקי שהיה מצטער ואומר מתי יבא לידי פסוק זה ואקיימנו שהוא ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך על הדרך שבארנוהו כך עלה ונסתלק מיד הקליפות האור מזוכך ומתוקן לשוב לשורשו במחשבה העליונה ומלאכי השרת ג"כ בשמעם צעקת הרוגי מלכות ואין להם השגה במצפוני כונתם דואגים עליהם ושואלים מאת הקב"ה כשאלתו של מרע"ה והשיב להם אותה תשובה עצמה והכוונה כי הנה אלה החסידים בצעקתם ובהבל פיהם משברים אויר החצונים שלא יעכב על ידם פן יגבר ח"ו עליהם כנגד הפכו להרהר אחר מדותיו יתברך ותעל שועתם אל האלקים לא בשביל צער הגוף כי בשרו לא יכאיב אם הנפש לא תאבל ותקבל יסורין באהבה אלא כך ע"י צעקה זו בכוונה רמה ומסירת עצמם כאמור עלה שכר צדקתם עם האור שהיה נאחז עם נחש בכפיפה וזה האור יתיחד עם נשמתם הגורמת בזכותה להעלאה המדומה ועולה במחשבה העליונה למקומה למעלה והיא עולה עמהם כטעם ה' ממית ומחיה פי' ממית משבר ומבטל הנקודות הראשונות ומהאור פנימי שמסתלק מהן מחיה את הפרצופין שנתקנו על ידם והוא כטעם יהושע וכלב וכתיב בהו חיו מן האנשים ההם שירשו זכיותיהם הקודמים אשר אבדו מהן בדין התוהה על הראשונות כי המרגלים בכלל המשוררים על הים אמרו בשירה ובזמרה תביאמו ותטעמו בהר נחלתך ואח"כ אמרו לא נוכל לעלות אל העם הוי חיו מן האנשים ההם ואמר כי הוא מוריד שאול את המנין תבירין שהן שברי שברים אין גם א' יצלח לכל ויעל את נצוצי הטהרה בסליקו עילאה:
פרק כג
ואיתא בזוהר פ' פקודי בהיכל ו' דף קנ"ז ע"ב ת"ח בגין דר"ע סליק לעילא כדקא יאות עאל בשלם ונפק בשלם שאיל שאילתא ולא אתפרש דכתיב ממתים ידך ה' ממתים מחלד חלקם בחיים על דא. פי' על זה נופלת השאלה והיא מה אלין דאתקטלי בקטולי עלמא זכאין צדיקים דלא חבו חובא בגין דיתענשון. ת"ח ממתים ידך ה' ממתים מחלד חלקם בחיים הכא (איהו) [אית] תרין סטרין ידך ה' וחלד ידך ה' דא הקב"ה ונשמתא אתכניש לגביה ממתים מחלד דא סטרא אחרא דגופא איהו שליטא עלוי דכתיב לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל והאריך בזה יעויין שם וקודם לכן אמר אינון נשמתין עילאין כגון ר"ע וחביריו ולא אתקריבו מאסתחאה בנהר דינור וכו' אלמא רוחצות בחלב הלובן העליון המתגלה עליהן ואינן צריכות כלל לאותו מרוק הואיל ושתו כוס התרעלה בעה"ז בשמחה על קדושת שמו יתברך והוא הגורם שיתיחדו על ידם אבא ואמא שהוא מעלה מיין נוקבין כנגדו להשלמת הזווג בזכותם כמו שהמה מזדווגים ע"י זעיר ונוקביה אחרי שנשברו כליהן והדר אתקנו ואין לך הליכה בדרכיו לדבקה בו גדולה מזו אבל שאר הצדיקים בסלוקן מן העולם מעלין מיין נוקבין ממלכות לזעיר לזווגם ואיתא בפ' ויקהל כדין מלביש חד צדיק קנאה וכו' כי הצדיק העליון מזדווג עם נוקביה בסוד יוסף שהוא בגי' קנאה דרחימותא והנה בשעת הפטירה עצמה אם זכו למדרגת נפש בלבד מלכות מתעוררת עמהם ונעשה למעלה בזכותם זווג בין זו"נ ואפי' יש להם רוח אפשר שיעוררו את אמא לפרוס עליהם סוכת שלום אך אין כאן תוספת זווג למעלה ואם זכו למדרגת נשמה בינה מתעוררות עמהם וגורמים זווג אבא ואמא ואלו ואלו בבחינת היותם כוללים בעצמם העולמות כלם שהם נהנים ומושפעים מאותו זווג. אבל מכאן ואילך דאין הזווג על ידם אלא בסוד הפנימיות אשר איננו מתפשט בכלים ובלבושים זולתי מרע"ה דכתיב ביה לא כהתה עינו כי הואיל וגופו קיים בלתי משתנה הנה הזווג המשתלם על ידו הוא תמידי בפנימיות ובכלים ג"כ כשמש המחלק בלילה לכל הכוכבים מאורו אע"פ שהוא סובב למטה מהאופק וע"ז נאמר בשגם הוא בשר ולא נס לחה לפיכך עליונים רואים אותו למטה שהוא מאיר בעולם התחתון. ותחתונים רואים אותו למעלה שהרי נגנז (ונעלה) [ונעלם] מהם וגם זה לו מן השלמות מעין דוגמא של מעלה שדרשו בזוהר פ' וירא דף ק"ג תתאי אמרי על השמים [כבודך] ועלאי אמרי על כל הארץ כבודך עלאי ותתאי אמרי ברוך כבוד ה' ממקומו, עתה שבנו לכונת זה המזמור שאמרו דהע"ה לתקן מה שהביא עצמו תחלה לרצונו באותו המבחן שלא יכול לעמוד בו