מדרש הנעלם
שיר השירים מאמר ד' רוחות שבנשיקות
רבי רחומאי פתח, ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה', הא הכא ארבע רוחות, ולא זכה בהם אדם, זולתי מלך המשיח בלבד: והכתיב מארבע רוחות באי הרוח. ארבע לא כתיב, אלא מארבע רוחות. זהו רוח שלם: אמר ליה היאך. אמר ליה, זה הבא מתוך אהבת נשיקה. היאך נשיקה מאהבה אינו אלא בפה, ומתחברן רוח ברוח, וכל אחד מהם כלול משתי רוחות, רוחו ורוח חבירו, נמצאו שניהם בארבע רוחות. וכ"ש הזכר והנקבה בהתחברם, שם ארבע רוחות יחד. והבן הבא מהם, זהו רוח הבא מארבע רוחות. כמה דאת אמר, מארבע רוחות באי הרוח, וזהו רוח שלם: רבי ברכיה אמר, יתיב הוינא על פילי דרומי רבתא, וחמינא חד בר נש דהוה אתי, נפקנא לגביה, אעילנא ליה בגו ביתאי. בדיקנא ליה, במקרא במשנה בתוספתא ובהגדה, ולא אשכחנא ביה. נזיפנא ביה, ולא אתיב לי מידי. אפיל גרמיה אחורי דשא, ודמך. אמינא, הוא וכלבא ייכלון כחדא: דהכי א"ר מניומי סבא דגוש חלבא, מהו והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים וגו'. לא ידעו שבעה, אלו עמי הארץ, שהם עזי פנים ככלב, עזי נפש בכלא. מאי טעמא. מפני שלא ידעו הבין. דקב"ה לא אשרי קדושתיה בגווייהו, ועל דא אינון עזי נפש. ובג"כ הוא וכלבא ייכלון כחדא: כד איתער, קם וקריב לגבי פתורא, מאיך רישוי ולא אמר מידי. חמינא ואסתכלנא בעינוי, דחייכן. אמר לי, ודאי מאורחוי דמרך אתרחקת, דהוא תקין פתורא עד דלא ייתי אדם, ועד דלא יפקוד ליה, ויבדוק ליה, אי תוסיף למהך באורחא דא, לא יתקיימון לך בנין. מיד אהדר ואמר, ייחון לך, ויתקיימון לך: אמינא ליה אמאי אהדרת מלה ואתנחמת. אמר לי, אסור ליה לבר נש למיליט גרמיה וכל שכן אחרא, בגין דקללת חכם אפילו על תנאי יתקיים. אמינא, הכי הוא ודאי, דכתיב עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, ואתקיים. ואנת בדיקנא בך, ולווטך לאו כלום: פתח ואמר, ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. קללא דא על תנאי, וקב"ה מחיל לחוביהון בגיניה דמשה, ואעפ"כ אתמחי מפרשתא מעלייתא באורייתא, בפיקודא דעובדא דמשכנא, ואיהי פרשת ואתה תצוה. דהוה ליה למיכתב שמיה דמשה בכל מלה ומלה, ובכל פיקודא ופיקודא דתמן, ואתמחי מכל ההיא פרשתא, דלא אדכר תמן. הוי קללת חכם אפילו על תנאי, אתקיים: כיון דארגישנא ביה, קמנא ואותיבנא ליה ברישא דפתורא. אמינא, והא לבתר ואתה תצוה אמר משה האי מלה. א"ל, אין מוקדם ומאוחר בתורה: שאילנא ליה במקרא במשנה ובתוספתא ובהגדה, והוה בקי בכולא. אמינא אמאי בקדמיתא לא אתיבת לי, כד בדיקנא בך. אמר, שינתא אניס לי. תרין יומין הוו דלא דמיכנא. והשתא דשינתא אתא לעיני, לא אתיבנא לך: לבתר דאכל ושתה, פתח ואמר שיר השירים. ש רברבא, והיא תניינא מסופא דאתויי דאלפא ביתא. ב דבראשית רברבא, והיא תניינא משירותא דאלפא ביתא, מאי טעמא: בגין דשי"ן רזא דרתיכא עילאה, ועל דא איהי בתלת סמכין, דהא אבהן אינון רתיכא. וכל שיר השירים רזא דרתיכא עילאה איהי, ובג"כ שירותא דיליה בשי"ן. כ, איהי ביתא דעלמא, דעובדא דעלמא איהי: וע"ד אתוון דקיימין בשירותא דספרין ד' אינון. דהא כגוונא דאיתעבידו, וכההוא רזא דילהון, הכי אתוון רשימין ברישא. ואינון אתוון רברבן, דסלקן על כל שאר אתוון. וההוא את רזא וסתרא דכל ספרא: ואלין איננון: א דדברי הימים. ב דבראשית. מ דמשלי. ש דשיר השירים. אלין ד' אתוון בריש ספרין, אינון אתוון רברבן. ומאן דידע בהו, יגדע רזא דכל ספרא. וההוא את אוליף רזא דכל ספרא: א תיקונא דיליה, דיוקנא וסתרא דאדם בתרין גוונין. רישא דלעילא, איהו נקודה קדמאה דשלטא על כלא, בגליפו, דאתעטר