מדרש הנעלם
פרשת בראשית מאמר ג"ע ועץ החיים ועצה"ד
מתניתין, פתחי אתפתחו. תקעי הוו נטירין, דעייל לא נפיק, ודנפיק לא עייל, קמי פתחא הוו שגראן, סלקין בגויה רברבין תקיפין, סמך חד קאים בגויה, ההוא סמך הוה נעיץ, ותלת גוונין הוו ביה. גוון חשוך, גוון חוורא, גוון ירוקא, ביה סלקין ביה נחתין, כלא תאיבין למיעל בגויה, ולית רשותא לכולא: הוא קדמא לברייתא דעלמא. עליה קאים חד שלטן, דאגניז באלף עלמין. מניה אתבקעו כל גילופי עלמא. זכאה הוא דישרי בגויה: בתריה אשתכחו תרין אחין אחידאן דא בדא. חדא קביל אושפיזין, והוא חיזו דחיין, מאן דאכיל בפתוריה, קאים תדירא. וחד הוא קביל אושפיזין ולא קביל, הוא חיזו דחיין, חיזו דמותא, מאן דאכיל בפתוריה נפיל ומית, לית ליה שיזבא, לית דאחיד בידיה. בתריה אשתכחו רחימין, תאיבין למחמי, תאיבין למקרב לון, כלא משבחן לון: חד עויר הוה אזיל קריב לגבון, לאבעא חולקהון. קריב לההוא חיזו דחיין וחיזו דמותא, אתקיף תיה, אחיד בגופיה, חברא דיליה הוה קרי, ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה. לא אצית, ולא ארכין אודניה, עד דנפיל ומית: בתר אלין, נפק חד מתקא, ואתפליג לארבע. ומכל חד חכמתא נפיק, מההוא רבא ויקירא שבעאן. וכל אינון רחמין ותאיבין למחמי, ואינון תרין אחידן דאחידן דא בדא: בתרוהי תרין רביין עולמין ינוקין, ושיננא דסייפא דמלהטא אשא בידהון. נטרין אורחין ושבילין, דלא ייעול חד, ולא יפוק חד, בר ההוא אכיל ולא שתי, שנאמר וישכן מקדם, דאתבריאו קמי עלמא. דין מכאן ולהלאה, אשתכללו כל סטרוי דעלמא: שוריא אחרא, סטרוי דשמאלא. סטר דנפלין שרידין. אתר דנורא הוה דליק יממין ולילין, למרמא קמה לרמי רוחא, דאזלין לשמאלא. ביה אתטרדון, עד עדן עדנין. אלין אינון ימינא ושמאלא, אקדימו לברייתא דעלמא. ולבתר זוייתהון דארעא.
פרשת בראשית מאמר בחב"ד נברא העולם
פיסקא. א"ר יהודה, אמר רב, כתיס ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. בשלשה דברים הללו נברא העולם, ועל שנים מהן הוא עומד, על התבונה ועל הדעת. והא תנינן תלת. א"ר יצחק, החכמה נטלה הקב"ה למעלה, והוא שמו, להודיע לעבדיו הצדיקים, והשנים עמדו בעולם, והם קיומו: א"ר אבא, כלהו תלתא, אתרמיזו בחיזו זעירא. ואינון תלת תנועות פומא: עליון, אמצעי, והתחתון, בנהוגי דפומא אתנהיג בהו. א"ר אבא, והם חכמה ותבונה ודעת. מאי משמע דהאי תרין אתנהיג בהו עלמא, והם תבונה ודעת, דתנינן, אלין מנהגי עלמא השמים שנבראו בתבונה. והתהום בדעת. והחכמה הוא שמו של מקום, והוא נקרא חכמה. ותנינן, הוא והחכמה הכל דבר אחד: דא"ר יהושע, מאי דכתיב אני ה' הוא שמי. מלמד שהוא ושמו אחד הוא. א"ר אבהו, הכל נתן, אבל שמו הגדול לא נתן, ולא אוזיף לאחרן, דכתיב אני ה', לבדי, מלמד דשם זה לא נתן לשום נברא: וא"ר אבהו, בא וראה כמה חשש הקב"ה על כבוד שמו יתברך, תדע לך בזמן שביה"מ היה קיים, כל המקריב קרבן, וזובחו לשם זה הנקרא אלקים, חייב מיתה, שנאמר זובח לאלקים יחרם בלתי לה' לבדו. מלמד שצריך להזכיר שמו המיוחד בלבד: וע"כ כדי שלא יטעה אדם, צוה בקרבנות ואמר, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. וכי תזבחו זבח תודה לה'. וכי תזבחו זבח שלמים לה'. ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'. הכל לה'. ולא נאמר לאלקים: מ"ט. א"ר אבהו, שם זה הוא משותף, שהמלאכים נקראו אלקים, בני אדם נקראו אלקים, הדיינים נקראו אלקים, ואין אנו יודעים למי מהם זובח, לכך צריך להזכיר השם המיוחד לבדו: א"ר חייא, ת"ח, מאן דמקלל את השם, דכתיב איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו, דהא אם קלל שם זהסתם, אינו חייב מיתה, ואין מנדין אותו, דיכול לטעון לחד מן דיינא, או לגדול הדור קאמר: א"ר אבהו, מיתה אין מחייבין אותו, אבל נידוי מחייבין אותו, משום לאו דאורייתא, דכתיב אלקים לא תקלל סתם. אבל אם קלל שם המיוחד, חייב מיתה, דכתיב ונוקב שם ה' מות יומת, מלמד שאינו חייב עד שיזכיר שמו המיוחד: ההוא גברא דאקדיש בריה, ואמר, האי ברא דאתייליד, יהא מקודש לאלקים, שמע ר' חייא ושמתיה. א"ל, ומה על דאקדישת ברי לקב"ה, להוי ההוא גברא בשמתא. א"ל לאו על כך עבדית, אלא על דאקדישתיה לשם הנקרא אלקים, והתורה אמרה זובח לאלקים יחרם. אמר והיאך הוה לי למימר. אמר ליה, האי ברא דאתייליד ליהוי מקודש לה', ולא לשם אחר. ומנ"ל. מחנה, דכתיב ונתתיו לה', ולא אמרה לאלקים: א"ר שלום, והא אוקימנא דבשם אלקים נברא העולם, א"ה יכיל למטען האי גברא כהאי גוונא, דמלאכים הוו, או גדלוי הדור הוו, או דייני הוו. א"ר אבהו, הא עלמא אתברי עד דלא ייתון בני נשא, ועד דלא ייתון דייני דרא, ורברבי דרא, ולא אית למשגא: כמא דא"ר אלעזר חביבא יקירא, דכתיב מי כמכה באלים ה', שיוכל לברוא את העולם, משמע דאלים אינו יכול לברוא העולם, עד שנטל הקב"ה אות אחת משמו, והיא אות ה"א, ובו נברא העולם. ונעשה מן אלים אלקים, ונבנה שמו אלקים. ועל האי תנן, בה"א בראם: א"ר יוסי, הא חזינן דלית כתרא ומלכותא אלא בשמיה קדישא. דלא אוזפיה לאחרא, והוא השם יו"ד ה"א וא"ו ה"א. דא"ר יוסי, בו נכללים עליונים ותחתונים שמים וארץ, וכל צבאם, כסא הכבוד, וחיות הקדש, וכלם לנגדו כאין וכלא חשיבין, והוא היה, והוא הוה, והוא יהיה. בריך הוא, בריך שמיה. לעלם ולעלמי עלמין אמן.
פרשת בראשית מאמר ג"ע ועץ החיים ועצה"ד
מתניתין, פתחי אתפתחו. תקעי הוו נטירין, דעייל לא נפיק, ודנפיק לא עייל, קמי פתחא הוו שגראן, סלקין בגויה רברבין תקיפין, סמך חד קאים בגויה, ההוא סמך הוה נעיץ, ותלת גוונין הוו ביה. גוון חשוך, גוון חוורא, גוון ירוקא, ביה סלקין ביה נחתין, כלא תאיבין למיעל בגויה, ולית רשותא לכולא: הוא קדמא לברייתא דעלמא. עליה קאים חד שלטן, דאגניז באלף עלמין. מניה אתבקעו כל גילופי עלמא. זכאה הוא דישרי בגויה: בתריה אשתכחו תרין אחין אחידאן דא בדא. חדא קביל אושפיזין, והוא חיזו דחיין, מאן דאכיל בפתוריה, קאים תדירא. וחד הוא קביל אושפיזין ולא קביל, הוא חיזו דחיין, חיזו דמותא, מאן דאכיל בפתוריה נפיל ומית, לית ליה שיזבא, לית דאחיד בידיה. בתריה אשתכחו רחימין, תאיבין למחמי, תאיבין למקרב לון, כלא משבחן לון: חד עויר הוה אזיל קריב לגבון, לאבעא חולקהון. קריב לההוא חיזו דחיין וחיזו דמותא, אתקיף תיה, אחיד בגופיה, חברא דיליה הוה קרי, ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה. לא אצית, ולא ארכין אודניה, עד דנפיל ומית: בתר אלין, נפק חד מתקא, ואתפליג לארבע. ומכל חד חכמתא נפיק, מההוא רבא ויקירא שבעאן. וכל אינון רחמין ותאיבין למחמי, ואינון תרין אחידן דאחידן דא בדא: בתרוהי תרין רביין עולמין ינוקין, ושיננא דסייפא דמלהטא אשא בידהון. נטרין אורחין ושבילין, דלא ייעול חד, ולא יפוק חד, בר ההוא אכיל ולא שתי, שנאמר וישכן מקדם, דאתבריאו קמי עלמא. דין מכאן ולהלאה, אשתכללו כל סטרוי דעלמא: שוריא אחרא, סטרוי דשמאלא. סטר דנפלין שרידין. אתר דנורא הוה דליק יממין ולילין, למרמא קמה לרמי רוחא, דאזלין לשמאלא. ביה אתטרדון, עד עדן עדנין. אלין אינון ימינא ושמאלא, אקדימו לברייתא דעלמא. ולבתר זוייתהון דארעא.