כדכתיב בחנני ה' ונסני וכאן אמר זמותי בל יעבר פי לפיכך בקש רחמים שלא יבא עוד לידי ניסיון ואמר פלטה נפשי מרשע חרבך ממתים ידך ה' וכו' ובאמרם כך עלה במחשבה ידוקדק על נכון כי הנה מלת כך במספר גדול של אי"ק בכ"ר הוא בגי' שם ב"ן בכלילות עשר בגי' עם קדוש וככה הוא מספר נחמיה בן חושיאל שנאמר עליו תשב אנוש עד דכא ולא ימות לפיכך רחל מבכה מאנה הנחם שאין מקבלין תנחומין על החי והוא מוסר לאחרים כולם שע"י כן כתיב ותאמר שובו בני אדם כי אמנם זה האיש ישתלם במעלה העליונה הזאת כל האפשר להצדיק על עצמו דין שמים תדע כי כן מספר דיין האמת בשווי גמור ומאמר יהודה מה בצע כי נהרוג את אחינו קיים הבטחת הנביא ושפכתי על בית דוד ועל יושבי ירושלים רוח חן ותחנונים והביטו אלי את אשר דקרו כמבואר אצלנו במקומו וכן כך עלה במחשבה הוא בגי' תק"ך אם נחליף בית השמוש בכ"ף להורות השיווי בין תחלת המחשבה לסוף המעשה וכן ד' אותיות השם הגדול בתמורת אלב"ם במספר שוה שהוא היחוד המשתלם באלפ"א בית"א עולה משני צדדין ואינה יורדת כלל ובה עולים אבא ואימא דאינון י"ה לש"ע נהורין דאריך ועם זה זעיר ונוקביה דאינון ו"ה יחדו ירננו זהו סוד ש"ע פ"ע וכן מגדל עוז שם ה' במספר שוה. ועוד פ"ע בגימ' י"ה בכללות עשר שעלו שתי אותיות אחרונות של שם למדרגות העליונות ובתוספת עלוי ג"כ בסוד הכלילות כאמור:
פרק כד
כלל הדברים העלאת האורות האלה הוא תקון נפלא ובה הושלמה הסבה התכליתית למיתת מלכין קדמאין בסוד בונה עולמות ומחריבן וזה נקרא עולם הנקודות עולם התהו שהוא מתהה מאין בו צורה מושלמת. ועוד שהוא מתמיה בהפשט צורה למלביש צורה. ועל הסוד הנכבד הזה מה יפו ומה נעמו דברי חנניה מישאל ועזריה באמרם לנבוכדנאצר אלהנא יכי לשזבותנא ומן ידך מלכא ישזיב והן לא וכו' והכוונה כי כל מעשה בראשית לדעתם נבראו והסכימו להשתמש בכסא דמוקרה השעיר המוגבל ברצון יוצרם ע"מ להשבר ולהתבטל לפיכך נעשה הכל בשתיקה לא כן במעוט הירח שהיה שם כח וקטרוג יתבאר במקומו בס"ד אלא דהא בהא תליא לכל מבין יסודם כי קדם מפעליו מאז עלה במחשבה סוף הויכוח דלא מיתבא דעתה מטענה אלימתא גנוזה, בקרב לבה וגזרה על עצמה השתיקה לחוס על כבוד קונה ואף על פי שמ"מ צדיק ה' בכל דרכיו וכבר בארנו בדרוש הזה במקומו בטול גמור לטעות הירח הלזו כי הצור תמים פעלו אל אמונה ואין עול הנה [הוא] ית' אשר איננו מקפח אפילו שכר שיחה נאה וכ"ש סמא דכלא משתוקא. עקב ענוה פן יאמרו הבלתי מעמיקים בעיונם עבדא נצח למריה אמר להביא במקיף ציור הכפרה שהיא עצמה פיוס לאותה טענה אשר יראה בעיניו ולבבו יבין מה רב גובריה כי היא הקשיא והיא התירוץ ושב ורפא לו כטעם כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד והוא פלא וכבר רמזנו מזה למעלה כי הכל צפוי במקיף והוא צפיית הבחירה על הדרך שבארנו בפ' ז' ויצדק לפרש כפרה שהוא מלשון כפורת (במקיף) [שהוא המקיף] עצמו חשוק שפתיך ודי בזה אך אלה הצדיקים אמרו אם יחיינו האל ית' נחיה ואם ימיתנו ומתנו באדין ברשות השם הנכבד הרשום באותיות אלה שהוא תחילה לאור החוזר כפיתו בסרבליהון סוד המקיפין המגיעי' למטה בשולי (הצדיקי') [בכת"י - הצדדין] בסוד יריעות המשכן ונרמז בתי"ו רבתי של תמים תהיה לפיכך עלה הכתוב ביתר התיקונים מן המאוחר אל הקודם ומן הקודם אל האמצעי שכן זכר תחילה פטישיהון ופירשו חכמים ברקים הנתונים על ברכיהם ויונתן תרגום מכנסי בד אוורקסין וכן כתיב התשלח ברקים וילכו הרי נתייחסה להם הליכה ככתוב בסוד מרי דריגלין והכוונה בהם כלים תחתונים לנה"י שהן גמר מעשה הפרצופין בהכאת הפטיש עליהן ועיקר השבירה לכלל הנקודות לא היה אלא בנה"י שבכל אחד מהן כמו שיבא והוא כטעם מקטע רגליהון דרשיעיא דכתיב בהו לעת תמוט רגלם ולפי שתכף לשבירת החלקים התחתונים שזכרנו מסתלקין למעלה האורות מן השליש העליון ונבארהו סמך אליהם כרבלתהון שהם כלי מוחין וזכר אח"כ לבושיהון שהן כלי הגוף והזרועות שכן בתר רישא גופא אזיל ועם זה פירש לנו הכתוב שעור קומה שלימה שמסרוה השלמים האלה על קדושת השם להיות המה להם בעצמן בכבודן מנין תבירין דקב"ה ומזה יובן ברכי דרבנן דמשלהי ומנא דרבנן דבלו כל אלה מחופיא דידהו בסוד שברי כלים:
פרק כה
הכתר והחכמה והבינה אשר אמרנו שאין בהם שבירה ח"ו ועתה לא יבצר מהם מעט חלישות כח ונראין הדברים שיש בחכמה ובינה ב' מיני נובלות הא' הוא הנשאר מצמצום הכלים שלהם ונוטף על דפנותיהם שנעשה מאליו טל של תחיה יום יום לכלים התחתונים שמתו ובסיוע זה עומדים במומם ומתרפאים לא בחיל ולא בכח כ"א ברוחו ית' המחדש בכל יום מעשה בראשית כי משמי השברים נעשים פרצופים בסוד תחיית המתים ויש כיוצא בנובלות הללו בכתר אלא שהן שמורות לתקון העתיד ונדבר בם בפרק כ"ז. והמין השני איננו בכתר כלל והוא מסדקי החטה והשעורה ששבירת הכלים התחתונים גרמה קצת בקיעה בשתיהן ואלה הנובלות מזה המין הב' נפלו למקום זעיר ונוקביה וצריכים סיוע להעלותם בכשרון מעשינו וזה כי הנה האורות שנסתלקו מן הנקודות הנשברות חזרו בסוד אותיות פורחות ועלו אל הבינה ולא יכלה לסבול אותם אחרי (שנחלקה) [שנחלקו] וכל א' קנה שם לעצמו והיא העלתם לחכמה אולי תוכל הועיל בזכותם ופשיטותם כאשר בתחלה וכ"ש שהוסיפה חכמה רתת וזיע שלא לקבל אורות שכבר נקרא עליהם חלוק וריבוי והתלבשות עד שנסדקו שתיהן מרוב האור שעלה (עגול') [מגולה] ונתמעט עובי כדוריתם ונעשו סגלגלים באורך כעין חטה ושעורה עם זה חזרו וירדו האורות לבינה ועלה כתיב הרעשת ארץ פצמתה רפא שבריה כי מטה ושם נחלקו ברצון אדון הכל לתקן מהם פרצופין עליונים ותחתונים כמו שיתבאר בפרקים הבאים בס"ד גם הכתר צמצם עצמו ונסתלק למעלה עד ששליש כדור הכתר שהוא ראשו נכנס תחלה אל תוך עובי הטהירו ועלה משם היינו גג"ת של כתר בין רגלי אדם קדמון למלכות שבו וגופו של כתר בסוד ג' מדות אמצעיות הוא נשאר בעובי הטהירו אצל סוף התפשטות רגליו של זה האדם קדמון כי הוא הראשון ממעלה למטה שבו התחילו הי"ס (והחשוב) [בכת"י - להחשב] שם כקרני חגבים ונקודות חכמה ובינה אחרי שנסדקו עלו לאותו מקום פנוי שנשאר מב' שלישי נקודות הכתר ממה שעלו רגליו למקום ראשו ונקראו חכמה ובינה שבכתר לפי שנכנסו בתוך הרשימו שלו שנכלל בהן ומן הרושם של נקודות חכמה ובינה שהניחו במקומן נתקנו פרצופין אבא ואמא ונוסיף לקח בס"ד ועוד למה שהוצרך לכתר להשפיע לחכמה לא רצה לקבל כל האור פנימי שלו כמות שהוא אלא בשעור הראוי לכתר להיות עודף על חכמה במדה במשקל ובמשורה כפי מה שתעדיף העלה על העלול לא זולת. ושיור הכתר הזה בסוד נובלות גנוז לעתיד לבא ונבארהו וכבר אמרנו שהוצרכה בינה למעט עצמה ולהקטין הכלי שלה לקבל מאחורי החכמה בלבד כדי שתוכל לסבול האור לפיכך גם חכמה שידעה כן לא קבלה מעיקרא כל מה שראוי לה אלא אף היא הקטינה הכלי שלה שלא לקבל אור הרבה כ"א כפי מה שתוכל לקבלו בינה וזהו סוד התענית לפרישות בעלמא וכתיב הצדיק אבד כי בזמן שאינו משפיע לשכינה מטובו אין לו אלא חלקו מאותו תוספות כן הדבר הזה בחכמה ובינה:
פרק כו
הנובלות אשר אמרנו שירדו מחכמה ובינה למטה לא עברו גבול אצילות כלל ולא הגיע מהן מאומה לשאר העולמות וכ"ש לחיצונים ח"ו לא תהא כזאת ואין צריך לדרוש בספירות הראשונות אותיות פורחות שהרי הכלים שלהם קיימים אלא ירדו למקום זעיר ונוקביה מזה א' ומזה א' בסוד נובלת חכמה של מעלה תורה וכן נובלת בינה שכינה כי מצות התורה הן תקונן דכתיב ואשא כפי אל מצותיך שגם הוא מניח תפילין ומתפלל כיוצא בסודו וטעמו המתבאר במקומו והתורה עצמה היא בחינה מתפשטת מאבא ונכנסת בזעיר וכן משה מעלמא עלאה הוא מבחינה זו דכתיב ביה השליך משמים ארץ ומהו המושלך תפארת ישראל דא משה דכתיב ביה לך רד. ועל נובלות בינה שכינה כתיב ותלכנה שתיהן שלא ירדה נעמי אלא להעלות את רות ואולם בהגדלות זעיר דכתיב ביה על כן ירים ראש אז הנכלל בעצמו מחזיר החלק המתוקן מאותו האור של חכמה למעלה המעט אם רב כפי שעור ההגדלה והזמנתה בזכות התחתונים ונוקביה גם