לאתפשטא תחותיה, וא"ו דאיהו רזא ודיוקנא דאדם. הוא, ובת זוגיה דלת דלתתא, דאתאחדת מסטרוי. ודא איהו שלימו דאדם: בגוונא אחרא, באמצעיתא דיוקנא דאדם, ואתאחידא ביה מתרין סטרין, כגוונא דדרועין, מסטרא דא ומסטרא דא. ודא א, דיוקנא ורזא דיליה, אדם איהו. טעל דא רשימא אל"ף, ברי"ש ספרא דדברי הימים, דהא לא אתא ההוא ספרא אלא לאשלמא אדם בסתרוי ודרגוי, באינון תולדין דיליה, למהוי כולא חד אדם שלים: ב איהי ביתא דכל עלמא, מסחרא לתלת סטרין, עילא ותתא וכל עובדין כלילן בגווה, סחרא תלת סטרין דכל עלמא, ואשתאר סטרא דצפון דלא אתבני, דאיהו מדורא בישא, דתמן שרת רעה דכל עלמא. כד"א מצפון תפתח הרעה: ועל דא, ב' איהי ביתא ובניינא דכל עלמא, איהי בריש אורייתא, רברבא רשימא, לאחזאה על כל ספרא: וספרא דא כעובדא דבראשית, אתעביד, ברזא דשמא דארבעין ותרין, כליל בעובדא דבראשית. ועל דא רזא דספרא ברישא ב. סיומא דספרא ם. ברזא דארבעין ותרין אתוון אסתלק: מ' פתיחא, רזא דנוקבא שלימתא, אשת חיל מתעטרא בעטרהא. ועל דא, כל ספרי דמשלי, לא איהי אלא תושבחתא דהאי אשת חיל, ולמיתב דעתא דבני נשא, לאסתמרא מאשה רעה. כמה דאת אמר, לשמרך מאשה רעה, ולאתקרבא להאי אשת חיל, בפולחנא עילאה, ועל דא מ רברבא בריש ספרא, על ההוא רזא אזלא: ש, דא איהי מתייחדא ברזא דרתיכא עילאה, דאבהן אינון רתיכא עילאה. ואברהם ויצחק אחידן דא בדא, וכלילן דא בדא. ויעקב עאל באמצעיתא, ואסכים לתרין סטרין. ועל דא מתייחדאן כולהו, ברזא דעלמא עילאה: ובגין כך, תושבחתא דא, ברזא דרתיכא עילאה איהי, דאתיחדא במלכא דשלמא כולא דיליה, ובג"כ איהי רברבא. ובג"כ אתייחדת בריש ספרא, לאחזאה, דכל ספרא על רזא דא אזלא ואתתקן. ועל דא, את דא אתחזיאת שבחא דכל ספרא. בההיא שעתא קמנא ונשיקנא ליה, ותבענא מניה דימחול לי, ומחל לי: פתח ואמר, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך. כמה אית ליה לבר נש לאסתמרא בהאי עלמא. האי קרא אתיבון לחברייא, דהכי אצטריך למיכתב, אל תתן את פיך לחטיא את נפשך, כד"א, נפש כי תחטא, ולא אשכחן קרא דכתיב ובשר כי יחטא, ויאות הוא: אלא הכי מסקנא, דאסור ליה לבר נש למשתעי מלי דזנותא אפילו באיתתיה, בגין דיתקשי, וייתי להרהורין בישין אחרנין, ויהא דש באידריה, ויזרע חטין אחרנין: הה"ד, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. דא בשר קדש דכתיב והיתה בריתי בבשרכם. ואל תאמר לפני המלאך, ההולך לימינו של אדם, אל תאמר דברים שאינן כהוגן, אלא כל דבריך בנחת ובמשקל. מאי טעמא. מפני כי שגגה היא. וחייב על זה קרבן שגגה: ועוד. שעל זה, למה יקצוף האלהים על קולך. מפני שהקול יוליך אותו עוף השמים, ועמיד אותו לפני הקב"ה: וחבל את מעשה ידיך, על חטא הבשר. מאי טעמא. מפני שכל אדם שיש לו ברית קודש, אין יכולים אותם השולטים בגיהנם להכניסו לשם. ובלבד שישמור אותו. ואם לא שמר אותו, מעבירים ממנו, ומשחיתים ומחבלים אותו. שזהו מעשה ידיו של אדם. ואחר כך מכניסים אותו בגיהנם, ואין להם על מה שיסמוכו. השתא ברי, הוי זהיר בכבוד חבירך יותר נגופך: פתח רבי יהושע ואמר, גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך ה' צבאות מלכי ואלהי. גם צפור, תמן תנינן, עבד קב"ה בארעא, אתרין ודוכתין קדישין, עילאין יתיר משאר דוכתי ישובא. וכלא כגוונא דיצירה דבר נש. דקב"ה בריר ההוא זרעא, ומנפציה, כהאי דמבריר ומנפץ חטין, תבנה לחוד, וקש לחוד, עד דבריר חטין על דוכתייהו: כך נטל קב"ה תלגא מתחות כורסי יקריה, וההוא תלגא מתחממא בכמה גוונין, ואטיל להו בגו מייא דאתתא. מהכא, דאיתתא לא מתעברא עד דתושיד מייא, ובאינון מיין אטיל דכורא