פרשת בראשית מאמר בחב"ד נברא העולם
פיסקא. א"ר יהודה, אמר רב, כתיס ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. בשלשה דברים הללו נברא העולם, ועל שנים מהן הוא עומד, על התבונה ועל הדעת. והא תנינן תלת. א"ר יצחק, החכמה נטלה הקב"ה למעלה, והוא שמו, להודיע לעבדיו הצדיקים, והשנים עמדו בעולם, והם קיומו: א"ר אבא, כלהו תלתא, אתרמיזו בחיזו זעירא. ואינון תלת תנועות פומא: עליון, אמצעי, והתחתון, בנהוגי דפומא אתנהיג בהו. א"ר אבא, והם חכמה ותבונה ודעת. מאי משמע דהאי תרין אתנהיג בהו עלמא, והם תבונה ודעת, דתנינן, אלין מנהגי עלמא השמים שנבראו בתבונה. והתהום בדעת. והחכמה הוא שמו של מקום, והוא נקרא חכמה. ותנינן, הוא והחכמה הכל דבר אחד: דא"ר יהושע, מאי דכתיב אני ה' הוא שמי. מלמד שהוא ושמו אחד הוא. א"ר אבהו, הכל נתן, אבל שמו הגדול לא נתן, ולא אוזיף לאחרן, דכתיב אני ה', לבדי, מלמד דשם זה לא נתן לשום נברא: וא"ר אבהו, בא וראה כמה חשש הקב"ה על כבוד שמו יתברך, תדע לך בזמן שביה"מ היה קיים, כל המקריב קרבן, וזובחו לשם זה הנקרא אלקים, חייב מיתה, שנאמר זובח לאלקים יחרם בלתי לה' לבדו. מלמד שצריך להזכיר שמו המיוחד בלבד: וע"כ כדי שלא יטעה אדם, צוה בקרבנות ואמר, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. וכי תזבחו זבח תודה לה'. וכי תזבחו זבח שלמים לה'. ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'. הכל לה'. ולא נאמר לאלקים: מ"ט. א"ר אבהו, שם זה הוא משותף, שהמלאכים נקראו אלקים, בני אדם נקראו אלקים, הדיינים נקראו אלקים, ואין אנו יודעים למי מהם זובח, לכך צריך להזכיר השם המיוחד לבדו: א"ר חייא, ת"ח, מאן דמקלל את השם, דכתיב איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו, דהא אם קלל שם זהסתם, אינו חייב מיתה, ואין מנדין אותו, דיכול לטעון לחד מן דיינא, או לגדול הדור קאמר: א"ר אבהו, מיתה אין מחייבין אותו, אבל נידוי מחייבין אותו, משום לאו דאורייתא, דכתיב אלקים לא תקלל סתם. אבל אם קלל שם המיוחד, חייב מיתה, דכתיב ונוקב שם ה' מות יומת, מלמד שאינו חייב עד שיזכיר שמו המיוחד: ההוא גברא דאקדיש בריה, ואמר, האי ברא דאתייליד, יהא מקודש לאלקים, שמע ר' חייא ושמתיה. א"ל, ומה על דאקדישת ברי לקב"ה, להוי ההוא גברא בשמתא. א"ל לאו על כך עבדית, אלא על דאקדישתיה לשם הנקרא אלקים, והתורה אמרה זובח לאלקים יחרם. אמר והיאך הוה לי למימר. אמר ליה, האי ברא דאתייליד ליהוי מקודש לה', ולא לשם אחר. ומנ"ל. מחנה, דכתיב ונתתיו לה', ולא אמרה לאלקים: א"ר שלום, והא אוקימנא דבשם אלקים נברא העולם, א"ה יכיל למטען האי גברא כהאי גוונא, דמלאכים הוו, או גדלוי הדור הוו, או דייני הוו. א"ר אבהו, הא עלמא אתברי עד דלא ייתון בני נשא, ועד דלא ייתון דייני דרא, ורברבי דרא, ולא אית למשגא: כמא דא"ר אלעזר חביבא יקירא, דכתיב מי כמכה באלים ה', שיוכל לברוא את העולם, משמע דאלים אינו יכול לברוא העולם, עד שנטל הקב"ה אות אחת משמו, והיא אות ה"א, ובו נברא העולם. ונעשה מן אלים אלקים, ונבנה שמו אלקים. ועל האי תנן, בה"א בראם: א"ר יוסי, הא חזינן דלית כתרא ומלכותא אלא בשמיה קדישא. דלא אוזפיה לאחרא, והוא השם יו"ד ה"א וא"ו ה"א. דא"ר יוסי, בו נכללים עליונים ותחתונים שמים וארץ, וכל צבאם, כסא הכבוד, וחיות הקדש, וכלם לנגדו כאין וכלא חשיבין, והוא היה, והוא הוה, והוא יהיה. בריך הוא, בריך שמיה. לעלם ולעלמי עלמין אמן.