היא בהיותה עולה עמו תעל מאותו האור שירד מבינה ועכשיו נכלל בנוקבא להוסיף כח באימא על ידה ופירוש נובלות אורות שהכלי פולטם להיותם עודפים על כדי חייו של אותה שעה ונפשות הצדיקים אשר אמרנו שהם נעשים מיין נוקבין למעלה הוא לצורך זווגין של זעיר ונוקביה ושניהם נעשים מיין נוקבין לזווג אבא ואמא ומעלים עמהם מאלו הנובלות כמו שיתבאר במקומו בסוד ק"ש והוא סוד יבעלוך בניך אלו זעיר ונוקביה שהם רובעים את רחם אימא ומכניסים אליה האורות שלא היה בה כח לסבלם בזמן שלא היו בעולם עוסקי תורה ומקיימי מצות. ובזוהר שיר השירים אמרו כמה דאצטרך אתערותא מתתאי לאתערא מלכא ומטרוניתא כך צריך אתערותא לאבא ואמא ממלכא ומטרוניתא וזה צריך לכוין כשאומר האדם אליך ה' נפשי אשא ועושה נפילת אפים כי הוא מוסר נפשו למיתה ובהעלאת נשמתו תעלה עמה מאותו האור ומנצוצי טהרה שבתוך הקליפה וזה בעצמו עושה נשמת הצדיק בשעה שנפטרת מן העולם שהיא מיין נוקבין לזווג זעיר ונוקביה ע"י צרוף כל המצות שעושה אדם בחייו יום יום. ועם זה מגינה על הדור ומכפרת על המתים כמו שכפרו ר"מ ור' יוחנן על אלישע בן אבויה וד"ת שאומרים בהספדן של צדיקים זה וזה גורם להעלות נפשות עשוקות של שאר מתי ישראל להכניסן בג"ע צא ולמד ממה שהעידה תורה בפטירת מרע"ה ויתמו ימי בכי אבל משה כי בפסוק זה נרמז התמימות שעלה במחשבה מצרוף מעשיו הטובים. ויתמו בגימ' נתי"ב הוא העליון לא ידעו עיט שהוא בגימ' רל"א שערים פנים ואחור והוא המייחד עשר הויות ועשרה אהיה בגי' ימי בכי אבל משה ועם התיבות בגימ' דעת שהוא שלמות היחוד העליון לשני היסודות של אבא ואימא הכוללים בשעור קומתם כל תקוני זעיר וממספר בכי אבל תבין מי בכה עמהן וכן אבל משה בגימ' חשמ"ל ומלת ימי בגימ' ששים שהם שלשים של מטה דכתיב בהו ויבכו ושלשים של מעלה שנאמר בהם ויתמו שהושלם תיקונם משעה שקבלו אותם עליהם:
פרק כז
אל תהי מעתה העלאת הנובלות קלה בעיניך כי על המתעצלים בה אמר הכתוב עם נבל ולא חכם ותרגום אונקלוס עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו כי הנה התורה שבכתב היא מוסר אביך ושבעל פה תורת אמך שהן הקב"ה ושכינתיה אב ואם לנשמות וחובה עלינו לסייע בתקון עליון עד אבא עילאה ואימא בהדיה שכן נרמז באותיות נבל חמשים שערי בינה ול"ב נתיבות חכמה ונבל כמשמעו לשבח לו חכמו ישכילו זאת מוסדי דור ודור לקומם נובלות שתיהן להעלותן שהרי הן מסורות בידינו כשנהיה אנחנו מעוררים זעיר ונוקביה לעומת אבא ואימא וכבר זכרנו כי נובלות נקודות הכתר אינן משמשות אלא לעתיד לבא שהן ערוכות ושמורות לצורך תחיית המתים וזהו סוד מה שנרמז בעמק העיון באדרא דהאזינו דף רפ"ח גבי גולגלתא חיורא דרישא יותר ממה שנתבאר פעמים באדרא דנשא דוק ותשכח והנה כיון שהספירות התחתונות נשברו והעליונות נחלשו מרוב האור כשר הדבר מעתה ברצון העליון לתקן העולמות באופן שיוכלו לסבול אותו ויהי כן ע"י התפשטות האור בהתרחק מלא קומתן של כלים מן המאציל כל האפשר והתלבשות כל א' בחברו ראשו של זה מגיע לכתפו של זה בכדי שיבא האור יותר מבוסם ובזה יהיה לעולמות קיום והעמדה כי הנה הכתר שתחלתו נקודה אחת והיו כלולות בה עשר פקדונות בכח רצה אדון הכל שתעשה פרצוף שלם מי' ספירות בפועל באופן שמקום הי' נקודות עצמן יהיה מדור לפי כבודו לפרצוף הכתר ולעשר דידיה והוא יתלבש בתוך הפרצופין העתידים להתתקן ג"כ משאר הנקודות וכל קומת ההתפשטות של נקודות כתר בעשר דידה יקרא לה אריך אנפין לפי המכוון בזה או רישא דלא אתידע ונבארהו והנה רום קומתו הוא ממלא גבהו של טהירו ממעלה למטה עד קצה הגבול המיוח' ממנו לעולם האצילות כמו שהיה כלו מלא תחלה מן העשר נקודות ועדיין חלל הטהירו לארכו ולרחבו לדעת מה תהא עליו צריך מסורת ושמוש חכמים אין לנו עסק בו במקום הזה ועם השבירה לכלים התחתונים אחרי שהעליונים גם הם נסתלקו ונגנזו קצתם כמו שבארנו למעלה והיה זה לפנות מקום למטה לנפרדים קדושים ולחצונים בסוד סלוק שכינה שהוא עילוי