תלגא, דא הוא זרעא דאיהו מחובר כחדא, יתיר מההוא דאתתא, כגוונא דתלגא לקביל מייא: לבתר דאטיל ליהקב"ה גו מייא, בריר ליה ונפיץ ליה, ועבד בקדמיתא טיבורא, דאיהו נקודה חדא מגו ברירו דתלגא, וההוא טיבורא, איהו נקודא דציון: ומתמן אתפשטו ארבע חוטין, לארבע סטרין דעלמא, מזרח ומערב צפוטן ודרום. מההוא חוטא דאתמשך מסטא דמזרח, אתעביד מניה גופא. שארי במזרח, וסיים במערב. גופא איהו ארעא דישראל. אתרשים באתווי אדנ"י. אדון ורבון כל עלמא: מההוא חוטא דאתמשך מסטרא דדרום, דאיהו ברירו דכל תלגא ותוקפיה, אתעביד מניה דרועא ימינא, ואיהו ברירו דעינוגא. ודא ג"ע, דעאל ביה אדם הראשון, ואיהו לעינוגא דנשמתין, ודא טמיר וגניז, ימינא דכל עלמא: מההוא חוטא דאתמשך מסטרא דצפון, אתעביד מניה ואתברי דרועא שמאלא. ודא גיהנם. מההוא פסולת דתלגא. ואיהו לעונשא דנשמתין דחייביא: רישא איהו בשמייא אתתקן. והוה עלמא בלא רישא, עד דאתבני בי מקדשא. כד איתקם משכנא, איתקם רישא: פומא דכל עלמא דאתתקן ברישא, סיני. והוא רשים האי פומא גו מייא, מברירו דתלגא. ירכין וכל שאר איברים, בכל שאר ארעא: וכשם שהאשה יש לה צירים וחבלים בשעת הלידה. כן כשבקש הקב"ה להוציא הארץ לאור העולם, היו המים עולים ויורדים, יעלו הרים ירדו בקעות. מה עשה הקב"ה. הוציא מן הקרקע רעמים וזועות, ונסו המים. הה"ד מן גערתך ינוסון מן קול רעמך יחפזון. ויצאה הארץ. ונשארה נמוכה מלוכלכת, כולד הזה שיוצא, נמוך כמת, ומלוכלך מהלידה: וכשם שמפעפעין את הולד עד שיתעורר, ונותנים אש ונר לגבו, לחממו, ומראה להאיר. כך עשה הקב"ה בארץ, כשיצאה מתוך המים. וכולא חד קרא, הה"ד קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל מיד רגזה ותרעש הארץ: ע"כ נסתם הפה, עד שבאו ישראל, והפה נפתח בראשו בשמים, וזה סיני שנתנה בו התורה, ושם נתתקן הדבור: וכשנכנסו ישראל לארץ, נסתם הפתוח. ונפתח הסתום. הסתם הפה, שלא היה בו הדיבור, משנסתלק משה. הפך מן האדם. נפתח הטבור, בהמ"ק. ומשם אוכל מה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה. וכל העולם נזון מתמצית ארץ ישראל: ובג"כ, דוכתין ואתרין אינון בעלמא, בשבחא אלין על אלין. גן עדן דאיהו דרועא ימינא דכל עלמא, אית ביה דוכתין ואתרין, לשבחא אלין על אלין ותמן הוא עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע: ובחד היכלא מינייהו, אית אמר טמיר וגניז מכולא, ולית מאן דידע בההוא אתר, בר חד צפור, דאתי בכל יומא תלת זמנין, ומצפצפא בגו אילני דגנתא, ואמר גם צפור וגו': ובההוא צפור ידעין נשמתין סימנייהו, בזימנא דאודן ומשבחן, ובזמנא דמשתדלן בחכמתא למנדע, וההוא צפור עאל בההוא היכלא, ואיטמר ואגניז ולא ידיע. ודרור, דא היא נשמתא קדישא, דסלקא לעילא והיא בת חורין: ד"א ודרור קן לה, דא יובלא, דכתיב וקראתם דרור. קן לה בחכמתא עילאה. צפור ודרור, דא לעילא, ודא לתתא. אשר שתה אפרוחיה, מאן. האי דרור, שנת החמישים, דאפיקת מינת שית אפרוחין, והאי צפור: אינון אפרוחין, תיאובתא דילהון, לגו תרי מדבחן, מזבח הפנימי, ומזבח החיצון. נטלו ממזבח הפנימי, ויהבו למזבח החיצון. מלכי ואלהי, מלכי: דא מזבח החיצון. ואלהי: דא מזבח הפנימי: מזבח החיצון, תיאובתיה תדיר לגבי מזבח הפנימי, ולעולם לא שכיך מלזמרא בשירין ותושבחין, הה"ד, שיר השירים אשר לשלמה: כל זמן שהנר דולק על הפתילה, והפתילה כתיקונה, האור מאיר וצח, והכל נהנין ממנו. וכ"ז שהפתילה נעדרת, והשמן חסר מן הפתילה, האור נסתלק, ואין מי שיודע באותו אור כלום: כך, כל זמן שישראל היו מתוקנים ומסורגלים כפתילה זו, אור של מעלה היתה דולקת עליהם, ואומרת שירה, ואינו