רב אליה בהתקרבם למקור אע"פ שאין זה צורך העולם כי עיקר שכינה בתחתונים והנה רחקי' יאבדו כטעם מי יקום לי עם מרעים אלו שבעה דורות שהעלו אותם עד הרקיע השביעי הוא ערבות כמבואר בחגיגה שכל גלגלי התכונה נכללים ברקיע א' מאלו הוא השני הנקרא רקיע יעויין מאמר הנפש ואומר אני כי שחקים שעל הרקיע השני הוא סוד פרקים תחתונים להתפשטות נצח הוד של מלכות המקננת בעשיה ושם רחיים טוחנות מן לצדיקים למעלה מזה ד' רקיעים שכל א' מהם נקרא שמים כמבואר שם והנה זבול הוא קרקע היצירה שבו המקדש והמזבחות מעון הוא סוד פרקים אמצעיים לנ"ה שאמרנו שכנגדו מעונה אלהי קדם ושם כתות של מלאכי השרת מהם מלאכי שלום דאיהו בנצח מהם מלאכים דשכינתא איהו בהוד ולפי שכל היצירה מעולם הזכר דקב"ה מקנן ביה נקרא מעון לשון זכר מכון הוא קרקע הבריאה ששם אוצרות שלג שתחת כסא הכבוד רל"ו בתחתיתו לא למטה ממנו ויש באמצע הרקיע הזה מכון הר ציון הידוע בזוהר שהוא לול העולה מן יצירה לבריאה ועל שמו נקרא כל הרקיע מכון ערבות הוא כסא הכבוד עצמו בסוד התלבשות הפרקים העליונים לנצח הוד דמלכות אצילות שזכרנו למעלה בפ' ט"ו ועל ההתלבשות הזה יצדק לומר שהאצילות ממלא כל גובה הטהירו וגם בקליפות יש נהורא דקיק עובר אליהם מתוך עששית שהצואה המכוסה תחתיה אינה מעכבת למחנך קדוש דהא מכסיא והנה עששית בגי' תתר"ף היא השעה שצריך האדם לדחות ממנה כמעט קט ואז היא נדחית מפניו כטעם יגער יי' בך השטן לפי שעודנו במקומו והנה צואה צרופי צא וה סוד נהורא דקיק היוצא אליה ברשות החורי' פן יחשוב מציאותה שלא ברשות והיא קרובה להתהפך לעפר שמציאותה ובטולה קרובים וסרוכים אהדדי חמורה ערוה שצרופה ר"ע ו"ה סוד כניסת הקליפה למקום שאינו שלה כטעם ואירא כי ערום אנכי בכניסת פרי עץ הדעת בקרב איש ולב עמוק יציר כפיו של הקב"ה והוא תחלת הקלקלה הצריך משמרת גדולה בסוד שניות לעריות שלא הוזקקו לגזור עליהן עד דהוה סיהרא באשלמותא כי הכא וגזרו בהן אף לחליצה שיש בכולן משמרת למשמרת אפילו טובא וכולה חדא גזירה היא כי ערוה בעששית אחת בלבד הא מחזיא ואין הכסוי של כתנת אור מספיק בזה כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ודוק מלת ערוה כי ער שבה היא ההפך מן ער שבמלת יגער זה מערה הקליפה מן הקדושה וזה מערה הקדושה ומגלה אותה ממקום כבודה והוא רחום יכפר והנה הסלוק אשר אמרנו איננו מעין הקפול שזכרנו למעלה למקצת האור אלא בסוד עתה אקום יאמר יי' עתה ארומם עתה אנשא שהוא התרחק האור בכל חלקיו אי בעית אימא מושכל מורגש מוטבע ואב"א מקיף פנימי חיצון והסלוק כגון זה הוא הגורם כי ערוך מאתמול תפתה עד שבא אברהם אבינו ויתר הצדיקים שהורידו שכינה עד הרקיע התחתון שהוא וילון ומרע"ה זכה והחזירה לארץ ויש לדרוש פסוק זה לשבח בסוד או
ר לו בציון אשר מאז נגזר עליו הביטול וחללה של גיהנם יהיה פתוח לרוחה להרחיב גבולו של ג"ע והוא טעם ערוך מאתמול תפתה בסוד בית הכסא של כבוד פתוח אין שם אדם:
פרק כח
תקון הפרצוף העליון אשר אמרנו היה באופן זה ידוע הוא שכל נקודה כלולה מעשר ועשר מעשר הנה השבעה כתרים שיש בשבע נקודות שנשברו כל כתר מהם יש לו עשר ספירות ומכתרי הכתרים נעשה כתר לההוא רישא ומחכמת הכתרים נעשית לו חכמה מבינת הכתרים בינה וכן כולם עד תשלום עשרה תקונים שנתחדשו לו והיה זה מכח וסיוע עליון שנתפשטה חכמת א"ק בז' אחרונות שבמלכות דידיה דאית בה עשיה לקיים מה שנאמר כולם בחכמה עשית ואותן ז' מדות נדרשות כל א' בעשר כליליות וכתרים שלהם הועילו לכתר דההוא רישא החכמה שלהן לחכמה שבו וכן כלם ועם זה נתקן העתיק לעולם האצילות כמו שזכרנו למעלה בפ' י"ד ועל הסוד הזה נאמר חכמת בנתה ביתה פירוש חכמת א"ק קרינן ביה חכמת ו' כי וא"ו שבשם רומזת לסוד אדם בכל מקום והנה החכמה העליונה הזאת (מתואר ברובו) [מתוארת ברבוי] לפי פשוטו שהיא כוללת כל החכמות ועוד שהחכמה כוללת הדעת עמה דאיהו ברא דמתפשט ממח האב והריבוי יצדק על צרוף שניהם ועוד דעת הוא בגי' חכמות ותיקון הבנין הוא במה שחצבה עמודיה שבעה וכן לנקודת חכמה עשה המאציל עליון שתתפשט ותהיה פרצוף א' שלם והי' ספירות שבתוכו בכח יצאו לחוץ בפועל ושמו מעתה יקרא אבא או רישא דאין ולפי האמת כאן היתה תחלת השרשת הדינין לקיים בהם כולם בחכמה עשית אלא שהם בדקות גדול והעלם רב והוא יתיב על כורסיא דשביבין דינור לא כפיה לון וכבר נרמז כיוצא בזה לעיל בפ' י"ח וזאת החכמה ג"כ לקחה שבע חכמות של מנין חבירין מהכתרים שבאלו החכמות נעשה לה כתר ומהחכמות חכמה וכן כלם וכמשפט כזה לנקודות בינה שנתפשטו ספירותיה ונתקנו מז' בינות של מנין תבירין ומעתה יקרא שמה אימא או רישא דאריך ודע כי סלוק ג' ראשונות של זעיר הוא לתקות החוטא שלא יפגום בהן דאלו ג' עליונות עצמן אין פגם מגיע אליהן וכן כתר המלכות נסתלק שלא יפגמו בו ואע"פ כן בחורבן שני גבר הפגם נתקנה ברכה נוספת בתפילת העמידה להגן מזה. ואית דיימא שזאת הברכה לכתר זעיר נתקנה והכל א' כי שני הכתרים משליש אחד מהחסדים יצאו כדלקמן וא"א לכתר נוקביה להתתקן (ההיא) [שהיא] העיקר כאן בלי ספק מבלעדי כתר זעיר ולטעם זה באו נקודות ההויה של זאת הברכה כפולות צרופין בגי' נ"ס דאינון מ"ה ס"ה כמו שיתבאר במקומו והנה אורות השבע תחתונות מכל א' מהכלים הנשברין פרטין מ"ט ובכלילותן מעשר אליהם נאמר תמים תהיה במספר שוה עם יי' אלקיך זעיר ונוקביה שאלו האורות משויירם אליהם וכלן נתלו ברפיון תחת הבינה כי אפילו השליש תחתון שנפל עם השבירה העלהו אריך ברגליו עד המקום הזה כמו שיבא והיינו דכתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים כי רוח שהוא מלוי אלקים בי' תוך הה"א הרומז למלואיהן של כלים נשברים בסוד נקודות היה מרחף על הפנים התחתונים של בינת הנקודות הנקראת מים מפני שכולה רחמים ואין בה דין בפועל עד שנתקנו מהן כליו של זעיר. וכאן ה' מוריש הנקודות התחתונות ומעשיר מהן העליונות משפיל אותן שתרדנה בסוד ההתפשטות אף מרומם את זעיר מהשפלותו מקים מעפר מסיוע מלכות שהיא עפר שלא מתה ומשם קימת הדל זה זעיר בקטנות שמקימין אותו בסוד גדלות מאשפות ירים אביון זה יסוד שלא ישפיע לחצוניים מהצנור שמאלי שלו להושיבי עם נדיבים תלת אבהין וכסא הכבוד ינחילם דא אימא כסא לאבא שהוא כבוד בגימט' ל"ב נתיבות ועיין זוהר ויחי דף רי"ח ותבין מהכא להתם כי שבעין דוכתין האמורים שם הם תיקוני זעיר הכולל ז' נקודות והוא סוד מקום כל היכא דאיתי' ושבעין עלמין בבינה עלמין דאתכסיא ושבעין רהיטין בחכמה דתמן רהיטי מוחא ושבעין כתרין עלאין כמשמעו וכל זה בסוד כלים ומסיים בה התם ומתמן אתפתחו ארחין לעתיקא סתימאה דכלא בסוד העצמות שיתבאר זה וזה בפ' ל"ג:
פרק כט
לאלה התלת רישין דרך הקודש יקרא להם הראשון רישא דלאו רישא או רישא דלא ידע ולא אתידע לא בחכמה ולא בסכלתנו והשני רישא דאין והשלישי רישא דאריך והנה הראש העליון נעלה מאד וג' ראשונות שלו לא נתפשטו כלל אלא כלא רישא חדא והז' אחרונות שבתקוני ההוא רישא מתלבשים בראשים הקרובים אליו כמו שיבא לפיכך נקראים עתיק יומין כי הם ימים ראשונים באמת ולפעמים יאמר עליהם שנעשו עתיקא למוחא סתימא כי הם תקפו וגבורתו בהתלבשם תחילה ברישא דאין שהוא כתרא עלאה כדלקמן ומוחא סתימא חכמה דתקפא דידהו א"ס כי הוא זה הראש העליון נבארהו בסמוך וכולם בעלי קומה שלימה אלא שהן מכוסות ונעלמות זו בזו ואין לדרוש כלום רק במלא קומתו של אריך בלבד ופירשו באידרא זוטא דף רפ"ח ע"ב כי אלה הראשים העליונים זימנין אינון תלת פירוש נדרשים כל א' לעצמו על הדרך שאנו עכשיו בבאורו אמנם זימנין אתכלילו בתרין כי שני התחתונים יבחנו כאחד כמו שהמוח נכלל בגלגלת וזימנין אתכלילו בחד סימנים אי"ן ונקרא שלשתם יחד בשם עתיקא קדישא ולפי הדרך הראשון מצינו לפעמים אשר יאמר לראש התחתון מוחא סתימא ולאמצע כתרא עלאה וגם הוא עתיקא ולההוא מוחא בסוד סבה קרובה ולעליון א"ס כדאמרן והוא שם בדף שזכרנו ע"א וכל זה יצדק מאד בבחינת התלבש כמעט כל רישא דאין ברישא