משתכך לעולם. כדוגמת האור על הפתילה, שאינו משתכך לעולם, לנגד מעלה. ואותו השיר הוא מעולה שבשירים, קדש קדשים. נעדר הפתילה, כביכול נעדר האור, ונסתלק, ואין מי שיודע בו: ושלמה צווח ואומר, וזכור את בוראך בימי בחורותיך, היה מתתקן ומסרגל עצמך במצות ובמעשים טובים, בימי בחורותיך, בזמן שהמאור ההוא לוהב בפתילה: ד"א על האור ההוא בזמן שהפתילה מתוקנת אמר לנגד אותו האור, וזכור את בוראיך. התעורר לנגד הקב"ה בשיר ותעורר האהבה: עד אשר לא יבואו ימי הרעה, בזמן שהלבנה מתמעטת, ותשלוט הרעה, והימים שלה הם ימים שאין בהם חפץ, עד אשר לא תחשך השמש, זה נהר היוצא מעדן, דכתיב ונהר יוצא מעדן. דכתיב בו, ונהר יחרב ויבש. והאור, זה האור שברא הקב"ה, ונתעטף בו, והוא ימינו. הה"ד השיב אחור ימינו: והירח, הוא הים המתמלא מאותו נהר, הה"ש אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש. והכוכבים, אלו שנים עשר מזלות הידועים לה. ושבו העבים, אלו שרי אומות העולם. אחר הגשם, אחר בכייתן של מלאכי השרת. דכתיב, מלאכי שלום מר יבכיון: ביום שיזועו שומרי הבית, אלו שומרי החומות. דכתיב על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים. והתעותו אנשי החיל, אלו הם ששים גבורים סביב לה, ובטלו הטוחנות, אלו הם אוכלי הקרבנות. כי מעטו כנפי החיות. וחשכו הרואות בארובות, אלו הם עיני ה' המשוטטות בכל הארץ, והם שבעה עיני ה': וסוגרו דלתים בשוק, אלו הם השערים שכולם ננעלו, זולתי שערי דמעות שלא ננעלו. בשפל קול הטחנה, סוכת דוד שנפלה ושנשפלה לעפר, וקולה שהיתה משוררה תמיד בשיר האהבה שפל. וישחו כל בנות השיר, הם המלאכים הנחלקים במשמרותיהם על השיר, מהם, משוררים ביום, ומהם משמרות משוררים הלילה: גם מגבוה ייראו, כי גבוה מעל גבוה שומר. ושומר זה מזה, ומקבל זה מזה, בנעימה ובקדושה. ובחורבן בית המקדש, יצתה מארה, ודין חזק מצוי לפניו. וגבוה יירא מגבוה ומדינו: וחתחתים בדרך, כתיב הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה. ובאותו דרך, היה יורד ובא הטל מראשו של הקב"ה, וכל שמחה, וכל טוב, וכל רצון, באותו הדרך היה בא. ובחרבן בהמ"ק, תבירו על תבירו באותו הדרך נמצא, וכל רוגזא ואימתני ותקיפא ודינא, בההוא דרך הוו: וינאץ השקד, כמה דאת אמר, וישקוד ה' על הרעה. וכתיב מקל שקד אני רואה וצמיחת השקד אחד ועשרים יום. כך מי"ז בתמוז, עד תשעה באב. ומיום שהשקד מציץ, הפרח אין מוציא פרי, עד כ"א יום: ויסתבל החגב, יותן הסבל על שכמו של בית דוד. ותפר האביונה, זו עבודת בית המקדש למטה. וצווחין בני נשא, ולא מתענון. מאי טעמא. כי הולך האדם אל בית עולמו, מסתלק הכבוד למעלה למעלה, ואינון צווחין ולית מאן דישגח בהו. בגין דאיהו אסתלק לבית עולמו, דנפק מיניה. ועל דא אשתכח מארה, וביש, ומות, ומאורעות רעות בעולם. וספדין וצווחין בכל יומא. דכתיב, כי עלה מות בחלונינו: עד אשר לא ירתק חבל הכסף, חוט של חסד שנמשך מלמעלה למטה. ותרוץ גולת הזהב, דאיהי נחתא בההוא חוט. נשבר החוט, נפל הגולה. ותשבר כד על המבוע, שהתורה נשתכחה בגלותא, ואותו המשאב יופיא"ל השר, לא שאב ממעין התורה, ובני אדם נבוכים בה: ונרוץ הגלגל אל הבור, ומלאך המשחית ניתן לו רשות לחבל בכל יום. וישוב העפר אל הארץ כשהיה, ויכלו כל הנשמות, והעולם יכלה, והעפר שהכל נהיה ממנו, ישוב כבתחלה, ויהיה העולם חרב כשהיה. והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ויתחדש העולם כבתחלה, ובאותו זמן כתיב, ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו. אתא ר' עזריה ורבי מרונוס ונשקוהו ברישיה. קרא עליה, לב נבון יקנה דעת ואזן חכמים תבקש דעת.
שיר השירים מאמר ד' רוחות שבנשיקות
רבי רחומאי פתח, ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה', הא הכא ארבע רוחות, ולא זכה בהם אדם, זולתי מלך המשיח בלבד: והכתיב מארבע רוחות באי הרוח. ארבע לא כתיב, אלא מארבע רוחות. זהו רוח שלם: אמר ליה היאך. אמר ליה, זה הבא מתוך אהבת נשיקה. היאך נשיקה מאהבה אינו אלא בפה, ומתחברן רוח ברוח, וכל אחד מהם כלול משתי רוחות, רוחו ורוח חבירו, נמצאו שניהם בארבע רוחות. וכ"ש הזכר והנקבה בהתחברם, שם ארבע רוחות יחד. והבן הבא מהם, זהו רוח הבא מארבע רוחות. כמה דאת אמר, מארבע רוחות באי הרוח, וזהו רוח שלם: רבי ברכיה אמר, יתיב הוינא על פילי דרומי רבתא, וחמינא חד בר נש דהוה אתי, נפקנא לגביה, אעילנא ליה בגו ביתאי. בדיקנא ליה, במקרא במשנה בתוספתא ובהגדה, ולא אשכחנא ביה. נזיפנא ביה, ולא אתיב לי מידי. אפיל גרמיה אחורי דשא, ודמך. אמינא, הוא וכלבא ייכלון כחדא: דהכי א"ר מניומי סבא דגוש חלבא, מהו והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים וגו'. לא ידעו שבעה, אלו עמי הארץ, שהם עזי פנים ככלב, עזי נפש בכלא. מאי טעמא. מפני שלא ידעו הבין. דקב"ה לא אשרי קדושתיה בגווייהו, ועל דא אינון עזי נפש. ובג"כ הוא וכלבא ייכלון כחדא: כד איתער, קם וקריב לגבי פתורא, מאיך רישוי ולא אמר מידי. חמינא ואסתכלנא בעינוי, דחייכן. אמר לי, ודאי מאורחוי דמרך אתרחקת, דהוא תקין פתורא עד דלא ייתי אדם, ועד דלא יפקוד ליה, ויבדוק ליה, אי תוסיף למהך באורחא דא, לא יתקיימון לך בנין. מיד אהדר ואמר, ייחון לך, ויתקיימון לך: אמינא ליה אמאי אהדרת מלה ואתנחמת. אמר לי, אסור ליה לבר נש למיליט גרמיה וכל שכן אחרא, בגין דקללת חכם אפילו על תנאי יתקיים. אמינא, הכי הוא ודאי, דכתיב עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, ואתקיים. ואנת בדיקנא בך, ולווטך לאו כלום: פתח ואמר, ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. קללא דא על תנאי, וקב"ה מחיל לחוביהון בגיניה דמשה, ואעפ"כ אתמחי מפרשתא מעלייתא באורייתא, בפיקודא דעובדא דמשכנא, ואיהי פרשת ואתה תצוה. דהוה ליה למיכתב שמיה דמשה בכל מלה ומלה, ובכל פיקודא ופיקודא דתמן, ואתמחי מכל ההיא פרשתא, דלא אדכר תמן. הוי קללת חכם אפילו על תנאי, אתקיים: כיון דארגישנא ביה, קמנא ואותיבנא ליה ברישא דפתורא. אמינא, והא לבתר ואתה תצוה אמר משה האי מלה. א"ל, אין מוקדם ומאוחר בתורה: שאילנא ליה במקרא במשנה ובתוספתא ובהגדה, והוה בקי בכולא. אמינא אמאי בקדמיתא לא אתיבת לי, כד בדיקנא בך. אמר, שינתא אניס לי. תרין יומין הוו דלא דמיכנא. והשתא דשינתא אתא לעיני, לא אתיבנא לך: לבתר דאכל ושתה, פתח ואמר שיר השירים. ש רברבא, והיא תניינא מסופא דאתויי דאלפא ביתא. ב דבראשית רברבא, והיא תניינא משירותא דאלפא ביתא, מאי טעמא: בגין דשי"ן רזא דרתיכא עילאה, ועל דא איהי בתלת סמכין, דהא אבהן אינון רתיכא. וכל שיר השירים רזא דרתיכא עילאה איהי, ובג"כ שירותא דיליה בשי"ן. כ, איהי ביתא דעלמא, דעובדא דעלמא איהי: וע"ד אתוון דקיימין בשירותא דספרין ד' אינון. דהא כגוונא דאיתעבידו, וכההוא רזא דילהון, הכי אתוון רשימין ברישא. ואינון אתוון רברבן, דסלקן על כל שאר אתוון. וההוא את רזא וסתרא דכל ספרא: ואלין איננון: א דדברי הימים. ב דבראשית. מ דמשלי. ש דשיר השירים. אלין ד' אתוון בריש ספרין, אינון אתוון רברבן. ומאן דידע בהו, יגדע רזא דכל ספרא. וההוא את אוליף רזא דכל ספרא: א תיקונא דיליה, דיוקנא וסתרא דאדם בתרין גוונין. רישא דלעילא, איהו נקודה קדמאה דשלטא על כלא, בגליפו, דאתעטר לאתפשטא תחותיה, וא"ו דאיהו רזא ודיוקנא דאדם. הוא, ובת זוגיה דלת דלתתא, דאתאחדת מסטרוי. ודא איהו שלימו דאדם: בגוונא אחרא, באמצעיתא דיוקנא דאדם, ואתאחידא ביה מתרין סטרין, כגוונא דדרועין, מסטרא דא ומסטרא דא. ודא א, דיוקנא ורזא דיליה, אדם איהו. טעל דא רשימא אל"ף, ברי"ש ספרא דדברי הימים, דהא לא אתא ההוא ספרא אלא לאשלמא אדם בסתרוי ודרגוי, באינון תולדין דיליה, למהוי כולא חד אדם שלים: ב איהי ביתא דכל עלמא, מסחרא לתלת סטרין, עילא ותתא וכל עובדין כלילן בגווה, סחרא תלת סטרין דכל עלמא, ואשתאר סטרא דצפון דלא אתבני, דאיהו מדורא בישא, דתמן שרת רעה דכל עלמא. כד"א מצפון תפתח הרעה: ועל דא, ב' איהי ביתא ובניינא דכל עלמא, איהי בריש אורייתא, רברבא רשימא, לאחזאה על כל ספרא: וספרא דא כעובדא דבראשית, אתעביד, ברזא דשמא דארבעין ותרין, כליל בעובדא דבראשית. ועל דא רזא דספרא ברישא ב. סיומא דספרא ם. ברזא דארבעין ותרין אתוון אסתלק: מ' פתיחא, רזא דנוקבא שלימתא, אשת חיל מתעטרא בעטרהא. ועל דא, כל ספרי דמשלי, לא איהי אלא תושבחתא דהאי אשת חיל, ולמיתב דעתא דבני נשא, לאסתמרא מאשה רעה. כמה דאת אמר, לשמרך מאשה רעה, ולאתקרבא להאי אשת חיל, בפולחנא עילאה, ועל דא מ רברבא בריש ספרא, על ההוא רזא אזלא: ש, דא איהי מתייחדא ברזא דרתיכא עילאה, דאבהן אינון רתיכא עילאה. ואברהם ויצחק אחידן דא בדא, וכלילן דא בדא. ויעקב עאל באמצעיתא, ואסכים לתרין סטרין. ועל דא מתייחדאן כולהו, ברזא דעלמא עילאה: ובגין כך, תושבחתא דא, ברזא דרתיכא עילאה איהי, דאתיחדא במלכא דשלמא כולא דיליה, ובג"כ איהי רברבא. ובג"כ אתייחדת בריש ספרא, לאחזאה, דכל ספרא על רזא דא אזלא ואתתקן. ועל דא, את דא אתחזיאת שבחא דכל ספרא. בההיא שעתא קמנא ונשיקנא ליה, ותבענא מניה דימחול לי, ומחל לי: פתח ואמר, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך. כמה אית ליה לבר נש לאסתמרא בהאי עלמא. האי קרא אתיבון לחברייא, דהכי אצטריך למיכתב, אל תתן את פיך לחטיא את נפשך, כד"א, נפש כי תחטא, ולא אשכחן קרא דכתיב ובשר כי יחטא, ויאות הוא: אלא הכי מסקנא, דאסור ליה לבר נש למשתעי מלי דזנותא אפילו באיתתיה, בגין דיתקשי, וייתי להרהורין בישין אחרנין, ויהא דש באידריה, ויזרע חטין אחרנין: הה"ד, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. דא בשר קדש דכתיב והיתה בריתי בבשרכם. ואל תאמר לפני המלאך, ההולך לימינו של אדם, אל תאמר דברים שאינן כהוגן, אלא כל דבריך בנחת ובמשקל. מאי טעמא. מפני כי שגגה היא. וחייב על זה קרבן שגגה: ועוד. שעל זה, למה יקצוף האלהים על קולך. מפני שהקול יוליך אותו עוף השמים, ועמיד אותו לפני הקב"ה: וחבל את מעשה ידיך, על חטא הבשר. מאי טעמא. מפני שכל אדם שיש לו ברית קודש, אין יכולים אותם השולטים בגיהנם להכניסו לשם. ובלבד שישמור אותו. ואם לא שמר אותו, מעבירים ממנו, ומשחיתים ומחבלים אותו. שזהו מעשה ידיו של אדם. ואחר כך מכניסים אותו בגיהנם, ואין להם על מה שיסמוכו. השתא ברי, הוי זהיר בכבוד חבירך יותר נגופך: פתח רבי יהושע ואמר, גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך ה' צבאות מלכי ואלהי. גם צפור, תמן תנינן, עבד קב"ה בארעא, אתרין ודוכתין קדישין, עילאין יתיר משאר דוכתי ישובא. וכלא כגוונא דיצירה דבר נש. דקב"ה בריר ההוא זרעא, ומנפציה, כהאי דמבריר ומנפץ חטין, תבנה לחוד, וקש לחוד, עד דבריר חטין על דוכתייהו: כך נטל קב"ה תלגא מתחות כורסי יקריה, וההוא תלגא מתחממא בכמה גוונין, ואטיל להו בגו מייא דאתתא. מהכא, דאיתתא לא מתעברא עד דתושיד מייא, ובאינון מיין אטיל דכורא תלגא, דא הוא זרעא דאיהו מחובר כחדא, יתיר מההוא דאתתא, כגוונא דתלגא לקביל מייא: לבתר דאטיל ליהקב"ה גו מייא, בריר ליה ונפיץ ליה, ועבד בקדמיתא טיבורא, דאיהו נקודה חדא מגו ברירו דתלגא, וההוא טיבורא, איהו נקודא דציון: ומתמן אתפשטו ארבע חוטין, לארבע סטרין דעלמא, מזרח ומערב צפוטן ודרום. מההוא חוטא דאתמשך מסטא דמזרח, אתעביד מניה גופא. שארי במזרח, וסיים במערב. גופא איהו ארעא דישראל. אתרשים באתווי אדנ"י. אדון ורבון כל עלמא: מההוא חוטא דאתמשך מסטרא דדרום, דאיהו ברירו דכל תלגא ותוקפיה, אתעביד מניה דרועא ימינא, ואיהו ברירו דעינוגא. ודא ג"ע, דעאל ביה אדם הראשון, ואיהו לעינוגא דנשמתין, ודא טמיר וגניז, ימינא דכל עלמא: מההוא חוטא דאתמשך מסטרא דצפון, אתעביד מניה ואתברי דרועא שמאלא. ודא גיהנם. מההוא פסולת דתלגא. ואיהו לעונשא דנשמתין דחייביא: רישא איהו בשמייא אתתקן. והוה עלמא בלא רישא, עד דאתבני בי מקדשא. כד איתקם משכנא, איתקם רישא: פומא דכל עלמא דאתתקן ברישא, סיני. והוא רשים האי פומא גו מייא, מברירו דתלגא. ירכין וכל שאר איברים, בכל שאר ארעא: וכשם שהאשה יש לה צירים וחבלים בשעת הלידה. כן כשבקש הקב"ה להוציא הארץ לאור העולם, היו המים עולים ויורדים, יעלו הרים ירדו בקעות. מה עשה הקב"ה. הוציא מן הקרקע רעמים וזועות, ונסו המים. הה"ד מן גערתך ינוסון מן קול רעמך יחפזון. ויצאה הארץ. ונשארה נמוכה מלוכלכת, כולד הזה שיוצא, נמוך כמת, ומלוכלך מהלידה: וכשם שמפעפעין את הולד עד שיתעורר, ונותנים אש ונר לגבו, לחממו, ומראה להאיר. כך עשה הקב"ה בארץ, כשיצאה מתוך המים. וכולא חד קרא, הה"ד קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל מיד רגזה ותרעש הארץ: ע"כ נסתם הפה, עד שבאו ישראל, והפה נפתח בראשו בשמים, וזה סיני שנתנה בו התורה, ושם נתתקן הדבור: וכשנכנסו ישראל לארץ, נסתם הפתוח. ונפתח הסתום. הסתם הפה, שלא היה בו הדיבור, משנסתלק משה. הפך מן האדם. נפתח הטבור, בהמ"ק. ומשם אוכל מה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה. וכל העולם נזון מתמצית ארץ ישראל: ובג"כ, דוכתין ואתרין אינון בעלמא, בשבחא אלין על אלין. גן עדן דאיהו דרועא ימינא דכל עלמא, אית ביה דוכתין ואתרין, לשבחא אלין על אלין ותמן הוא עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע: ובחד היכלא מינייהו, אית אמר טמיר וגניז מכולא, ולית מאן דידע בההוא אתר, בר חד צפור, דאתי בכל יומא תלת זמנין, ומצפצפא בגו אילני דגנתא, ואמר גם צפור וגו': ובההוא צפור ידעין נשמתין סימנייהו, בזימנא דאודן ומשבחן, ובזמנא דמשתדלן בחכמתא למנדע, וההוא צפור עאל בההוא היכלא, ואיטמר ואגניז ולא ידיע. ודרור, דא היא נשמתא קדישא, דסלקא לעילא והיא בת חורין: ד"א ודרור קן לה, דא יובלא, דכתיב וקראתם דרור. קן לה בחכמתא עילאה. צפור ודרור, דא לעילא, ודא לתתא. אשר שתה אפרוחיה, מאן. האי דרור, שנת החמישים, דאפיקת מינת שית אפרוחין, והאי צפור: אינון אפרוחין, תיאובתא דילהון, לגו תרי מדבחן, מזבח הפנימי, ומזבח החיצון. נטלו ממזבח הפנימי, ויהבו למזבח החיצון. מלכי ואלהי, מלכי: דא מזבח החיצון. ואלהי: דא מזבח הפנימי: מזבח החיצון, תיאובתיה תדיר לגבי מזבח הפנימי, ולעולם לא שכיך מלזמרא בשירין ותושבחין, הה"ד, שיר השירים אשר לשלמה: כל זמן שהנר דולק על הפתילה, והפתילה כתיקונה, האור מאיר וצח, והכל נהנין ממנו. וכ"ז שהפתילה נעדרת, והשמן חסר מן הפתילה, האור נסתלק, ואין מי שיודע באותו אור כלום: כך, כל זמן שישראל היו מתוקנים ומסורגלים כפתילה זו, אור של מעלה היתה דולקת עליהם, ואומרת שירה, ואינו משתכך לעולם. כדוגמת האור על הפתילה, שאינו משתכך לעולם, לנגד מעלה. ואותו השיר הוא מעולה שבשירים, קדש קדשים. נעדר הפתילה, כביכול נעדר האור, ונסתלק, ואין מי שיודע בו: ושלמה צווח ואומר, וזכור את בוראך בימי בחורותיך, היה מתתקן ומסרגל עצמך במצות ובמעשים טובים, בימי בחורותיך, בזמן שהמאור ההוא לוהב בפתילה: ד"א על האור ההוא בזמן שהפתילה מתוקנת אמר לנגד אותו האור, וזכור את בוראיך. התעורר לנגד הקב"ה בשיר ותעורר האהבה: עד אשר לא יבואו ימי הרעה, בזמן שהלבנה מתמעטת, ותשלוט הרעה, והימים שלה הם ימים שאין בהם חפץ, עד אשר לא תחשך השמש, זה נהר היוצא מעדן, דכתיב ונהר יוצא מעדן. דכתיב בו, ונהר יחרב ויבש. והאור, זה האור שברא הקב"ה, ונתעטף בו, והוא ימינו. הה"ד השיב אחור ימינו: והירח, הוא הים המתמלא מאותו נהר, הה"ש אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש. והכוכבים, אלו שנים עשר מזלות הידועים לה. ושבו העבים, אלו שרי אומות העולם. אחר הגשם, אחר בכייתן של מלאכי השרת. דכתיב, מלאכי שלום מר יבכיון: ביום שיזועו שומרי הבית, אלו שומרי החומות. דכתיב על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים. והתעותו אנשי החיל, אלו הם ששים גבורים סביב לה, ובטלו הטוחנות, אלו הם אוכלי הקרבנות. כי מעטו כנפי החיות. וחשכו הרואות בארובות, אלו הם עיני ה' המשוטטות בכל הארץ, והם שבעה עיני ה': וסוגרו דלתים בשוק, אלו הם השערים שכולם ננעלו, זולתי שערי דמעות שלא ננעלו. בשפל קול הטחנה, סוכת דוד שנפלה ושנשפלה לעפר, וקולה שהיתה משוררה תמיד בשיר האהבה שפל. וישחו כל בנות השיר, הם המלאכים הנחלקים במשמרותיהם על השיר, מהם, משוררים ביום, ומהם משמרות משוררים הלילה: גם מגבוה ייראו, כי גבוה מעל גבוה שומר. ושומר זה מזה, ומקבל זה מזה, בנעימה ובקדושה. ובחורבן בית המקדש, יצתה מארה, ודין חזק מצוי לפניו. וגבוה יירא מגבוה ומדינו: וחתחתים בדרך, כתיב הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה. ובאותו דרך, היה יורד ובא הטל מראשו של הקב"ה, וכל שמחה, וכל טוב, וכל רצון, באותו הדרך היה בא. ובחרבן בהמ"ק, תבירו על תבירו באותו הדרך נמצא, וכל רוגזא ואימתני ותקיפא ודינא, בההוא דרך הוו: וינאץ השקד, כמה דאת אמר, וישקוד ה' על הרעה. וכתיב מקל שקד אני רואה וצמיחת השקד אחד ועשרים יום. כך מי"ז בתמוז, עד תשעה באב. ומיום שהשקד מציץ, הפרח אין מוציא פרי, עד כ"א יום: ויסתבל החגב, יותן הסבל על שכמו של בית דוד. ותפר האביונה, זו עבודת בית המקדש למטה. וצווחין בני נשא, ולא מתענון. מאי טעמא. כי הולך האדם אל בית עולמו, מסתלק הכבוד למעלה למעלה, ואינון צווחין ולית מאן דישגח בהו. בגין דאיהו אסתלק לבית עולמו, דנפק מיניה. ועל דא אשתכח מארה, וביש, ומות, ומאורעות רעות בעולם. וספדין וצווחין בכל יומא. דכתיב, כי עלה מות בחלונינו: עד אשר לא ירתק חבל הכסף, חוט של חסד שנמשך מלמעלה למטה. ותרוץ גולת הזהב, דאיהי נחתא בההוא חוט. נשבר החוט, נפל הגולה. ותשבר כד על המבוע, שהתורה נשתכחה בגלותא, ואותו המשאב יופיא"ל השר, לא שאב ממעין התורה, ובני אדם נבוכים בה: ונרוץ הגלגל אל הבור, ומלאך המשחית ניתן לו רשות לחבל בכל יום. וישוב העפר אל הארץ כשהיה, ויכלו כל הנשמות, והעולם יכלה, והעפר שהכל נהיה ממנו, ישוב כבתחלה, ויהיה העולם חרב כשהיה. והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ויתחדש העולם כבתחלה, ובאותו זמן כתיב, ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו. אתא ר' עזריה ורבי מרונוס ונשקוהו ברישיה. קרא עליה, לב נבון יקנה דעת ואזן חכמים תבקש דעת.