דאריך עד שיבחנו שניהם כא' והמוח הפנימי עיקר בהם שהוא בסוד חכמה נקודה (בהיכלו') [בהיכלי'] ומה שנשאר מגולה מרישא דאין הוא כתר תורה ודאי ועליו ההוא רישא דלאו רישא שהוא אצלם בסוד א"ס לרוב העלמו על הדרך שבארנו בזה בתחלת המאמר וכאן יקראוהו באמת רישא דלא ידע ולא אתידע כי הוא אינו יודע שרש עצמותו מאתר עלאה יתיר כשם שאין האדם יודע מהות נשמתו והוא אינו מתודע לזולתו כלל עוד כתר של נקודה בהתאריך רום קומתו מלא כל החלל שהיה מקום לי' נקודות כמו שבארנו בפ' כ"ז הוא עלמא דדכורא ואין מלכות נכרת בו אלא בסוד עטרה נכללת ביסוד ופרצוף זה נתקן מז' אחרונות של מלכות זו על הדרך שנפרש לקמן בפרק ל"ג לפיכך נקרא רישא דלאו רישא אלא מקום שרשו ויניקתו הוא ברגלי הקומה העליונה כטעם ומקום רגלי אכבד ולא אתידע לא בחכמה פי' אע"פ שנתלבש ברישא דאין ולא בסוכלתנו אע"פ שנתלבש ברישא דאריך דהיינו בינה ואכתי מבעיא לן למידק בלשון האדרא זוטא דקאמר התם רישא דלא ידע ולא אתידע מה דהוי ברישא הא דלא אתברר לא בחכמה ולא בסוכלתנו וע"ד אקרי ברח לך אל מקומך והחיות רצוא ושוב ע"כ שהרי מאי דקאמר לא אתידע מה דהוי ברישא דא משמע שהכוונה על העצם המתלבש בו ואחרי שאמר ולא ידע שפירש בהכרח הוא אינו יודע מהות נשמתו כמו שבארנו בסמוך פשיטא שזה המהות אינו נודע לאחרי' כי עד עכשיו אמרנו שאפי' הכלי שלו בלתי מושג וזה איננו צודק באמרו לא אתידע מאי דהוי ברישא דא אלא איצטריך למימר ולא אתידע ללמדנו שאין הדבר כן לחסרון ההוא רישא ח"ו מקוצר המשיג אלא לשבח העצם הפשוט ועומק המושג שא"א שיהיה נודע לזולתו כלל ויש מי שפי' לא אתידע כלל לאחרים ואיהו גופיה אינו עומד על בוריו של דבר לפיכך אמר לא ידע כיון שבהכרח אף הוא משייר מקצת וסוכלתנו משמע שעל חכמה ובינה דאצילות למטה במקומן מיירי לא על תרין רישין דאתכלילו בעתיקא קדישא בהדי ההוא רישא אלא על אבא ואימא קאמר שעם היותם יונקים ומושפעים מלמעלה ע"י המזל ואבא גופיה אתכליל גם הוא בא"ס כמבואר במקומו מ"מ לא אתדבק פירוש איננו מושג כלל אלא שפעו נמשך עליהם ע"י תקוני הראש דאינון כתלג חיור כעמר נקי כי עם היות השערות חלולים והאור מגיע אליהם בתכלית הפשיטות לא אתדבק ממש אלא ע"י צנורות דקים מאד ואין זה מקום באורן ועל דא אקרי ברח לך אל מקומך פסוק זה אמרו בלק לבלעם אמנם כל התורה כלה שמותיו של הקב"ה ולמדנו מה רב גובריה של בלעם הרשע בכתרין תתאין מסאבין שהיה סוכן אתונו כלעומת זעיר ונוקבא של קליפה הוא טעם פתיחת פי האתון שנברא בערב שבת בין השמשות כדי שיקטרגו זה על זה בסוד פזור לרשעים והוצרך להכותה שלש רגלים כנגד ג' הכאות בקדושה א' בצור ברשות וב' בסלע שלא ברשות אך שם בשתיקה בסוד אני אסבול ואמלט לפיכך תבע הקב"ה עלבונו בכאן בקנטורי' להפריד ביניהן כי ההוא סבא דמשפטים שאמר עליהם שארי בחבורא וסיים בפרודא כי מתה האתון והוא לבדו נשאר בבושה וכלימה נקטינן כי הרשע ההוא בריח התיכון של קליפות היה משיג בשרש הנעלם אשר להן במקומן דכל חרשי עלמא לא יכלין לאתדבק ליה לפי' ר"ת הפסוק הזה הם אותיות בלעם בחלוף עין באל"ף כי שבעין כתרין מסאבין נכללו אצלו בשרש אחד הוא שאמר על עצמו שומע אמרי אל דאתמר ביה כי לא תשתחוה לאל אחר ויודע דעת עליון הוא המקור המתעלה על אותו אל שלו אבל בקדושה אין כל נביא וחוזה יודע דעת עליון כי נשגב שמו לבדו והחיות קטנות שבמרכבה עם גדולות שבאצילות כלן אצל השרש הזה הן ברצוא ושוב אף אנו נדרש הר"ת
בלשון בל בסוד הנתיבות א"ס על אימא עלאה שידיעת ההוא רישא נשגבה לא יוכלו לה ומספר ד' אותיות יחד בגימ' חכמה והרמז א' וכן ס"ת בגימ' ג' הויות אשר בההוא רישא חיורא כמבואר במקומו והאותיות האמצעיות בגימ' רצו"ן שהוא הכתר בכל מקום:
פרק ל
רישא דלאו רישא שאנו מיחסים אל הראש הראשון הטעם הוא כי איננו ראש באמת מצד עצמו אלא שאנחנו לא נדע לכנותו דרך כבוד זולתי בשם רישא ועוד כי ג' ראשונות שבו מגולות שאין שאר הראשים מכסים אותם ואלה הג' הן סוד ראש בכל מקום והנה רישא דאין נקרא כן על שם שהוא מלביש את שבע מדות תחתונות דרישא עילאה דאיהו עין ומשפיע ממדת טובו בלי טעם אלא ברצון מוחלט ואריך מלביש את רישא דאין כלו ולא נשאר מגולה ממנו רק הקרקפתא דהיינו כתר שבו הנקרא אין באמת ולא הקרקפתא כלה כ"א השליש העליון למעלה מהמצח מקום תפלין בלבד וע"ז נאמר והחכמה מאין תמצא ר"ל הנמצא ממנו בגלוי הוא דבר מועט כאלו אינו מושג כלל ולפיכך פרצוף הבינה נקרא אריך שהוא מתארך למעלה במדותיו של רישא דאין יותר ממה שעלה רישא דאין אצל הראש העליון ועוד אריך מחזיק ברום קומתו כל אורך עולם האצילות אלא שהוא בסוד התפשטות בלבד לצורך שאר הפרצופין התחתונים להחיותם ולתת להם העמדה וקיום לפיכך גם הוא נקרא רישא לפי עיקר מציאותו ועוד שהוא ראש ואצילות באמת דתלת רישין אתכלילו ביה ועוד שכל ספירותיו הן בסוד ראש כי הנה כח"ב שבו ראשית דעתיקא וחג"ת ראשית דזעיר. נה"י ראשית דנוקביה ואלו הן ספירות מקוריות דאתעבידו תשע היכלין. להיכלין דלאו אינון נהורין ולאו אינון רוחין לאו אינון נשמתין ולא אית מאן דקיימא בהו כדאיתא בזוהר פ' נח דף ס"ה א' ופ' פקודי דף רכ"ו ב' והכוונה על ספירת אריך שהן היכלין לספירותיו של רישא דאין. והן עצמן רצוני הני דאין היכלין לז' תחתונות דעתיק יומין ועל הטעם דרישא דאין אמר שנה"י שבו לאו אינון נהורין להאיר למלכות נוקבא דזעיר דלית לה עיינין וכן חג"ת שבו לאו אינון רוחין להאיר לזעיר וכח"ב שבו לאו אינון נשמתין לאבא ואימא הנכללים בעתיקא אלא הכל ע"י ספירות אריך אלו ואלו נכללות בתש' כי מלכות דבוקה ביסוד ותו השתא מיהת דעסקינן בתחלת האצילות שעדיין לא נתקנו הפרצופין של מטה זוג זוג דאינון אבא ואימא זעיר ונוקביה שפיר קאמר דלאו אינון לא כך ולא כך עד התאצל המקבלים שפעם שעל העדרם אמר ולא אית מאן דקיימא בהו ומזה הצד יצדק לקרוא להם היכלין כי עדיין אין להם בחינה משתוה למטה אלא למעלה עם התקונים המתפשטים בתוכם ועליהם נאמר באדרא זוטא דף רפ"ח כד אתתן אפיק תשע נהורין דלהטין מיניה מתקוני וכל דבר שבקדושה שהוא בסוד ראש הוא עצמו כולל י' כי לעולם בתר רישא גופא אזיל בין שיהא זה הגוף נגלה או נעלם אבל מה שאינו בסוד ראש אינו נדרש בעשר אלא בשש או בארבע וכיוצא הכל לפי מקומו ושעתו ואל תתמה על מה שאמרנו היות אריך בסוד התפשטות כי אפילו אבא ואימא המלבישים אותו פרצופי הארה הם וא"א לעולם שיהיה המתלבש מוגלם יותר מהלבוש ומכאן אתה דן ק"ו לראשית הקודמים לאריך לפיכך הוא לבדו ניתן לדרוש בו כמה גופי תורה שקצתם הם המתבארים בכלל המאמר הזה מה שאין כן ברישא דאין ולא אתידע שאין לנו רשות לדרוש בהם רק מציאות הראשים בלבד והנה הכתר של רישא דאין מכוון לחסד וגבורה דרישא דל"א שהם בסוד תקרובת דבוסמין ויבא מזה לפנינו בפרק הקרוב והכתר של רישא דאריך מכוון לת"ת דההוא רישא דלאו רישא ולחכמה ולבינה דאין והדבר ברור כי ת"ת דל"א הוא יותר מוגלם מגדולה גבורה שבו. ועם זה הנה לפי הדרך הראשון דהא דקאמר לא אתידע פירושו שאפילו כליו הם בלתי מושגים ניחא למימר ולא בסוכלתנו אע"פ שאמר לא בחכמה ולא תימא זו ואין צ"ל זו. אצטריך סד"א אפשר לרישא דאריך שתהיה לו ידיעה והשגה באותו ת"ת שהרי אין חכמה ובינה דרישא דאין מפסיקין שהמה מדובקין עם רישא דאריך דבוק עצמי והיו לבשר א'. קמ"ל ולא בסוכלתנו פירוש בינה דהיינו רישא דאריך שאין לו ידיעה ברישא עלאה כלל אפילו באותו ת"ת המכוון לכתר דידיה. ויש למעמיקין בחכמה פרטי דקדוקיה בהאי רישא עילאה שאי אפשר בשום פנים לתרץ ספקותיהם כי רבו מה יפו ומה נעמו מה נמרצו אמרי יושר עד שאמרו כי אפילו ישעיהו הנביא נסתפק בהם בפסוק והשביע בצחצחות נפשך שדרשו בו צח חד צחות תרין. לפיכך פסיק ותני לא אתידע הא למה זה דומה למה שלא יכלו חכמים להכריע באנדרוגינוס לא מחסרון ידיעה אלא לרוב חלוקי דיניו דהא והא אתנהו ביה כן הדבר הזה. ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה