תלמוד וקבלה לכל באי עולם

פרדס רימונים

שער א > שער ב > שער ג > שער ד >שער ה > שער ו > שער ז > שער ח > שער ט >שער י >שער י"א >שער י"ב > שער י"ג > שער י"ד > שער ט"ו > שער ט"ז >שער י"ז
> שער י"ח > שער י"ט > שער כ > שער כ"א >שער כ"ב >שער כ"ג >שער כ"ד > שער כ"ה > שער כ"ו > שער כ"ז > שער כ"ח >שער כ"ט > שער ל > שער ל"א > שער ל"ב
שער כג פרק א

שער ערכי הכנויים הוא שער כ"ג:

והנרצה בשער הזה הוא לבאר כל הכנויים שנמצא ביאורם בזהר ושאר מפרשים רבים אשר קדמונו במלאכה הזאת כתבו הכנויים ע"ד הספירות לכל ספי' וספי' הכנויים המתייחסים לה. ואנו לפי דרכנו מפני שפעמים יקרה למעיין בבקשו כנוי מהכנויים יכבד עליו מבוקשו מפני שנעלם ממנו מקומו. בזולת זה פעמים יהיה כנוי אחד מתייחס אל כמה ספי' לסבות ידועות. ולפעמים עקרו במדה זו ויתייחס אל זולתה מפני סבה ידועה ולא יתן המעיין לבו אל הדבר אלא אל הספירה המכונה אליו לבד. לכן ראינו לכתוב הכנויים בערכים לפי סדר האותיות ובו נבאר כל ענין וספירה המתייחסת אליו ובזה יקל על המעיין מבוקשו:

פרק ראשון:

אב יש שפי' נכתר כי הוא אב הרחמים וכן ממנו שואב התפארת הרחמים. ויש שפי' בחכמה כי נקרא כן מטעם כי הוא אב ומוצא כל ההויות על דרך שפי' בשער הקודם בפ"ק ושם זה מורה על היותו משפיע כמו האב הנותן לבנים. וקרוב לומר שהוא בשתיהם יחד והאותיות יורו על זה שהם א' כתר ב' חכמה, והטעם שההויות יושפעו מהחכמה ממקור הנעלם בו שהוא הכתר כנודע:

אב האמונה יש שפי' בכתר מפני שהוא אב אל המלכות. ורחוק כי כיחסו עם המלכות כן יחסו עם שאר האצילות. ואפשר לומר בדוחק, כי לפעמים מתעלה המלכות עד הכתר כמבואר בשער המציאות ואז בעלותם שם יונקת מהכתר ומשפיע על הכל. ואפשר [אז] יקרא הכתר אב האמונה לרמוז אל האמונה אשר שם. אמנם באמונה יתייחסו שני פירו' אם בינה אם מלכות כאשר נבאר עוד בעה"ו. ולשניהם ירצה כי החכמה אב אל המלכות בסוד ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג יט) כדפירשנו בשער הנזכר. וכן הוא אב אל הבינה כי ממנה נאצלה [א]. ולכולהו פי' לא יקרא הכתר או החכמה אב האמונה אלא בסוד בחי' השפעתו באמונות:

אב הרחמן נק' הת"ת כי הוא אב לנשמות ונק' רחמן בכח (הכתר) השופע עליו ברחמים ובבחי' זו יקרא רחמן. נמצא לפ"ז כי בהיותו מרחם על הנשמות בסוד רחמי הכתר יקרא אב הרחמן. וכבר יתיחס שם זה בכתר לדעת קצת המפרשים. ויש שפירשו בחכמה ועקר שהוא נקרא אב והוא רחמן בסוד רחמים גדולים מהכתר:

אב לשון ענף כענין עודנו באבו וכו' (איוב ח'). ודאי שהוא ענין התפשטות האצילות והכל לפי ענינו המשל בזה אבי הנחל. נחל תפארת אבי הנחל הענפים המתפשטים ממנו. או אם נפרש נחל יסוד ירצה הסתעפות היסוד. וכן אם נפרשהו במקום אחר הכל לפי עניינו. וחדש האבי"ב ירצה החדש המתפשט ומסתעף כי ניסן הוא ראש לחדשים שהוא הויה כסדרה יהו"ה וממנו מסתעפים י"ב הויות י"ב חדשים. וענין אבי"ב קלוי באש (ויקרא ב יד) ירצה מגזרה זו ומזה יוכל המעיין לשפוט אל כיוצא בזה:

אבה הוא מלשון רצון ובכ"מ שימצא ירצה אל עלות הרצון דהיינו השפעת הכתר הנקרא רצון ומזה ישפוט לפי עניינו:

אבד כענין הצדיק אבד (ישעיה נז) ירצה אל הסתלקות השפעתו ומזה יקיש המעיין:

אבחת חרב הוא לשון להט החרב והוא הקליפה כדפירשנו במקומו. וכן יש שפי' בעתה של חרב והכל ענין אחד:

אביר הוא תפארת וכן אביר יעקב וכן אביר ישראל. ואפשר שנק' כן בסוד אבירותו להכרעת הדין אל הרחמים כנודע. ויסוד נק' כן לעיתים כנודע שהוא משך הו"או:

אבל לשון אבלות הוא משל אל הסתלקות השפע ושלטנות החצוניים להשמיד חס ושלום ובזה הוא הוא סוד האבלות שהם ז' ימים של בכי. ואפשר היותו בתוך הקדושה. אבל הוא מצד תוקף הדין והכל ענין אחד. כי השפע מסתלק מצד הדין. וכל לשון אבל כענין אבל שרה אשתך (בראשית יז יט) וכן אבל אשמים אנחנו (שם מב כא) וכיוצא אפשר היותו במלכות מצד הדין ויש גילוי לזה מן הכתובים:

אבן לעולם הוא בסוד יו"ד ורובה במלכות במציאות היו"ד שבה. וכן גולם הי' בצורת אבן. וכן המלכות היא יסוד ואבן שכל הבנין העליון עליה. ועליה נא' (זכריה ג ט) על אבן אחת שבעה עינים:

ולפעמים יתלווה כנוי זה, ונקראת אבן בוחן [ב] וזהו בסוד שמבחנת ומנסה לצדיקים כענין עשר נסיונות שנתנסה א"א ע"ה. ובבחי' זו שתי בחינות. או בחי' יניקתה מן הדין ומשם בוחנת הצדיקים, או מצד יניקתה מן הרחמים ומתעלית עד הכתר והיא צריכה טהרה כדי להתעלות ואז הדין שבה משפעת לבחון הצדיקים והיא נטהרת ומסתלקת [ג] וזה סוד יסורים של אהבה שהיא מייסרת הצדיקים:

עוד נקראת אבן הראשה בבחי' שהיא שניה לחכמה כמבואר בשער הנזכר:

עוד נקראת אבן מאסו הבונים ופירוש שאבות העולם שהם בנו המרכבה לא לקחוה לחלקם ולקחו לחלקם גדולה גבורה ת"ת [ד]. ולפעמים היא ראש לכלם בעלותה עד אין סוף ואז נקראת כתר כהונה בראש החסד, כתר לוי"ה בראש הגבורה, כתר תורה בראש הת"ת. וזהו היתה לראש פינה. והמפרשים פירשו כי היא היתה לראש פינה שהכל פונים אליה. העליונים להשפיע בה, והתחתונים לשאוב ממנה:

עוד נקראת אבן ישראל והטעם כי משם רועה אבן ישראל. על ידה נשפע אפי' הת"ת לפעמים ובבחי' זו נקראת עטרת תפארת. והמפרשים פירשו מפרנסן ורועה של ישראל למטה:

עוד נקראת אבן השתיה יש שפי' מלשון השקאה כי משם ישקו כל העדרים וזה דוחק. ועקר פירושו לשון יסוד כי היא יסוד כל העליונים כנודע [ה]:

עוד נקראת אבן הספיר וכולם פי' הטעם כמו שהספיר מקבל כל הגוונים כן המדה הזאת מקבלת הפעולות מלמעלה בין לטוב בין למוטב. ובתקונים (הקדמה ד"ו) פי' שהיא נק' כן כאשר היא דומה לחכמה שהיא הנקראת ספיר כדפירשנו בשער הגוונים בפרק ב' ואז היא נקראת אבן ספיר. וכשנראה בענין הגוונים שהחכמה אין לה גוון והמלכות אין לה גוון כדפי' שם בפ"ה. הכל עולה אל מקום אחד:

עוד נקראת אבן שלימה מצד הבינה. והענין כי החכמה י' והמלכו' י'. וז"ש רבי עקיבא לתלמידיו כשתגיעו אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים. שהם שני מיני מים. שהכל יחוד אחד שנא' (ישעיה מד ו) אני ראשון ואני אחרון. כמו שאמר הכתוב (משלי ג יט) ה' בחכמה יסד ארץ שיסוד המלכות שהיא י' הוא מצד החכמה ומשם נקראת אבן לבד צורת י'. אמנם מצד הבינה נקראת אבן שלימה, כי אז שלימה בבנינה ועליהן נא' (דברים כז ו) אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך. וכאשר היא שלימה בבניינה אז נאמר עליה (דניאל ב') חזה הוית עד די התגזרת אבן כו', מן החכמה. ונוטלת כח הדין מצד הבינה. ומחת לצלמא, להעביר הגלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון. ואז הות לטור רב, במקומה. ומלאת כל ארעא, כי היא מלא כל הארץ בסוד המציאיות. כל זה נלמד מתוך דברי הרשב"י בתקונים אחת הנה ואחת הנה:

ויש אבן נגף וצור מכשול והם הקליפות. וכן פי' הרשב"י עליו השלום בזהר פ' ויצא (בס"ת ד' קנ"א ובפקודי ד' רמ"ט):

עוד יש אבן משכית והיא מסטרא דבריאה. שפחה דקדושה מצד מטטרון. ופי' בשער אבי"ע:

אבנים מפולמות פי' בחסד. ואמרו כי הוא משל אל מוצא המים ולחלוחיהון. ובזהר נמצא אבנים מפולמין דמשקען גו תהומי ומנייהו נפקין מיין. עוד פי' (בר"מ פינחס ד"רכז) כי יש ג' קליפות:

הראשונה קו ירוק והיא תהו, ושניה אבנים מפולמות והוא בהו כו' ע"ש. ולפי זה הם בקליפה. ואפשר להסכימם כי בהיות החסד מתלבשת בתוך הקליפה ההיא נקרא אבנים מפולמות כי ג' אבות מתלבשות בג' קליפות וזה יתבאר בארוכה בשער התמורות בפ"ז בה"ו:

אבני תהו הם בחסד והם כמו אבנים מפולמות לשני הפי' שפירשנו בהם לעיל. וכבר אפשר היות הקליפות שהם תה"ו בה"ו חש"ך כנודע ופי' בשער התמורות פ"ו:

אבק נק' הקליפה והטעם כי היא כמו האבק שהוא העפר השרוף תחת הכבשן שאינו עושה פירות וכן הקליפה אינה עושה פירות כי היא שרופה באש כסוחה כן פי' בזהר פ' וישלח (דק"ע):

אבקת רוכל פי' בזהר (משפטים קי"ז) שהיא הבינה ואפשר שהיא נקראת כן מטעם שבה כלולות ובה מצטיירות כל הצורות בסוד היום הרת עולם ובתיקונים (תקונא כ"א ד"מד) פי' ביסוד. ואפשר שהוא נקראת רוכל שהוא כמו הרוכל הרוקח מרקחות וכן פי' (שם ד"נד) איהו רוכל ואיהי אבקת דיליה פירוש היסוד הוא הרוכל והמלכות היא אבקת שלו:

אבר פי' הרשב"י עליו השלום בתיקונים (בסוף תקונא י"ג ד"כח) בפסוק באברתו יסך לך כי אבר הוא צדיק והוא נק' אבר מן החי שהוא יסוד וכן נרמז בו לשון אבר שהוא תשמיש המוצנע. ואפשר שג"כ בו יכונה לשון התעופפות כענין יאבר נץ (איוב לט כו). והוא עוף השמים ובעל כנפים ביום השבת כדפי' בתיקונים:

אברהם פירושו בחסד ומטעם כי אברהם נעשה מרכבה לחסד נקרא על שמו. ואפשר שלא נקראת בשם אברהם אלא בסוד הבחינה שאברהם מרכבה אליה שהיא בחינה הנקרא נגבה כאשר יתבאר (בע' נגב) וכן באותה בחינה שהיא שופע חסדו על בני אדם באותה בחינה הי' מרכבה אליה:

אגודה פירוש כן נקרא כל האצילות כשהוא במלכות ונקרא כך מפני שבה מתאחדים ומתחברים כל הספירות והיא הקושרת כלם יחד [ו] ומפני זה לולב אין צריך אגד מפני שהוא מיוחד אל האתרוג ואגדו עמו. ובזוהר פ' צו (ד"לה) פי' בפסוק ואגודתו על ארץ יסדה כי בהיות האצילות מיוחד ביחוד עמה נקראת אגודה כדפירשנו:

אגלי טל עניינו טיפות השפע וגלוייו הנשפעים מהתפארת ששם מקום הטל בסוד יו"ד ה"א וא"ו בגימ' טל. ומזה ישפוט לפי מקומו ואפשר לפרשו מלשון גל נעול במלכות יעויין בע' גל:

אגוז פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא כ"ד ד"סז ותקוני ז"ח ד"קלו) שהמלכות נקרא אגוז והטעם שהיא מתלבשת בתוך הקליפות כמוח האגוז המתלבש בתוך קליפותיו כמו שנבאר בשער היכלי התמורות פרק ז' ב"ה. והמוח נחלק לד' חלקים להראות על ד' אותיות שבשם שהם ד' רגלי המרכבה וכלם מיוחד. וזה קרוב לתפלה של י"ד שד' פרשיות ד' אותיות והם מבפנים ד' ומבחוץ אחד. ונמצא לפי זה שנקראת כן המלכות בסוד בחינתה המתלבשת בתוך כל הקליפות כלם. ובמקום אחר בתיקונים (תקונא כ"ו ד"סט) פי' שהיסוד נקראת אגוז והמלכות גנת אגוז. (וע' זהר שמות ד"טו):

אגם פירוש אגם מי"ם וכיוצא היא המלכות בהיותה מקבלת מימי החסד והשדה נעשית אגם מים והענין מוכרח מעצמו:

אגן פי' בזהר פרשת משפטים (ד"קכו) בפסוק וישם באגנות וז"ל באגנת חסר כתיב כמה דכתיב שררך אגן הסהר אל יחסר המזג עכ"ל. והכונה כי אגן היא מלכות בהיותה מלאה ושלימה בכל עגוליה וזה לשון אגן ולשון עגול וזה מורה לשון קבול ככלי הזה שיש לו אוגן שמקבל הדבר הנתון בו. וזהו אל יחסר המזג הכונה שלא יחסר מליאות' ושלימותה דהיינו מזיגתה:

אגף הוא ענין כנפים כתרגום גפין והוא כנוי אל קבוץ החיילות המתלוים אל השכינה או אל התפארת כי לשון כנפים הוא ג"כ ענין כנופייא וקבוץ. והוא משל אל החיילים המתקבצים אל השכינה. רצה לומר התפשטות בחינתו לחסות תחת כנפי השכינה וכענין אשר באת לחסות תחת כנפיו (רות ב יב) הנדרש בזוהר בענין הגרים נבאר בערכו:

אגרת לשון קבוץ כענין אגרה בקציר (משלי ו') וכו' והוא כנוי אל המלכות שהיא מקבצת השפע בתוכה. ובהיות השפע מצד החסד נקרא אגורת כסף. ומזה יקיש המעיין אל כל הנמצא כיוצא בו:

א"ד פירש בתיקונים (תקונא נב ד"פד) כי היא ה' אחרונה המלכות שעולה אד כמנין ה' והוא א"ד מאדנ"י. והוא רמז על התעוררות המלכות ועל בחינה זו נאמר (בראשית ב) ואד יעלה מן הארץ. והיא בחינה שבה היא שופעת ההתעוררות למעלה:

אדון היא המלכות ונקראת כן בבחינתה התחתונה שהיא כאדון יושבת על הכסא להנהיג העולם עליונים ותחתונים. והרשב"י ע"ה פירש בר"מ (משפטים ד"קיח) כי הת"ת בהיותו במלכות יקרא אדון כי הוא עצם האדנות ועל שמו נקראת היא אדנ"י והטעם שבהשגחתו בעולם נקרא אדון. אם כן נמצא כשהוא ביחוד עמה למטה במקומה נקראת על שמו. וכן נתבאר ג"כ בזהר בראשית (דל"ד). ובר"מ (פינחס ד"רמב) פי' עוד אדון בצדיק בפסוק נאם ה' לאדוני שהוא ביסוד והטעם לקושרו בימין וזהו שב לימיני ואפשר שנקרא כן מטעם שפירשנו בתפארת:

עוד יש אדון הנפלאות ופירש רבי משה בספר השם שהוא בנצח. ונקרא כן מפני שהוא בא מכח פליאות החכמה ימין או מפני שהוא מפליא פלאות לכוחות תחתונות להכריח ההוד שתחתיו. ודוחק הוא כי למה יקרא אדון. אם לא שנפרשהו על התפארת ונקרא אדון הנפלאות בסוד קבלתו מן הפלא העליון וכן פירש בתיקונים. ויש שפירשו במלכות. וכן נמצא בתפלת יוצר ממרום וקדוש עד אדון הנפלאות עשר מדרגות כנגד עשר ספירות, מרום כת"ר, קדו"ש חכמה וכו', אדון הנפלאות מלכות. ואפשר שנק' בלשון נפלאות כי ל"ב נתיבות פליאות חכמה היא מקבלת אותם ומגלה אותם בתחתונים:

עוד נקראת מלכות אדון האדונים כי היא ראש לכל שרי מעלה ואפשר שנקרא כן כשהיא נותנת טרף לבית' וחק לנערותיה איש למלאכתו אשר המה עושים. למיכא"ל חסד ולרפא"ל רפואה הכל להשפיע ולהנהיג התחתונים. ולכן היא נקראת אדון מנהיג האדונים המנהיגים אשר תחתיה שמקבלים ממנה:

אדיר יש שפירשו בבינה. ולי נראה שהוא כנוי לכח הגבורה מצד הדין. וכן משמעות התיבה כי אדיר פירוש חוזק. ואפשר שמצד הגבורה נקראת המלכות אדרת ומה גם בהיותה נקראת אדרת שנער [ז] שאז מורה היותה מקבלת מן הגבורה ומשפעת אל סערה וסופה שתחתיה:

אדם סתם אדם הוא חכמה והוא מ"ה שם בן ד' במלוי יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה מ"ה והוא חכמה כ"ח מ"ה, כ"פ הרשב"י ע"ה בתקונים. עוד נקרא אדם המלכות והוא אדם התחתון. עוד נקרא כ"ע אדם קדמון. וכן פירש הרשב"י עליו השלום בתיקונים (תקונא ע' ד"קטז) לית ספירה דלא אתקרי אדם אבל אדם קדמאה עלאה דכלהו כתר עליון כו'. וקראו שם אדם קדמון. ונקרא קדמון להורות כי הוא קדמון לכל האצילות. ואין ספק שלא יקרא כן אלא בהיות בתכלית ההעלם כמו האור קדמון. עוד נקרא הת"ת אדם בעלותו אל החכמה, וז"ל בספר ר"מ (פנחס ד"רנה) ובחכמה דאיהי חיי תפארת איהו סליק לאתקרי אדם הדא הוא דכתיב כתפארת אדם עכ"ל. ובמקום אחר אמר כי מסטרא דאדם עליון ואדם תחתון שהם שתי חכמות נקרא אדם כשהוא מיחד אדם עליון חכמה עם אדם תחתון מלכות והוא בסוד י' עלאה וי' תתאה ו' באמצע המייחדם וזהו סוד הא. ונקרא התפארת אדם הגנוז על שם שהוא גנוז ונטמן בסוד הדעת. ומוכח בזהר בפרשת תזריע (ד"מח) כי אדם משובח מאיש והכריח שם הענין בארוכה כי שם אדם משובח משם איש. והטעם כי באדם נכללים המלכות עם התפארת זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם (בראשית ה ב) שלימא דדכר ונוקבא. ואיש הוא זכר לבדו כמו שיתבאר בערכו בעזרת השם. ובזוהר פרשת בראשית (דל"ד) פירש הרשב"י ע"ה כי אלף של אדם רמז לכתר עליון בבחינתו העליונה הנעלמת, ומ"ם סתומה בבינה בסוד מ' דלמרבה המשרה (ישעיה ט ו), והד' במלכות. נמצא לפ"ז שהת"ת כולל שלשה מדות אלה והוא תואר משובח מאיש כי תיבת אדם ג"כ מורה על יחוד המלכות כדפירשנו. ובענין פנ"י אדם. רבים הסכימו פנ"י אד"ם בת"ת ופני נשר במלכות. ובתקונים נמצא הפך הענין הזה כי עקר פני אדם הם בחכמה והוא האדם העליון והמלכות פני אדם התחתון. ואין פני אדם בתפארת כלל אלא פני נשר וכבר אפשר שיהיה פני אדם בתפארת על דרך שפירשנו באדם שהוא על ידי חכמה וענין זה יתרחב הביאור בספר אור יקר בס"ד:

אדמה היא במלכות [ח] ונקראת אדמה לרמוז כי היא תחת כל הספירות כמו האדמה שהיא תחת כל בני העולם ונקראת אדמה כשהיא יונקת מן הדין ונעשית אדומה באדמימות הגבורה. ובתיקונים (תקונא נ"ג דפ"ד) פירש הרשב"י ע"ה בפסוק וייצר ה' אלדים כו' מן האדמה שהיא הבינה [ט] ואפשר שנקרא' כן על דרך שפירשנו במלכות:

אדמוני הוד ונקרא אדמוני ולא אדום מפני שיש בו קצת לובן כי הוא יונק מן התפארת גם כן ולכן יש בו קצת לובן קצת רחמים:

אדני היא המלכות (ונקראת) כן מפני שהיא בית קיבול לשפע הנשפע אליה ואדני המשכן שהיו מאת אדנים רומזים עליה שהיא מקבלת מעשר כ"א כלולה מי' הם מאה. והיינו מאה שערים:

אדריכל היא המלכות והכוונה. כי כמו שהאדריכל הוא האומן הגדול המצוה לאומנים לעשות הבנין כראוי מדעת בעל המלאכה, כן המלכות היא המצוה בבנין לכל הבונים אשר תחתיה לצייר צורת הדברים אשר בעולם בכח הת"ת שהוא עליה ונק' כן בהיותה מציירת את אשר תצווה מהעליונים:

אהבה הוא בחסד ולכן נקרא אברהם אוהבי (ישעיה מא ח) כי המשיך עליו כח האהבה. וכן השכינה כשהיא יונקת מצד החסד נקראת אהבה וכן הוא בתיקונים (תקונא כט ד"עא) ונקראת אהבה כשהיא יונקת חוט של חסד להזדווג עם בעלה. וזה שאמר רשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא לו ד"עו) כד אתפתחת לגבי בעלה אתקריאת אהבה. וכן ביארו בזוהר פרשת מקץ (ד"קצו) כי בהיותה יונקת חוט של חסד נקראת אהבה. ובמ"א (בר"מ פנחס ד"רנז) פירש כי אהבה נקראת בהיותה כלולה מכל האבות. ונוכל לומר כי מצד החסד נקרת אהבה אמנם ראשונה יונקת מן הצפון כי כן סדר חשוקה עם בעלה כדפירשנו בשער מהות וההנהגה בפ"כא בס"ד ואח"כ מקבלת מן הדרום ואח"כ נפתחת ע"י הדרום ונקרת אהבה מצדה והיא כלולה מכלם:

עוד נקראת אהבת ה' ופירש הרשב"י ע"ה בתיקונים (בהקדמה ד"ט) וז"ל ואהבת ה' היא המלכות כלילא מכל ספירין. והטעם כי על ידי החיבור היא נעשית כלולה מעשר ספירות וכשהיא כלולה על ידי החתן נקראת אהבת ה'. עוד יש אהבה רבה והיא חסד ופירש הרשב"י הטעם בפקודין (בר"מ ואתחנן ד"רסג). וז"ל בימינא דקודשא בריך הוא דאיהו אהבה רבה מאי טעמא איקרי הכי בגין מאן דקאים בהאי אהבה אתקשר בעלמא עלאה עכ"ל. הנה בפירוש כי כאשר יתחבר חסד בבינה יקרא אהבה רבה כי גדולה ביותר:

עוד יש אהבת עולם והיא מלכות ופירש הרשב"י ע"ה [שם) הטעם וז"ל אהבת עולם רזא דא בעלמא תתאה בלא פרודא דאתקשר ביה רחימו דידיה וכו'. הנה בפי' שתקרא כן בסוד יחודה עם הת"ת שהוא גם כן נקרא עולם כאשר יתבאר בערכו. ובזהר פרשת חיי (ד"קלז) פי' כי ההתעוררות האהבה הוא מצד השמאל ולכן נאמר ביצחק ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו כו' ויאהבה. ומה שנאמר ביעקב ויאהב יעקב את רחל סטרא דיצחק דהוה ביה הוה קא עביד ליה ע"כ. נראה בפי' היות האהבה מצד הגבורה. ופשר הענין הזה נתבאר אלינו מתוך דבריו בפרשה ויחי (ד"רמה) בפסוק מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה שתחלה הוא מצד הגבורה בסוד שמאלו תחת לראשי והוא קבלת המלכות מן הגבורה וע"י מתעטרת האהבה והחבוק ואחר כך משפיע החסד. ומדרך החסד להשקיט כח הדין ולכן היה מן הראוי שיכבה את האהבה המתעוררת מכח הדין על ידי רחמי החסד. והכתוב באר לנו הפך זה באמרו מים רבים לא יוכלו וכו' פי' מימי חסד שקבלה ממנו אחר שקבלה מן השמאל וזהו וימינו תחבקני כמו שבארנו בשער מהות והנהגה. זהו כלל דברי הזוהר במקומו ולא ראינו להעתיקו לאהבת הקיצור והחפץ בו ימצאנו שם. איך שיהיה כלל הדברים תחלת האהבה הוא ע"י הפחד בסוד שמאלו תחת לראשי ואח"כ על ידי הימין ע"י החסד דהיינו וימינו תחבקני ועם הפשרה הזאת צדקו דברי הרשב"י ע"ה בכל פנותיו:

אהה בפסוק אהה אלקים פירש הרשב"י ע"ה בזוהר פ' אחרי (ד"עד) כי אהה האלף הוא בכתר ושני ההי"ן בינה ומלכות וענין כי השכינה ה' אחרונה הושלכה משמים ונסתלקו הברכות מבינה ג"כ שהיא ה' עילאה ונתעכבו בכתר שהוא אות א'. ולכן יאמר אהה לקונן על ג' מדרגות אלו כל אחד לפי עניינו ע"ש:

אוהל מועד היא השכינה מלכות ונקר' כן מפני שהיא בית ועד לתפארת ומועד שלו וכן תרגום אהל משכן כי היא משכן ה' וכן כתוב (שמות כה כב) ונועדתי לך שם. התפארת שהי' מדבר עם משה בתוך האהל פנים אל פנים. ונקראת כן כאשר היא מקושטת בקשוטיה לקבל פני המלך החתן. וז"ל בזהר פרשת בלק (ד"ר ע"ב) בפסוק ויקרא אל משה מאהל מועד מהיכלא קדישא מהיכלא מתקנא מהיכלא יקירא דעילאין ותתאין תאיבין לגביה ולא יכלין למקרב לגביה עכ"ל. עניינו בהיות הכלה מקושטת לקבל פני בעלה ואז היא נכללה בעצמה בסוד אל תראוני שאני שחרחורת הנדרש בשיר השירים מהזהר עיין שם וע"כ נקראת משכן זמנא שפי' לעיתים שאין בו יחוד גמור. והסוד ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך וכו' ופי' בזהר פרשת תרומה (ד"קמג) כי המשכן היה בסוד הנער. ואז נקראת משכן זמנא לזמנים [י] אבל משכן העקרי הוא בהר הקודש כי שם למעלה בסוד כסא נכון:

או מלה לדעתנו ירמוז אל הוא"ו הנמשך מכתר שהוא אל"ף. והוא קו האמצעי שהוא בין הימין והשמאל. ולכן כדי לחלק בין ענין לענין יאמר מלה זו:

אווז מצאנו לא' מן המפרשים שפי' כי אווז הוא בחכמה ונסתייע לזה מדברי רז"ל (ברכות נ"ז) הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה כו' ואין לנו טעם לרמז זה להכריחה אלא מפני שהאווז לבן וירמוז אל החכמה בלבנינותו. ונ"ל שכוונתם ז"ל בגמרא יצפה לחכמה הוא מפני שהאווז צועק בקולות כדרך החכם בעוסקו בתורה. לכן נאמר שהיא בחכמה תתאה שהיא בקולות, או בחכמה עלאה בסוד חכמות בחוץ תרונה וכו' שזהו אחר גלויה אל הבינה, ומהבינה ולחוץ בסוד ברחובות תתן קולה כמבואר בזוהר (תולדות ד"קמא):

אוי בפסוק (ירמיה ו ד) אוי לנו כי פנה היום פירש הרשב"י ע"ה (בפ' אחרי ד"עה) כי בהיות שנסתלק התפארת אל הכתר והשפע אינו אפילו בבינה ואין תשובה מועיל לבטל גזרה זו ח"ו אז נאמר אוי. ופי' כי [ראש] היסוד [הוא י'] והוא וא"ו זעירא וראש צדיק היינו מקום משכן הברכות שנאמר (משלי י ו) וברכות לראש צדיק היינו ו' שהוא משך הת"ת על היסוד ובהיות שהשפע מסתלק מן היסוד אל הת"ת נסתלק ראש ו' למעלה אל הוא"ו שבת"ת והיינו וי (ע' לקמן בע' אות). וכאשר מסתלק עוד הת"ת אל הכתר שהוא א' לבלתי יושפע אפי' בבינה כמו שנודע שיחוד החכמה בבינה הוא ע"י הוא"ו בסוד הדעת כדפירשנו בשער אם הא"ס הוא הכתר בפ' ח'. אז נאמר אוי מורה הסתלקות היסוד והת"ת אל הכתר והצנורות הם נשברים והרעב הווה ח"ו כל זה נתבאר שם בארוכה והוא מאמר נפלא מבואר אצלנו באור יפה:

אוב בענין אוב או ידעוני הוא כנוי אל הקליפה החצוניות וכן ידעוני והם שתי קליפות ועניינם נודע. וידענו כי יתמה המעיין אל ענין אותיות הקודש שיורו על החצונים כענין שור וחמור וכיוצא בזה. ובענין אוב הארכתי בספר אור יקר בס"ד:

אוד מוצל מאש וכיוצא הוא כנוי אל היוצא מכח הדין והניצול מאשו ומדינו יקרא אוד כנודע מעניינו. ואפשר היותו כנוי אל המלכות שהיא נקרא א"ד כמבואר לעיל ובהיותה מטה מן הדין אל צד החסד על ידי הוא"ו שבה, אוד דהיינו אד ו' תקרא אוד מוצל:

אוה [כמו אוה] למושב לו (תהלים קלב יג) פירש בתקונים (אולי רומז לתקונא ד' די"ז.) כי הוא יחוד א' שהוא כתר עם הת"ת והמלכות הנקראים ו"ה ואין המקרא יוצא מענייננו כי ע"י הרצון והשפע הנשפע מהכתר לקשוטי חתן וכלה הם מתאוים זה לזה ומזה יוכל המעיין להקיש אל השאר:

אוחים פירוש הכתוב ומלאו בתיהם אוחים (ישעי' יג) הם מיני חיות והוא מין ממיני קליפות השורה במקום חרוב כענין שאי"ה שפי' רז"ל (ב"ב דכ"א ובזהר שלח ד"קסג) וכיוצא ואפשר היות לילית וסמאל שהם אחים באחוה:

אויב וכל עניינו מצד הדין ופעמים בחיצונים שהם אויבים אמיתים ולפי דברי הרשב"י ע"ה באדרא [יא] (המלאכים גם כן נקראים אויבים וזהו עיר וקדיש מן שמיא נחית פירוש אויב קדיש מלשון ויהי ערך):

אויל לשון סכלות וכיוצא והוא משל אל הקליפה וכן כל לשון שגעון וכיוצא:

אויר שם אויר יחסוהו בספר ר"מ (פנחס ד"רנה) לתפארת וז"ל תפארת אויר ובג"ד אוקמוה התר נדרים פורחים באויר ופי' כי הנדר הוא בבינה והיא פורחת על הת"ת כנודע. ובמ"א אמר שם אוריא"ל דאיהו אויר ובמ"א (בר"מ צו ד"כח) ודא עמודא דאמצעיתא דאיהו אויר. הנה מכל המקומות האלה נראה היות האויר בת"ת. ובענין זה במ"א (פנחס ד"רמה). [כתב] ז"ל דאת י' מן יהו"ה איהו אתעטף באור ואתעביד אויר והיינו אוירא דארעא דישראל מחכים בגין דאת י' דאיהי חכמה באויר והאי איהו אור דאתעטף ביה כד ברא עלמא הה"ד עוטה אור כשלמה והאי איהו יהי או"ר יהי אויר ואוקמוה מארי סתרי תורה בטרם נתהווה כל דבר נתהוו ההויות ובג"ד יהי אור ויהי אור דהוה מקדמת דנא עכ"ל. ופי' עיקר האור הוא הבינה ובה נרמזו ה' אורות הנזכרים בפ' זו והם כנגד ה' עלאה וכ"פ הרשב"י ע"ה בתקונים (תקונא ל' ד"עב ותקונא מ"ז ד"פב) והחכמה מתעטפת בבינה וזהו עוטה אור. וזהו סבת ההויות שמשם נמשכות ע"י חבור שניהם וזהו נוטה שמים וכו' אמנם א"א שיתחברו החכמה והבינה כ"א ע"י הדעת המיחדת אותם כדפי' בשער אם הא"ס הוא הכתר ובשער מהות והנהגה. וכיון שהדעת הוא חיבור שניהם לכן נקרא על שמם אוי"ר כדמיון חבורם ויחודם. ולא יקרא אויר אלא המציאות הדק בסוד הדעת ובזה נתבאר המאמר:

עוד הכתר ג"כ נקרא אויר ויש בו ב' בחינות בחינ' ראשונה נקרא אויר שאינו נתפס והיא המתדבקת ומתאחדת במאציל. והבחינה שניה נקרא אויר הנתפס קצת. וז"ל הרשב"י ע"ה בשיר השירים (בז"ח ד"פז) כיון דההוא בטישו אתיישב במוחא מגו אוירא דכיא דאתפס. בגין דאית אוירא דכיא דלא אתפס כלל. והאי דאתפס כד אתישבא בההיא מוחא ההוא בטישא עלאה כדין נפקי כל תנועי דטעמי וכו' ע"כ. והטעמים הם מכתר והיינו אוירא דמתפס בחינתו המתיישב ורוכב על החכמה הנקרא מוחא כאשר יתבאר בע"ה. ויש בחינה אחת שאינה נתפסת והיא נקראת לפעמים אויר קדמון כי קדמון מתיחד אל הכתר כאשר נבאר. ואמרנו שאינו נתפס אין הכונה אצלנו נתפס ממשי כי אפי' החכמה אינ' נתפסת, אמנם פי' הוא שאינו נתפס אפי' לספי' חכמה כי הוא דק מתאחד בא"ס כאשר נתבאר בשער הצחצחות. ויקרא הכתר אויר בהיותו רוכב על החכמה והבינה בהיותם מיוחדים בסוד הדעת שסוד יחודם רומז אויר אור י'. ולכן הכתר הנותן כח בדעת לייחדם יקרא אויר וכן לפעמים יקרא מגדל הפורח באויר שהם חכמה ובינה ובתיקונ' (כב ד"סב) קרא לבינה אוירא דכיא וז"ל דאיהי ה' עלאה אוירא דכיא אוירא דארעא דישראל דאיהו מחכים מסטרא דחכמה דאיהי י' עכ"ל [יב] ואין הענין רחוק כדפי' לעיל:

אוכל בפסוק (שופטים יד יד) מהאוכל יצא מאכל פי' בזהר פ' ויחי (ד"רח) כי האוכל הוא צדיק מפני שהוא אוכל כל שפע עליון להשפיע למטה למלכות כדכתיב (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו ומאכל היוצא ממנו הוא הנשפע לתחתונים שהוא מאכל השכינה:

אומן פי' היסוד נקרא אומן על שם שהוא אומן את הדסה היא השכינה ומשפיע לה רב טוב מהספירות העליונות אשר למעלה ממנו:

און בזוהר פרשת (יתרו ד"סז) פי' הרשב"י ע"ה כי און ואוני הכל כנוי הוא לצד הקליפה. וז"ל כהן און סטרא אחרא דאיהו סטר שמאלא ודא איהו רזא דאמרה רחל כד חמת דמיתת כמה דכתיב בן אוני ובג"ד אוחי יעקב ואמר בן ימין ולא בן אוני סטרא דימינא ולא סטרא דשמאלא עכ"ל וכן כל לשון און כענין כי לא יצא מעפר און (איוב ה') וכן כל לשון אונאה וכיוצא. אמנם אמרו כחי וראשית אוני (בראשית מט) ירצה לשון כח והוא כח קדוש ואפשר שהוא יחוד אני שהוא מלכות עם הוא"ו שהוא התפארת ואוני זה הוא בצד הקדושה ניג]:

אופל היא הגבורה ועל שם הדין נקרא כך ואין ספק כי נקראת אופל בבחינה ג' שבגבורה שהיא בחינת החשך כדפירוש בשער הגוונים:

אופן הגדולה נקרא כן מפני שהיא המנהיג הגדול לכל המרכבה כן פי' רבי משה בספר השם. ובתיקונים (תקונא ס"ט ד"קג) פי' הרשב"י ע"ה כי אופני המרכבה הם נצח והוד. וצדיק אופן א' ונמצא המרכבה ד' חיות שהם גדולה פני אריה, גבורה פני שור, תפארת פני נשר, מלכות פני אדם. ושני אופני המרכבה נצח והוד, ואופן א' בארץ הוא היסוד שהוא על הארץ שהיא המלכות. ובזוהר חדש שה"ש (ד"עה ע"ש) כי ג' פנים למלכות. מביטים לג' אבות והם נקראים א"ל אלדי"ם יהו"ה. ולמטה מהם פן אחד המקבלת מג' פנים והיא נקראת אופן א' בארץ, ירצה ששואלים עליה א"ו פ"ן כלומר אן פן אחד, ומשיבים בארץ:

אור יתייחס אל כמה מקומות. א' בת"ת דכתיב (משלי ו כג) ותורה אור. כי הוא משפיע אור ומאיר בבת עין שהיא המלכות. עוד נקרא הבינה אור כי היא המאירה בה' ספירות שהם הגדולה גבורה ת"ת שהם ג' גווני עינא, ותרין כרובי עינא שהם נצח והוד. וכבר בארנו כי היא המאירה בהם בסוד נ' שערי בינה. וז"ל הרשב"י עליו השלום בספר ר"מ (תצא דר"פ ע"ש) י' איהי בת עינא. כי נר מצוה ותורה אור ו' דנהיר בה. ה' ג' גווני דעינא ותרי כנפי דעינא. אור נהיר בהו מלגאו ה' עלאה דאיהי אור וכו'. ע"כ. אמנם הת"ת נק' אור בהיותו מאיר במל'. והבינה נקרא אור בהיותה מנהרת בה' ספירות הנזכר באור נ' שערי בינה. ומן הראוי לדעת כי עקר האור עם היותו בשני המקומות הנז' עקרו בחסד. וכן נמצא כי ביום א' נזכרו ה' אורות לרמוז אל ה' ספירות הנזכר שהם ה' אורות והם בה מצד הבינה ולא נקראו אורות אלא מצד החסד. וכן מבואר בזוהר פרשת תרומה (ד' קסו קסז) עובדא דר' אבא ור' חייא דשרו בבי אשפזייהו וז"ל ועל דאינון ה' דרגין דאתפרשו ואתמשכו מהאי אור קדמאה כתיב אור ה' זמנין וכלא הוי מסטרא דימינא ואתכלילו ביה עכ"ל. ועל ידו נקראו אורות כי עיקר האור בחסד וכן נתבאר שם למעל' מן הענין וז"ל ותורה אור דקא נהיר לההוא נר ואדליקת מניה מסטרא דאור קדמאה דאיהו ימינא דהא אורייתא מההוא סטרא דימינא אור קדמאה אתיהיבת דכתיב מימינו אש דת למו מסטרא דימינא אתיהיבת. אע"ג דאכליל ביה שמאלא דהא כדין איהי שלימא דכלהו. אור דא אתכליל במאתן ושבעה עולמות דאינון גניזין בסטרא דההוא אור ואתפשט בכולהו. תחות כורסייא עלאה טמירא שריין אינון עולמות מסטרא דההוא ימינא תלת מאה ועשר אינון. מאתן ושבע אינון בסטרא דימינא, מאה ותלת אינון בסטרא דשמאלא, ואינון שלש מאה ועשר. ואילין אינון דקב"ה מתקן תדיר לצדיקייא ומאילין מתפשטן כמה וכמה אוצרי חמדה וכלהו גניזין לאתעדנא מנהון צדיקייא לעלמא דאתי ועל אילין כתיב להנחיל אוהבי יש וכו' ועל אילין כתיב עין לא ראתה אלדים זולתך. י"ש אילין תלת מאה ועשר עולמות גניזין תחות עלמא דאתי. ועל אינון מאתן ושבע דאינון מסטרא דימינא איקרון אור קדמאה בגין דאפילו אור שמאלא אור איקרי אבל אור קדמאה איהו זמין למעבד תולדין לעלמא דאתי. ואי תימא לעלמא דאתי ולא יתיר, אלא אפילו בכל יומא ויומא. דאי לא הוה האי אור עלמא לא יכיל למיקם. דכתיב אמרתי עולם חס"ד יבנה עכ"ל. ופי' כי קודם לזה פי' כי נ"ר מצוה היא המלכות ותורה אור הוא הת"ת שהוא מדליק ומשפיע למלכות והוא אור המאירה ומדליקה. ואמר כי אותו האור הוא מצד החסד כי משם עיקר יניקת הת"ת והביא ראיה לזה מפסוק מימינו וכו'. וזה שאמר דהא אורייתא וכו', אף על גב דאכליל וכו', כי הוקשה לו כי מן הפסוק נראה שהתורה נתנה מן הימין ומן השמאל ולכן אמר מימינו א"ש דת למו. לזה אמר כי ענין אש דת היינו השמאל שנכלל בימין ולעולם ימין עיקר וכללות השמאל לשלימות החסד ג"כ כי שלימותה בהיות השמאל נכלל עמה. אור דא אתכליל וכו', הכריח ענין אור בחסד ממנין העולמות שהם בימין בחשבון או"ר ומתוך כך יוכרח היות השמאל נכלל' בעלמא בימין ולעולם הימין גובר שהרי האורות כלם נכללים בי"ש כדפי' תלת מאה ועשר אינון וכו' ומהם מאתים ושבע אל הימין. והטעם כי האורות האלו הם נכללים בג' קוים, שהם קו הימין חסד ובו מאה ותלת וכן בקו האמצעי רחמים ובו מאה ושלש ומפני נטייתו אל החסד כנודע לכן בהיות דת מימינו הם בימין מאתים ושבע, ובקו שמאל הם מאה וג'. והנה א' המיותר הם מציאות יחודם יחד. ולכן בא א' בראש התיבה וסימנו א' א"ו או"ר והכל אחד. והנה מתוך ענין י"ש עולמות אלה יוכרח שם אור בחסד שנטיית הקו האמצעי אל הימין כלפי חסד ונמצאו מנין האורות בימין כמנין אור ובשמאל ק"ג לבד. והוכרח ג"כ כי ענין אש דת למו היינו כללות שנכלל כענין שנכללים האורות ועלים י"ש אורות. והוכרח ג"כ ענין האור אל הת"ת מצד החסד כי על ידו עולה אור בסוד הימין. ומפני שהאור נמשך מהבינה לכן אמר ואילין אינון דקב"ה, שהיא הבינה. מתקן תדיר כו', פי' משפיע בהם ומאירם והם אורות לצדיקייא לעלמא דאתי וכן עליהם נאמר עין לא ראתה אלהים זולתך שהיא הבינה. ועל אינון מאתן וז' דאינון מסטרא דימינא וכו', בא לתת טעם למה נקרא חסד אור קדמאה כי אור כבר נתבאר אבל קדמאה [למה לז"א] כי הטעם מפני היותם פועלים ומהוים הוויות בסוד קבלתם מן הבינה מפני שהם קרובים אליה בסוד חסד שניה לבינה לכן נק' קדמאה בסוד קדמות זה. כי שם האור לבד ג"כ יתייחס בדוחק אל ק"ג אורות השמאליים. ואי תימא לעלמא דאתי וכו', הוקשה לו שאם כן שעקר פעולתם לעלמא דאתי ואין בעוה"ז נמשך מהם תועלת, אם כן למה נאמר שהתורה נתנה מצד הימין וענין ותורה אור הוא מצד הימין שהרי אותם אורות אינם אלא לעלמא דאתי לבד. לזה אמר אלא אפי' בכל יומא ויומא וכו'. והכלל העולה כי ה' אורות הם ה' ספירות והם נקראים אור מצד החסד כי הוא עיקר האור. אמנם בהמשכת הבינה והחסד נק' אור רמז אל ר"ז, והת"ת נקרא אור בהיותו נמשך מן הימין, והמלכות נקראת אורה שפי' אור ה' בהיותה מקבלת מן התפארת מצד החסד כדפירשנו:

עוד נקרא התפארת אור גנוז ונקרא כן בהיותו נגנז ומתעלם ואינו נגלה אלא לצדיק ועל ידו נאמר אור גנוז לצדיקים וגניזתו לעלמא דאתי שהיא בינה כנודע. וה' אורות הנזכר נכללים עמו בסוד חמישים שערים שבבינה עלמא דאתי. ולמטה מהם אין אור אלא רקיע שהוא היסוד והוא רקיע [על] ראשי החיות שבמלכות ועליו נאמר ויתן אותם אלדים ברקיע השמים כי הוא רקיע הגונז כל מה שלמעלה הימנו. כל זה נתבאר בתיקוני' (תקונא י"ט ד"לח) וז"ל הנורא איהו עמודא דאמצעיתא ושורק איהו טמיר וגניז מסטרא דצדיק דאיהו ברית אור גניז דאיהו ר"ז כחושבן אור כמה דאוקמוה מארי מתניתא אור זרוע לצדיק ודא איהו אור הגנוז לצדיקים. דחמש אור דלעילא מיניה כולהון אינון באתגליא:

עוד יש אור מופלא והוא כתר עליון ונק' כן מפני שהוא מופלא ומכוסה מעין כל. ויש שפי' שהחכמה ג"כ נקראת אור מופלא מפני שהוא מופלא ומכוסה מעין כל מה שלמטה ממנה. ונ"ל כי בהיותם שלש ראשונות מתאחדות ומתעלמות בסוד הכתר הנקרא פל"א אז כלם נקראים אור מופלא כל אחד וא' שהם נעלמות ומכוסות משאר הספירות. ור' משה פי' בספר השם שגם היסוד נקרא אור מופלא שהוא נעלם לפעמים מהמלכות. וכן יש אור צח אור מתנוצץ ואור מצוחצח ופי' רבי משה שהם בבינה וענין אורות אלו בארנום בשער הצחצחות. ויש שקראו לחסד אור לבן בסוד לבנינות הרחמים והחסד, ולגבורה קראו אור אדום בסוד אדמימות הדין, והבינה נקראת אור מתנוצץ וכן המלכות מפני שהם מתהפכות לדין ולרחמים. ויש שקראו להוד אור מעולה שהוא מתעלה ומתהדר ברוב ההוד לעשות דין וללחום מלחמות, וקראו לנצח אור היקוד מטעם כי גלגלו נוגה שהוא מכניס אהבה היוקדת בלב החושק. וכן אמר שנקרא הכתר אור פנימי ואור מבהיק מטעם שהוא פנימי וגנוז מאור הספירות, ומבהיק מטעם כי הוא מבהיק ומאיר לכל הספירות, ואור מתעלם מטעם כי הוא נעלם תכלית התעלם:

אוצר במלה זו יש אוצר חיים. ואפשר במקומות רבים וכלם מטעם אחד או בבינה והוא אוצר לחיי החכמה כדכתיב (קהלת ז יב) החכמה תחיה בעליה. וכן אפשר בתפארת וכן ביסוד וכן במלכות. וכן יצדק בכלם אוצר הנשמות וכן אוצרו הטוב. וירצה אוצר לטוב או אוצר שנק' טוב. והיותר צודק הוא בשני ההי"ן שהם שהם היכלות לשני זכרים:

אורח הוא אורח המתנהר לכמה עולמות נעלמים בכתר וממנו מתאצלים לכמה אורחות ויוצאים לת"ת. כן מבואר בזוהר פ' נשא באדרא. ויש ארחות זרים בסטרא דשמאלא והם נקראים אורחות עקלקלות:

אות בכל מקום אות וכן אותו הוא ביסוד, כי הוא אות הברית. וכן נתבאר במקומות רבים בזוהר ובתקוני' (תקונא ח"י ד"לד). ובפרשת וירא (ד"קיב וז"ל מאי) ואותו דא את ברית קדישא אות לעלמין. פירוש אות לעלמין אות מסטרא דוא"ו. וכן אותות הם ווי"ן [יד] וכן יש אות לטובה ואות לרעה. אלא לטובה מצד החסד והרחמים, אות לרעה מצד הגבורה. ומצד התפארת נקרא אות ארוך שהוא בינוני עולם ארוך. וברעיא מהימנא [פנחס ד"רנז) שכינתא אתתקריאת אות ברית מסטרא דיסוד צדיקא דעלמא. ושם ביאר כי האות הוא י' על ו', ושכינתא נקראת אות הי"א, וחכמה נקראת אות הו"א, ששניהם נקראים יודין כדפירשנו שבשער המציאות בפרק ג' וד'. ולכן אמר כי אות הוא ו', ולכן השכינה מצד הצדיק נקראת אות היא שהיא י' עטרה בראש צדיק שהוא ו':

(ע' בעס"ר ע"ב) אז פי' רבי משה שהוא בחכמה ונתן טעם כי אז בחשבונו שמנה כמו שהוא א' על ז' מן הבינה עד היסוד. והוא חיבור א' עד היחוד ועד בכלל והוא רמז לח' שבאח"ד שבק"ש. ועליה נאמר (איוב כח כז) אז ראה ויספרה וגו' והוא ראיית הלב. והוא המלך המרומם לבדו מא"ז. ובתיקונים (תקונא י"ח ד"לב וד"לג ע"ש) פי' הרשב"י ע"ה כי אז רומז חיבור שני שמות שהם יהו"ה אדנ"י שהם ת"ת ומל' וחבור יאהדונה"י והוא שמונה אותיות. ולזה רמז א"ז תקרא וה' יענה (ישעיה נח ט). ופי' א"ז תקרא כשתחבר א"ז, מיד וה' יענה הוא ובית דינו. והם חכמה הוא, ובית דינו בינה [טו]. ושניהם יענה שאינם משכינים שכינתם למטה אלא מתוך היחוד. ועוד יש א"ז א' והוא שני שמות אה"י ידו"ד בינה וחכמה ויחודם יאהה"ויהה והיינו ח' אותיות כמנין א"ז:

אזל פי' הילוך והוא מפני שהיא הולכת פעמים למעלה פעמים למטה ואינה במקום קבוע. ופעמים הוא לרעה כענין אזל"ו מי"ם מנ"י י"ם (איוב יד יא), שהוא משל אל הסתלקות השפע:

אזן פירוש אזנים הוא משל אל כחות הגבורה והם נקראים אזנים ובהם קבלת התפלה והצעקה כענין כי אזן מלין תבחן (איוב לד ג). וענין זה יתבאר בארוכה בס' אור יקר בס"ד:

אזור הוא משל אל המלכות המתייחדת בת"ת למעלה מנצח והוד. כאשר ידבק האזור אל מתני איש כו' (ירמי' י"ג). המתנים נצח והוד, איש ת"ת, אזור מלכות:

אזוב פי' הרשב"י ע"ה בזהר פ' מצורע (דף נ"ג) ז"ל אזוב דא ו' זעירא דיניק לה לכנסת ישראל עכ"ל והאריך שם בביאורו והכונה כי צדיק יסוד עולם נקרא אזו"ב בהיותו משפיע למלכות ומתייחד עמה:

אח הוא הת"ת כי הוא אח אל המלכות ונקרא אח מצד החסד. וכן פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא נ"ו ד"פז). וז"ל תמן אתקרי ו' אח. ועוד הוא נקרא אח בהיותו כלול מט' ספירות עד המלכות [טז] וכן הוא א"ח א' כ"ע ח' שמונה ספירות מחכמה עד היסוד. כ"ז נתבאר בר"מ ובתיקונים. עוד פירוש שם (בר"מ משפטים ד"קטו) כי הוא א"ח רחו"ק בהסתלקו אל הבינה והוא רחוק מהמלכות:

אחד נקרא הת"ת והמלכות בהיותם יחד כלולים מי"ס כי א"ח הם ט' כדפי' ודל"ת היא שכינה וקוצה של ד' הוא היסוד המיחדם יחד. וזהו אחד ת"ת ומלכות יחד ות"ת בלא מלכות אינו נק' אחד. וכן בארו בזוהר פ' ויקרא (ד"ז) וז"ל תנינן אח"ד מהו אח"ד דא כ"י דאחידת ביה בקב"ה. דאמר ר"ש זווגא דדכר ונוקבא אקרי אחד, באתר דנוקבא שריא אחד אקרי, מ"ט בגין דדכר בלא נוקבא פלג גופא אקרי ופלג לאו הוא חד, וכד מתחברן כחדא תרי פלגי אתעבידו חד גופא כו'. וענין זה יתבאר במה שפי' בשער מיעוט הירח בפרק ד"ה:

אחור ואחוריים הכל הוא במלכות. אמנם נקראת אחורים מפני שהיא אחור לאצילות כן פי' ר' משה. אמנם פי' שאין נק' אחורים אלא המדרגות האחרונות אשר לה. וכן פי' דרגין דשכינתא ופי' המדרגות אשר למטה מן השכינה והם חייליה וכן לשון אחרי כגון ואשמע אחרי קול רעש וכו' (יחזקאל א) [יז]:

אחז כל לשון אחיזה הוא דבקות המתדבק הענף בהמסתעף. כענין אחזו לנו שועלים (שה"ש ב טו) וזהו דבקות השמאליים בכנפות המשכן:

אחר הדברים פי' בזוהר בפ' העקידה (ד"קיט) כי הוא רמז אל הקליפה והמקטרג. ופי' כי דברים הוא המלכות ומה שאחריה הוא הקליפה וסמאל. וכן פי' בפ' וישב (דקפ"ט):

אחרית נקרא הבינה כי היא אחרית הכל בסוד היובל וזו היא אחרית הנז' בספר יצירה. ויש אחרית אחרת והוא אחרי"ת הימי"ם והוא המלכות בהיותה נכללת עם כל חייליה רעים וטובים. וכן פי' בתיקונים שהיא אחרית לחכמה עלאה וזהו מגיד מראשית אחרית (ישעיה מו י) שהחכמה נק' ראשית. וכן בזוהר (תצא ד"קפט וד"קל) פי' ר' חייא ז"ל אחרית הימים איהו אילנא כולא מראשיה ועד סופיה דאיהו אילנא דטוב ורע וכו' ושם הכונה על השכינה כמבואר שם. ובזהר פ' אחרי מות (דס"ה) פי' הרשב"י ע"ה כי עת עלות השחר נק' אחרית ים פי' אחרי זמן המל' הנק' י"ם. ותחלת זמנה הוא מחצות הלילה ואילך, ואחריתה [יח] היא בסוף הלילה כעלות השחר:

אחת פי' ר' משה שהוא בבינה. ונק' אחת מטעם כי היא אחת בשבע ימות הבנין והוא סוד מנין הזאות של יום הכפורים עכ"ל. ובר"מ (בהר דק"ח ע"ב) פי' כי כל אחת ואחת מג' ראשונות נקרא אחת. וז"ל ובינה איהי אחת ושכינתא תתאה שבע ולעילא מבינה אחת ואחת הא עשר וכו' ע"כ. וכן מוכח בזוהר פ' אמור (דק"ב). והטעם כי כל שלשתם נראות בכל אחת מהם בענין הבחינות כדפי' בשערים הקודמים. ולכן נייחס לכל א' מהם בשם אחת כלו' כל הג' הנראות בה חשובות הן כאחת וכלם מיוחדות:

אט כענין ואט אליו אוכיל (הושע י"א) וכן ואני אתנהלה לאטי (בראשית לג יד) וכל כיוצא הוא כנוי אל המלכות שהוא אחת ומקבלת מתשע ספי' והיינו א"ט:

אטד משמע מתוך דברי הזהר בפ' ויחי (דרמ"ט) כי המל' מצד הגבורה והדין הקשה נקרא אט"ד וכן אט"ד בגי' י"ד, והיינו יד שמאל מלכות מצד הגבורה, ידכ"ה י"ד כה"ה. וכן דו"ד עולה י"ד והוא סילון ממאיר לאויביו וכענין (שפי' שם) לומר לך מה אט"ד זה בכל צד ממנו כמה קוצים וכמה סלונים כן הדין הקשה מכל צד ופאה כמה קשי דין וכמה מלאכי דין וכמה משמאילים:

אי פירש הרשב"י (בתקונא י"ט ד"מ) בפסוק אי הבל אחיך ת"ח תרין אתוון אלין דאסתלקו מיניה דבהון חב גרמו ליה מיתה. א' אמון מופלא ומכוסה, י' מחשבה. לרמוז כי בעבור העון נסתלקו שתים אלה מלהשפיע לבינה:

איום ענין איום ונורא פי' המפר' איום במלכות. ואינו אלא בת"ת מצד הגבורה. והמלכות מצד הגבורה נקראת איומ"ה:

איך וכן איכ"ה הוא כנוי אל המלכות בהיותה יונקת מצד הדין ששם השממון וענינו איכה יעיב. וכן פי' הרשב"י ע"ה א"י כ"ה כמקונן עליה:

אילן בתיקונים (תקונא מ"ט דפ"ג) פי' בינה נקרא שורש האילן ופשיטא שהיא שורש אור ישר. אמנם המלכות שורש אור החוזר. וזה לך האות כי איל"ן בגי' שם ידו"ד אדנ"י. עוד שם ידו"ד מצטרף לי"ב הויות עולין לסך שי"ב כך אילן במלואו י"ב אותיות אל"ף יו"ד למ"ד נו"ן ועולה שי"ב. ואינ"ו גו"ף ול"א כ"ח בגו"ף עולה שי"ב לרמו"ז הסוד האמת הזה. עוד פי' הרשב"י בפ' פנחס אילנא עלאה בינה ותתאה מלכות [יט]:

אילת אהבים היא המלכות ונק' אילת בסוד חדוש הלבנה. והקרנים גבוהות והם קרני ההוד אשר לה מצד החדוש כזה [] ולפעמים הא' גבוה מן השני כזה [] כן ביאר הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דרמ"ח) ופי' לפי חדושה אם תקבל בשוה מן הימין כבשמאל ויהיה חדושה שוה משתי המקומות אז הם הקרנים גבוהות בשוה. ואם תקבל מצד ימין יותר ויגבר הימין על השמאל, אז הקרן האחת גבוה מן השנית ואז נקראת אילת אהבים בסוד אהבת חסד הגוברת עליה. וכאשר יגביר צד השמאל יותר אז נקראת אילת השחר על שם השחרות והצער אשר לה בגלות. ופי' שם עוד הטעם למה נקראת אילת מטעם כי אילת מחלקת מזון לכל חברותיה וכן נא' ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. וכן ג"כ נק' אי"ל וכן פי' בזהר פ' אחרי (ד' ס"ח) בפסוק כאיל תערוג על אפיקי מים. ובזהר פ' תרומה (ד' קלח) פי' הרשב"י ע"ה וז"ל אילותי מה איל וצבי בשעתא דאזלי ומרחקי מיד אהדרן לההוא אתר דשבקו אוף הקב"ה אף על גב דאסתלק לעילא לעילא לא"ס מיד אתהדר לאתריה מ"ט בגין דישראל לתתא אתאחדן ביה ולא שבקן ליה לאתנשיא מיניה ולאתרחקא מנייהו עכ"ל לפי משמעות דבריו כנראה שאמר על הת"ת. אלא דקשיא לן ת' דאילותי שמורה כנוי אל הנקבה ואפשר ר"ל אילת שלו. ויהיה פירושו על המלכות כמאמר הר"מ וכמאמר הזהר (פ' אחרי) ואין תימה על מלת קב"ה שכבר יתייחס שם זה למלכות. גם בפ' אחרי (שם) פי' הרשב"י ע"ה במלת אילו' שהם כל אינון אילתא דסחרני כורסיא יקירא קדישא הה"ד ששים גבורים סביב לה ע"כ. מפני זה לא רצינו לבאר פי' המאמר אילותי מה איל וצבי וכו' שיהיה הכוונה על הבינה:

אימתה וכן אימה הכל בגבורה. ובמלת אימתה ופחד פירש בזהר פ' בשלח (ד"נט) כי אימתה הוא הת"ת וראיה הת' שהיא ת"ת [ב] ואין להכחיש דהיינו הת"ת מצד הגבורה:

אין כלם הסכימו היות הכנוי הזה בכתר. ונקרא כן מטעם שאין שם השגה כלל. והשואל עליו ישיבו לו ההשגה ביה היא אין. ור' משה פי' עוד טעם אחר כי בלשון ידוע קורין לראשית אין וכן הוא ראשית כל ראשית. אמנם בעל ספר האורה פי' וז"ל א' סוד קוצו של יו"ד עולם הרחמים אהי'. יו"ד סוד עולם החכמה התפשטות המחשבה אות ראשונה של שם. ן' פשוטה סוד המשכת השפע הברכה והרחמים מספי' לספי' עד הגיעם לספי' המלכות עכ"ל. והנה כוון לכלול כל העשר ספירות באין. ובתקונים (תקונא מב ד"עט) קרוב לענין זה ז"ל אמון מופלא ומכוסה דאיהו אי"ן כליל תלת ספירן א' כתר י' חכמה ן' בינה עכ"ל. הנה בפי' שאין הוא בכתר לבד אלא כהאומרים שזהו ג' ראשונות והאומרים שהוא בכל העשר. ויש מי שפי' כי אי"ן א' אהי' י' ידו"ד ן' במלכות שהוא אדנ"י:

אין סוף הוא רמז לעלת העלות והכונה אין קץ וסוף לרוממותו ואין דבר שיכללהו ויתייחס שם זה בכתר לפעמים (כמש"כ בר"מ פנחס ד"רנח) והטעם כי הכתר הוא כסא לא"ס ר"ל כסא הראשון העליון שאין כסא אחר למעלה ממנו. ולפי שא"ס רוכב עליו ומתעלם בתוכו נקרא א"ס ולא יקרא כן אלא מצד הבחינה העליונה המתאחדת ומדבקת בא"ס. וכבר פי' בשם זה דבר מספיק בשער אם הא"ס הוא הכתר:

איפה פי' לשון מדה דהיינו איפה היא הקליפה כענין מוליכות את האיפה (זכריה ה') ששם כנוי אל הקליפה. וכן לשון איפה כענין מי איפה (בראשית כז לג. ושם "איפוא") ופי' רז"ל שנכנס עמו גהינם. ופעמים יתייחס אל המלכות אבל מצד האף והדין. וכל ענין איפה נגזר מזה מצד הדין והאש החק. ושר האופים הוא כענין סמאל שר המקטרגים:

אי"ק פי' המפרשים [כא] אם אין א' אין י' ואם אין י' אין ק' וזה בסוד כהן לוי וישראל. כתר הוא כהן חכמה לוי ובינה ישראל. א"כ ישראל חייבים להשלים בכל יום מאה ברכות ומן המאה יתן עשרה ללוי שהוא מעשר ראשון והלוי יתן א' לכהן תרומת מעשר. וא"כ אם אינם משלימים ק' ברכות בכל יום, הכתר שהוא הכהן לא יתן שפע ללוי הוא החכמה ואם אין שפע לחכמה אין שפע לבינה שמשם יונקים ישראל. וזהו סוד אי"ק אם אין ק' אין יו"ד ואם אין יו"ד אין א'. פי' אחר אם אין ק' (פי' קו"ף במלואה עולה מקום) כי היא נקראת מקום כלומר אם אין ישראל שומרים תורה שבעל פה שהוא רמז למקום לא יבא שפע מהחכמה העליונה שנקרא י' והיא תורה שבכתב ואם אין תורה שבכתב אין א' שהוא כ"ע. וזהו סוד אי"ק כי א' רמז אל עצם המדה בשרשה באחדותה שהוא א' נקודה שוה שאין בה גילוי. ומתפשט מעצם אמתתו י' נקודות שהיא נכללת מעשר ועשר נקודות אלו הם לבוש אל הנקודה האמצעית כזה (חסר הציור) ועוד עשר נקודות אלה מתפשטות ונכללות כל אחת מעשר והם מאה ואותם המאה הם לבוש אל העשר נקודות בצורה המצוירת למעלה כי ערך הא' אל העשר כערך העשר אל המאה וכמו שהעשר הם ענפים מכסים על השורש כן המאה הם ענפים מכסים את שרשם שהם לבוש אל השרש וזהו סוד כהן לוי ישראל בסוד מחנה ישראל לבוש אל מחנה לויה, מחנה לויה לבוש אל מחנה כהונה דהיינו מחנה שכינה, וזהו סוד כהנים בעבודתם ולוים לשירם ולזמרם וישראל למעמדם. והיינו סוד כתר נקודה אמצעית מתגלה בחכמה וחכמה מתגלית בבינה נמצאת הבינה לבוש אל החכמה וחכמה לבוש אל הכתר. וערך זה גדולה גבורה ת"ת. וערך זה אל נצח הוד יסוד וערך זה אל כתר תפארת ומלכות:

איש השם הזה הוא בת"ת בהרגל כדכתיב ה' איש מלחמה וגו' וה' הוא בת"ת. ובתקונים (תיקון מ"ט ד' פ"ה ע"ב) וז"ל מרוב אונים דא כתר עלאה. ואמיץ כח דא חכמה. מאי כח דיליה אמא עלאה. איש לא נעדר, איהו כללא דתלת ספירן. מאי איש, ה' איש מלחמה ה' שמו. איש, א' כתר עלאה, י' חכמה, ש' שרשא דאילנא דאיהי אמא עלאה תשובה ודאי. ולכאורה משמע שהוא חולק על מה שפי' איש בת"ת ודעתו שהוא בג' ראשונות. ויש לדקדק כבר פי' בפסוק מקודם ג' ראשונות ומה לו לדרשם עוד בשם. ועוד דקאמר מאי איש ה' איש מלחמה וכו', נראה שכוונתו לומר ה' איש מלחמה כמשמעו בת"ת וכמו שפי' בכמה מקומות מהזהר. עוד למה כפל לשונו באמרו שרשא דאילנא ואח"כ אמא ואח"כ תשובה. והענין כי קודם דרש בפסוק ג' ראשונות בעצמם ואמר מרוב אונים דא כתר עלאה כי אונים ר"ל כחות לשון חוזק והוא גדול כחות הכחות הנאצלים. ואמיץ כח דא חכמה פי' המחזק ומאמץ לכח שהיא הבינה כאשר יתבאר בערכו, וז"ש ומאי כח דיליה פי' הכח המקבל מאומץ שלו. או ירצה שהחכמה הוא הגבור האמיץ דהיינו אומץ בכח ולא בפועל והכח שלו שהוא הפועל היוצא מהאמיץ הוא בינה, וז"ש מאי כ"ח דיליה וכו'. איש לא נעדר איהו כללא כו' פי' כי אינו ממש ג' ראשונות שכבר נדרשו אמנם הם מציאות הנכלל בג' ראשונות ונקרא איש כאשר נבאר. מאי איש וכו', הכונה שאחר שאיש אינו ממש ג' ראשונות שכבר נדרשו אמנם הם מציאות הנכלל בג' ראשונות ונקרא איש כאשר נבאר. מאי איש וכו', הכונה שאחר שאיש אינו ממש ג' ראשונות אלא כללות הנכלל מהם אם כן מאי איש פירוש היכן הוא באיזו מדה מן המדות. ופירש מן הכתוב שאמר ה' שמו דהיינו הת"ת שהוא שם בן ד' כמפורסם. איש א' כ"ע וכו', בא לבאר כיצד ג' ראשונות נכללות במלת איש. ש' שרשא דאילנא, הוקשה לו שאין שי"ן רומזת בבינה אלא בג' אבות דהיינו ג' ווי"ן. לזה אומר שהבינה היא שרש האילן פי' שרש ומקור אל ג' אבות שהם ענפי האילן. וא"כ אפשר ירמוז ש' בבינה להורות אל מקום האצילות הקצוות מתוך הבינה ושרשם ומציאותם ומקורם הדק הנעלם בה כמבואר בשערים הקודמים. ומפני כי שורש האילן נמי ביסוד או במלכות כאשר בארנו בשער ממטה למעלה, לכן אמר אמא עלאה שהבינה נקראת אם בערך שבה נתהוו כל הנאצלים שממנה ולמטה והיא אם ושרשם האמיתי. ומפני שאין מלת אם מכריח הדבר הזה היטב אמר תשובה, להורות כי שרש הענפים היא ושם תשובת הדברים אל שרשם בסוד היובל וכן ג"כ תשובה מורה שהיא שבה על הבנים להניקם ולהשפיעם כאשר נבאר בערכו:

כלל הדברים הוא הרמז בת"ת בהיותו כולל ג' ראשונות וכן נתבאר הענין הזה בס' הבהיר ז"ל א"ר אמוראי מאי דכתיב ה' איש מלחמה א"ר רחומאי בר ביבי לא תבעי לו מלתא פשיטא שמע לי ואמלכינך. משל למה"ד למלך שהי' לו דירות נאות, שם לכל א' מהם שם וכו' זו טובה מזו אמר אתן לבני דירה זו ששמה א', גם זו טובה ששמה יו"ד מה עשה אספם כלם השלשה יחד ועשה מהם שם אחד ועשה מהם בית אחד. אמר לו עד מתי תסתום דבריך אמר לו בני אל"ף ראש. י' שני לו. ש' כולל כל העולם, מפני שכתוב בו תשובה עכ"ל. ופי' כי ר' אמוראי הוקשה לו בכל המקרא באומרו ה' איש מלחמה כי ה' הוא ת"ת והוא כפל, ועוד טעם למה הת"ת נקרא איש. ור' רחומאי השיב במשל נאות למלך שהי' לו דירות נאות הכוונה על האצילות שהוא דירה שבו דר מאצילם, וקר' נאות לרמוז אל עלויים שהם קודמות לכל הנאצלים ממנו יתברך, והם היוצאות מאת פניו ראשונה. ושם לכל א' מהם שם, פי' שם הוא לבוש והיכל כאשר נבאר בערכו. והכוונה כי עשה היכל לרוחניות המדה ההיא כדפי' בשער עצמות וכלים. והנה העצמות יקרא דירה והכלים איקרי שם וכסא ולבוש לדירה הנזכר וכלן זו טובה מזו פי' כי השלשה ספי' הם נעלמות עכ"ז כל א' מתעלה על חברתה, כי אין שלשתן שוות אלא עולות בדרגה כל אחת על חברתה מעילה לעלול כנודע. אמר אתן לבני, פי' הבן הוא הת"ת הנק' ב"ן פי' ענף ולבני פי' ענפי המסתעף מא"ס ומתאצל ממנו כי כל הי' שמות אצולים מאתו והשמות והספי' הכל אחד כמבואר. והכוונה כי האציל ג' מציאיות מג' ספירות עליונות כתר א' וחכמה י' ובינה ש', והמציא מהם שם א' ולבוש א' כי ג' מציאיות אלה כללם יחד ועשה לבוש אל הת"ת והיינו ש"ם כדפי'. והיינו בית א' דקאמר. ומפני תוקף מליצת המשל הזה שאל לו שיבאר דבריו. ופי' כי א' הוא ראש שהוא כתר שהוא ראש לכל הראשים. י' הוא שני לו שהוא חכמה. והשי"ן הוא הבינה. ואמר כולל כל העולם, כמו שנודע כי הבינה הוא סוד כל הנעלם, שבה נכללות כל הספירות שש קצוות בסוד כל ההיקף שהוא הנק' עולם כאשר יתבאר בערכו. וזהו ועבדו לעולם (שמות כא), עולמו של יובל. ושאל ולמה כולל ש' כל העולם שפי' כל ההיקף יותר משני ספירות הקודמות והשיב מפני שכתוב בו תשוב', ירצה מפני ששם שורש כל שש הקצוות ושם תשובה בסוד היובל כדפי'. וזה טעם יחס ש' אל המדה הזו כדפי' לעיל. והנה למדנו מזה כי הת"ת בהיותו כולל ג' ראשונות נקרא איש וכן נתבאר בתיקונים במקומות רבים וכן פי' בספר מאירת העינים פרשת מקץ איש הרמז כח"ב ונקרא התפארת איש על שמם כי כל פעולותיו בכח המחשבה עכ"ל ואין ספק כי נקרא איש בסוד יניקתו מן הדין דכתיב ה' איש מלחמה כדפי' בערך אדם. ור' משה פי' איש מלחמה בגבורה. ואפשר כי הכוונה איש בת"ת בהיותו יונק מן הגבורה ולכן נקרא איש מלחמה וכדפי'. ובזהר פרשת נח (ד' נ"ט) פי' כי יסוד נקרא איש האדמה שהיא המלכות. ומבואר כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף:

איתן הוא כנוי חוזק הגבורה כענין נחל איתן ולפי הנראה מתוך דברי הרשב"י ע"ה כי איתן כנוי אל מרע"ה במדתו כענין וירא את הקני ויאמר איתן מושבך (כמש"כ בר"מ פנחס ד' רל"ח ע"ב):

אך פי' במלכות. וצודק הוא בתנאי דהיינו כשיניקתה או מן הימין לבד או מן השמאל לבד הכל לפי העניין כי אך הוא חצי שם מ"ב. ולכן פי' רז"ל (פסחים ה') אך חלק. ואפשר היותה כן מצד הכתר שעולה כ"א שם אהי"ה ושם ך' ארוכה מצד הבינה:

אכתריאל ר' משה מכנה שם זה למלכות ואמר כי זהו (הנז' בברכות ד"ז) שאמר לר' ישמעאל ישמעאל בני ברכני. ור"ל ברכני ממקור הברכות ולכן אמר מלפניך ולא אמר לפניך. ולנו רמז אל הבריאה כדפ' בשער אבי"ע בפ"ב ונקרא אכתריא"ל לשון כתר מפני שהוא קושר כתרים לרבו ע"ד שפי' שם ע"ש ועוד הוא כתר לכל הנוצרים ונעשים:

אל פי' אל שאינו קודש כמו וילך אל נפשו (מ"א יט), ואל משה אמר (שמות כד א) וכמוהו רבים. כלם בעולם הזכר. וזה חילוק שבין אל לאת. שאל הוא בעולם הזכר, ואת הוא בעולם הנקבה. וכן מבואר בזהר פ' ויגש (דר"ט) בפסוק וילך אל נפשו ע"ש:

אל ההודאות פירשו המפרשים בהוד. וכל מקום שנמצא לשון הודאה הוא רמז למדה זו. וכן א"ל עליון פי' ר' משה כי הכתר נק' אל עליון מפני שהוא עליון על כל האצילות. ובודאי שלא יקרא כן אלא בהיותו פועל בחסד. וכן נק' חסד עליון כאשר יתבאר בערכו. וכבר בארנו בשער השמות פ"ה שם א"ל עליון ואל מלך. ושם בארנו שלעולם שם אל בחסד. ובזהר פרשת לך (דפ"ז) בפסוק ומלכי צדק מלך שלם פירש א"ל עליו"ן בבינה. ואפשר היות המלה מפורסמת העליון על א"ל והיא הבינה שהיא עליונה על החסד הנקרא א"ל. עוד יש א"ל שדי הוא רמז חבור יסוד ומלכות. וכבר נתבאר ענין שדי במלכות בשער השמות. וא"ל לשון תוקף ופי' משפיע בתוקף רחמיו רחמים אל המלכות עד שיבלו שפתותיהם מלומר די, כן פי' המפרשי'. ונ"ל כי א"ל שד"י הוא יחוד כתר ומלכות כי כתר נקרא לפעמים א"ל ויש לזה קצת סמך מן הזהר (לך דפ"ח) וז"ל א"ר שמעון תא חזי עד לא אתגזר אברהם הוה חד דרגא ממלל עמיה ומאן איהו דא מחז"ה דכתיב מחזה שד"י יחזה. כיון דאתגזר הוו כולהו דרגין שראן על האי דרגא וכדין ממלל עמיה הה"ד וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שד"י. ועד לא אתגזר לא הוו אינון דרגין שראן עלוי למללא עכ"ל ועוד האריך שם בענין וזה יספיק אל מבוקשנו. והכונה כי בעוד שלא נימול אברהם לא היתה מדרגת נבואתו כי אם ממלכות לבד בלי הצטרפות מדה אחרת והבחינה הזאת נקרא מחזה וז"ש ומאן איהו דא מחזה. והכריח הענין מפסוק אשר מחזה שדי יחזה. ול"ל דבלעם השיג בנבואתו במדרגת הקדושה ח"ו. ועם היות שאמר מחזה שדי יחזה הכונה מחזה של שדי ולא שיתראה לו מחזה שד"י ח"ו. וג"כ לגבי אברהם מחזה של העליונות ולא העליונות ממש. ויש חלוק גדול ביניהם כי אין להם הצטרפות ח"ו. כי אברהם היתה נבואתו במלכות שהוא מחזה הספי' העליונות. אבל בבלעם הוא מחזה של שד"י דהיינו הקליפות שהם תחת המלכות הנקראת שדי שהיא משדדתם. ואין להקשות מפסוק נאם שומע אמרי אל. שהרי פירש בזהר שהוא אל אחר. ונחזור לענייננו כי אחר שנימול השיג להביט בנבואתו מצד המלכות מבחינתה בהיות כל המדות מתראים בה ואז היא נקרא אל שד"י. א"ל בכתר, ושד"י במלכות. והיינו אני ראשון ואני אחרון מראש ועד סוף. הכלל כי המלכות נק' אל שד"י בהיותה כלולה מכל המדות העליונות. ואפשר לפרש כי ע"י שהקשר הזה והכללות הזה הוא ע"י היסוד נקרא המלכות שדי בשם היסוד שהוא העיקר בשם שדי כמבו' בשער השמות קי"ג ויש סמך לפירוש זה מהזהר שם באמרו ברית קשורא דכלא אתקשר ביה ובג"כ וכו' יעויין שם. ונתבאר בפ' ויחי (דרמ"ז) כי א"ת שד"י הוא שבח ורחמים יותר מאמרו א"ל שד"י. מפני שא"ת נק' מלכות בהיותה מקבלת מהת"ת הנק' תורה שבכתב והיא כלולה מא' ועד ת'. והת"ת מקבל מחכמה נמצאת המלכות מקבלת הל"ב נתיבות מהחכמה ע"י הת"ת. וזה ודאי יותר שבח מאומרו ואל שד"י עם היות שא"ל הוא שם קדוש וא"ת הוא מלה. ועם היות ששם א"ל שד"י הוא כולל מתחלה ועד סוף כדפירשנו. עכ"ז ישובח את שד"י יותר מפני שהוא בעצמו ל"ב נתיבות שמקבלת מן הת"ת ע"י החכמה ואוריי' כלול' מא' ועד תי"ו ובו נכללים ג"כ י' ספירות:

עוד אל קנא ופי' שהוא ההו"ד וכל קנאה הוא מצד תוקף הלב וגבורתו לקנא בחטאים. ואפשר שנק' כן כשהוא מתמלא מהגבורה ולכן אפשר לפרשו על הדרכים שפי' בהא"ל הגבו"ר בשער השמות:

אלה כענין כי מפני אלה אבלה הארץ (ירמי' כ"ג) דהיינו ענין השבועה על ידי הקללה כענין אלות הברית (דברים כט כ) ואין ספק שהיא במלכות מצד הדין והגבורה. ויש אלה לשון אילן והיא ג"כ במלכות. ואפשר שהוא מצד הדין החזק ולכן האלה אינה עושה פירות. ולזה יעקב אבינו ע"ה טמן אלהי נכר תחת האלה אשר עם שכם (בראשית לה ד). ואלון לשון זכר [עם] האלה כאמרו כאלה וכאלון (ישעי' ו') ואפשר לפרש בו כענין אלה שהם ג' אבות (ע' לקמן בערך אלה):

אליל כענין אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט ד), וכן רופאי אליל (איוב יג ד), וכיוצא. הכל משל אל הקליפות שהם אל אחר כנודע. וכן יש אל שהוא כן כמו שומע אמרי אל (במדבר כד) דהיינו אל אחר, וכן לאל דברתי [כב]. וכן יש שם אלוה כן כאמרו לאשר הביא אלוה בידו (איוב יב) וכן פי' בזהר דהיינו רוח הטומאה השורה בידים:

[כג] אלה בזוהר פ' פקודי (ד"רלו) פי' בפסוק (שמות לב) אלה אלהיך ישראל וז"ל והאי רוח מסאבא איהו חויא בישא ואית מאן דרכיב עלה ואינון דכר ונוקבא ואיקרון אלה דאינון מזדמנין בעלמא בכל אינון סטרין דילהון עכ"ל עוד האריך שם בדופיו ואנו קצרנוהו כי המעט יכיל את המרובה. ופי' דבריו כי מטעם שהם מזדמנים מעצמם לעשות רע נק' אל"ה כי תיבות אל"ה מורה שלעולם הם מזומנים זכר ונקבה בסיעותם וכיתותם הרעות להרע רחמנא ליצלן. וכמו שיש אלה בצד הקליפה כן יש אלה בצד הקדושה והם ג' אבות חב"ד די"ן רחמי"ם, גדול"ה גבור"ה ת"ת. ועליהם נאמר (ישעיה מ כו) מ"י בר"א אל"ה כמבואר בשער השמות. ועוד יש בקדושה אלה שניים, והם נצ"ח הו"ד יסו"ד והם ענפים לחס"ד דין ורחמים העליונים כמבואר בשערים הקודמים. וזהו הסוד אל"ה אלהיך ישראל קליפה, אל"ה פקודי המשכן קדושה. עם שנדרש להפך בפ' פקודי, כן פי' הרשב"י עליו השלום במקום אחר (אולי רומז למש"כ בפ' פקודי ד"רכא ע"א) וע' פנים לתורה:

אלוה פי' בזוהר בפ' ויקרא (דף כ"ג וז"ל) אלוה. א"ל דא אברהם דכתיב ביה האל הגדול. וא"ו דא קב"ה. ה' דא כנס"י. ודא הוא אלוה עכ"ל. והזה הכונה שבשם זה נכלל הגדולה והת"ת והמלכות. ולפי"ז השם הזה רחמים פשוטים. וכן נדרש פ' לך (דף צ"ד וז"ל) אלוה הכי הוא. א"ל נהירו דחכמתא. ו' דכר. ה' נוקבא. אשתתפו כחדא אלוה אקרי. ובתיקונים (תקוני ז"ח דף ק"כ ע"ב) כתב ששם אלוה בחסד והכריח הענין מפסוק אלוה מתימן יבא. והמפרשים אמרו שהוא בת"ת. ומי ידבר אחר הארי:

אלי בכל מקום הוא הבינה וכן עולה א"ם. ונק' כן בהיותה כלולה מג' ראשונות א' כתר י' חכמ' ל' בינה. וטעם אל הל' באמצע מפני שהוא נגד הבחינה אשר לה מצד הא' שהוא הכתר והי' נגד הבחי' אשר לה מצד החכמה והל' כלולה באמצע מבחינת עצמה. וכבר הארכנו בזה בשער המכריעין. ופירוש תיבה זו ביאר אותו הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא נ"ה ד"פו ע"ב) ואין ספק כי כאשר יהיו שני פעמים אלי אלי ירמוז על שני אמות עלאה ותתאה בסוד אי"ן אנ"י כך נ"ל:

אלישבע פי' בזוהר פ' שמיני (דל"ח) שהמלכות נק' אלישבע כי היא יונקת משבע מדות עליונות. ויש חלוק גדול בין ב"ת שב"ע לאלישבע. כי אלישבע נק' מצד החסד [כד] ובת שבע מצד הגבורה. וכן בארו שם וכן משמע אלי מצד החסד הנק' א"ל:

אלוף נקרא הת"ת לפי שהוא אלוף ובעל נעורים למלכות. ונקרא כן כשהוא ביחוד עמה לפי הנראה. ואפשר שיקרא כן שהוא נושא משאת הברכה מלשון אלופינו מסובלים (תהלים קמד יד). ואפשר שיקרא כן כשהוא יונק מצד הגבורה שנקראת בשם השור. או אפשר שיקרא כן מלשון גדולה ורבנות ונק' כן בהיותו יונק מצד הכתר שהוא אלף. וכל הפירושים האלה מתישב' בו והכל בהיותו מתייחד עם המלכות שאז יונק מן הגבורה ומן החסד רוב ברכה בסוד שמאלו תחת לראשי כו'. ומן הכתר כי משם עיקר המשכתו:

אלהינו שבשמים הוא הבינ"ה ונק' כן מפני שמקומה בשמים שהם גדולה גבורה ת"ת שהם אש ומים והרכבתם יחד. וע"ד זה גם כן נק' אלהינו שבשמים. ותקרא בשם זה בהיותה משפעת בהם בפרטות. ועוד אפשר שמים ת"ת והכל אחד:

אלהים חיים יתייחס לפעמים אל הבינה מטעם שהיא משפעת חיים לכל הספירות. והחיים הם ג"כ מכח הדין כמו שתקנו אנשי כנסת גדולה בברכת גבורות מח' המתים, ועוד בברכת אשר יצר אתכם בדין ועתיד להחיותכם בדין. ומפני כן תחיית המתים ברעש. וכן היסוד נק' בשם זה בהיותו מקבל החיים מהבינה. וכאשר תקבל המלכות החיים מהיסוד תקרא ג"כ אלהי"ם חיים. ועוד שהיא מחיה לכל אשר תחתיה. ויש חילוק גדול אל היסוד כשהוא נק' א"ל ח"י, או אלדי"ם חיי"ם. שזה סוד החיים מצד החסד הנק' א"ל, וזה מצד הגבורה הנק' אלדי"ם עם ששניהם ע"י הבינה:

אליך נ"ל כי הוא ג' ראשונות. כי א' כתר כנודע. י' חכמה. לך בינה כדפי' בערך [אלי] ובערך ל"י ובערך ל"ך:

אלהיך פירוש כולם במלכות. וכבר יצדק בבינה או בגבורה הכל לפי מקומו ששלשתם נק' אלדים וודאי כדפירשנו בשער השמות. ויש שפירשו בכל האצילות ואינו כן:

אלהי האלהים פי' רבי משה שהוא התפארת. ונק' כן מפני שהוא שר של שבעים שרים הסובבים כסאו והוא מנהיגם. ויש שפיר' שהוא כולל כל האצילות כיצד אלד"י חכמה ובינה האלדי"ם שבע ימי הבנין. ויש שפירשו בג' ראשונות כתר אלהי, חכמה ובינה האלהי"ם. ועל הכל הנ"ל הוא כי הבינה נקר' אלדי האלדי"ם כי ג' אלדי"ם הם הא' בבינה, והב' בגבורה, והג' במלכות. ושנים האחרונ' תלויים מן הבינה ולכן נקרא הבינה אלדי האלדי"ם. וכל שם אלדי יש לפרשו לפי מקומו. אלדי אברהם חסד, אלדי יצחק גבורה, אלדי יעקב תפארת. ונ"ל כי אלדי היינו בחינת המלכות ולפעמים בחינתה מצד חסד ונקרא אלדי אברהם, וכן נא' (בראשית יז כב) ויעל אלדים מעל אברהם. וכן היתה מיוחדת עמו בגבורה מצד יצחק, וזהו אלדי יצחק. וכן כל כיוצא בזה. ויש שפי' אלדי אברהם חכמה, אלדי יצחק בינה. דהיינו שהי' אלהות ונשמה לחסד וגבורה שהם אברהם ויצחק. וכן אלדי יעקב כתר ותפארת. ונאות לענין סדר הברכה עם היות שאינו מתיישב הכנוי:

אלהי הצבאות ירצה ת"ת שהוא על הצבאות שהם נצח והוד. או אפשר מלכות יונקת מן הצבאות נצח והוד. והיא לפעמים למעלה במקומה האמתי:

אלף דור היא המלכות ונקראת כן מפני שהיא עולה לאלף בסוד כללות העשריות כיצד היא כלולה מעשר וכל אחד מעשר הוא כלול מעשר הם ק'. וכל אחד מאותם הק' הוא כלול מעשר הם אלף כי הוא לדורות הגלגול כענין דור הולך ודור בא והארץ וכו' (קהלת א). ובאשר היא נקראת דור לבד יתבאר בערכו ב"ה:

אלמנה היא המלכות כאשר אין הת"ת עמה. והכונה כי מאה שעריה הם בחשך בגלות והיינו א"ל מנ"ה פירוש אין מאה שערים וכן כשנשאת כתובתה מנה דהיינו חזרת האור אל מאה שערים (ע' בע' אדני לעיל):

אם שני אמהות הם א"ם עלאה וא"ם תתאה. א"ם עילאה היא הבינה והיא מקבלת מן האב שהוא חכמה ומשפיע למטה. וממנה נאצלות כל הספירות התחתונות ובה נתהוו כעובר המתהווה בבטן אמו כדפי' בשער הכנויים בפ"ג. וכאשר נק' אם מורה שהיא נקבה והיא דין כי סתם נקבה היא מקבלת בסוד אור החוזר. ולפעמים יורה על הרחמים שהיא כאם המניקה חלב הרחמים לוולדיה:

ולפעמים נקראת אם הבנים ואפשר בו שני פירושים. אם כל הבנים כענין לאה שהוא כנגד בינה וילדה ו' בנים ובת אחת והיינו שבע ספירות היוצאים ממנה ויונק' ממנה. או אפשר שני בנים בן ובת תפארת ומלכות. והכל ענין אחד כי ת"ת כולל שש קצוות ושתי הפירושים האלה אפשר באם הבנים. וז"ל הזוהר פרשת ויחי (ד"ריט) תניא אמר רבי יצחק כתיב אם הבנים שמחה הללויה. אימא ידיעא, הבנים מאן אינון. אר"ש הא תנינן תרין בנין אית לקב"ה חד דכר וחד נוקבא וכו'. והכריח שם כי ראוי לפרש לעיקר כי ת"ת ומלכות הם בנים ואפשר הטעם כי בהיותם בבינה נכללים כלם בבן שהוא התפארת כולל שש קצוות ובת שהיא המלכות. והיינו ד"ו שבצורת ה' ד"ו. ואם נקראת המלכות ג"כ, מפני שהיא אם לכל הדברים שתחתיה עד סוף כל התהום, כי כלם נבראו על ידה והיא אם לכלם והיא המהוה אותם על ידי הת"ת שהוא בעל הוא הא"ב. וג"כ נקראת אם מצד הנשמות כי כלם אצולות ממנה על ידי הייחוד כמבואר בשער מהות והנהגה. ובתיקונים פי' שהמלכות נק' אם מצד הבינה הנק' אם. והטעם שעל ידה בנין הצלע כמבואר בשער המציאיות. ואולם הבינה נק' אם הנשמות מטעם שהיא מקור הנשמות כדכתיב (איוב לב ח) ונשמת שדי תבינ"ם כדפי' בשער נשמה וכל א' מהם נק' אם שלמה כמבואר בפרשת ויחי (ד"רמח):

אמה הוא התפארת כי כל אמה בת ששה טפחים וכן הוא ו' כולל שש קצוות. וחצי האמה היא המלכות בסוד מציאות ה שהיא ג' ווי"ן ג' גונין דעינא ג' ספירות ג' טפחים חצי אמה. והיא ג"כ י' ושני יודי"ן שיעור ו'. ובזה יתיישבו שני מאמרים להרשב"י ע"ה בתיקונים וז"ל (תקונא י"ט ד"לט ע"ב) בכל אתר אמה הוא ו'. ובגין דא אמה בת ו' טפחים וחצי אמה דא י'. דתרין יודין אינון שיעורא דאמה. ואת י' שיעורא דיליה ג' טפחים. הנה בפי' כי ה' הוא חצי האמה. ובמ"א (בתקונא ה' ד"יח) אמר וז"ל, אמה ה' עילאה, וחצי האמה ה' תתאה. אורך היריעה האחת דא ו'. ואמאי אתקרי ה' תהאה חצי האמה, בגין דאתקרי מצה פרוסה וכו'. ובמה שפי' כי יו"ד וה"א הכל ענין א' יתישב כי י' בה ג' יודי"ן [כה] שהם ג' טפחים וכן בה' ג' ספירות הם ג' טפחים. ולכן היא פרוסה כי היא חסרת המזג שאינה שלימה בכל הקפה כזה [] שהיא סוד ה' עליאה שהיא ששה טפחים ו' קצוות שהם ששת ימים המקיפים הנקודה האמצעית כמבואר בשערים הקודמים אמנם היא מצה פרוסה כזה [] דהיינו סוד חצי ירח וזה יובן במה שבארנו בשער המציאיות:

אמה וכי ימכור איש את בתו לאמה. ענין זה פי' הרשב"י עליו השלום בתקונים (בהקדמה ד"יג) אמה היא כסא דבריאה דאיהי אמה לגבי שכינתא דאיהי בת מלך פנימה. וכן ג"כ פירש ענין הכתוב (שמות כב) ותשלח את אמתה וגו':

אמן רבו בו הפירושים והעקר דברי הרשב"י ע"ה בתיקוני' (תקונא ח"י ד"לה) כי אמן היא ביסוד הקושר והמייחד החתן עם הכלה וכן עולה ב' שמות יחד ידו"ד אדנ"י יאהדונהי סוד אמן. ועל ידי היסוד מתייחדים דכתיב (דה"א כט יא) כי כל בשמים ובארץ ותרגומו דאחיד בשמיא ובארעא. והנה בהיותו פועל הפעולה הזאת יקרא אמן שהוא רמז אל שלשתן יחד חתן וכלה ושושבין:

אמון בבראשית רבה (פ"א) פי' בו ד' פירושים וז"ל:

אמון פדגוג, אמון מכוסה, אמון מוצנע, אמון רבתי. והכריחו שם ד' פירושים אלו מהכתובים. אמון פדגוג פי' מלשון אומן והוא ביסוד כדפי' לעיל בערכו. ואמון מכוסה הוא בכתר. וכן פירש הרשב"י ע"ה במקומות רבים, שאמון מופלא ומכוסה הוא בכתר לפי שהוא נעלם. ואמון מוצנע הוא התפארת בסוד הנקרא או"ר גנוז כדפי' בערכו כי הוא מתעלם בכ"ע. אמון רבתי היא הבינה. זה נ"ל בפי' המאמר הזה:

אמונה פי' כנוי הזה הוא בשני מקומות וכל אחד לפי ענינו. הא' הוא בבינה והוא מענין האמונה וכן פי' הרשב"י עליו השלום בתקונים (בהקדמה ד"ה) בפסוק והיה אמונת עתך וז"ל אמונה איהי אימא עילאה מסטרא דחסד דבה ק"ש דאיהי אמונה עכ"ל. והכוונה כי ק"ש ר"ל ענין יחוד הספירות והוא מצד החסד והיינו אמונה שאנו מאמינים ביחודו וזה בבינה. ויש אמונה במלכות והיא נקראת כן מצד הצדיק בהתייחדה עם החתן. וז"ל הרשב"י ע"ה שם. שכינתא תתאה איהי אמונה מסטרא דצדיק דביה כלילן תרין שמהן אמן דאינון יאהדונה"י עכ"ל. ואמרו דביה כלילן, לרמוז אל היותה מקבלת עליה החתן על ידי היסוד. וז"ל ר' חזקיה בזהר פרשת בלק (ד"קצח ע"ב) בשעתא דאתחבר בה אמ"ת לחדוה וכל אנפין נהירין כדין אקרי אמונה עכ"ל. ודבריו מתבארים ומזוקקים. ובפרשת פקודי (ד"רכג.) אמר שהשכינה נקראת אמונה מטעם שהיא מקבלת עליה כל הנחלים העליונים ומוציאה אותם במספר שהכניסם באמונה ולכן נקר' אמונה. ואמת שנקראת אמונה בהיותה כלולה מהם. ואין זה חולק עם מה שפי' בפרשת בלק, כי על ידי יחוד התפארת עמה היא מקבלת הנחלים העליונים ונכללת מהם כנודע. ובתיקונים פי' דמסטרא דעלת כל עילאין נקראת אמונה דישראל. ופירש מפאת אצילותיו בלי הצטרף יניקתה מהספי' אלא בסוד פשטיות ספירתה הנאצלת מן המאציל ב"ה נקר' אמונתן של ישראל. ונר' הטעם כי היא אמונה ומגודלת מהחכמה בסוד הדעת העליון הנקרא ישראל והיינו הנקראת י' כדפירשנו בשער המציאיות. או אפשר לומר כי בבחינתה זו שהוא עצמיותה מציאות יו"ד המורה על האחדות של ספירות בסוד יו"ד קוצא לעילא וקוצא לתתא וגיו באמצע [כו] המורה אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים באמצע. וזו היא אמונתן של ישראל להאמין ביחוד הזה והאמונה הזאת וזה ע"י התגלות הא"ס בכל מדותיו על ידי היחוד (ואפילו על) [ת"ת עם] המלכות וע"י הוא משגיח אפילו בנקודת התהום כמבואר בשער סדר עמידתן והנה בסוד הענין הזה נקרא אמונה דישראל. וכן נתבאר עוד בתיקונים (תקוני ז"ח ד"קך ע"ב) ז"ל ובג"ד קרא לה אמונה דישראל רבה אשתמודען עלאין ותתאין ועילת על כל עילאין. ומאן דמייחד ליה בה כאלו מייחד ליה ואמליך ליה על כל עילאין ותתאין עכ"ל. הנה בפי' כדפי' כי בה תלייא כל אמונתם של ישראל מפני שבה תלויה כל אמונתם ביחודה עם הא"ס וזה אי אפשר אם לא על ידי הייחוד שאין הא"ס מתגלה בספירות אם לא בסוד היחוד החזק וזהו אחד מסגולות היחוד. והענין כי אין האצילות שלם אלא בסוד זכר ונקבה ואז זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם שלם. ואין הא"ס משכין שכינתו אלא במקום שלם לא במקום פגום ח"ו ולכן העיקר על ידי היחוד כדפירשנו:

. אומנת פירש ר' משה כי המלכות נקראת אומנת כשהאומן בתוכה כי אז היא אומנת ומגדלת לכל. אמנם נ"ל כי אומנת היא הבינה שכן נאמר בנעמי (רות ד טז) ותהי לו לאומנת. ומפורסם שנעמי בבינה ורות במלכות והיא אומנת הבן שהוא ו' כנודע:

אמוראים פי' הרשב"י עליו השלום בתיקונים (תקונא כ"א ד"מב) כי ג' אבות גדולה גבורה תפארת נקראים אמוראים ונצח הוד יסוד נקראים תנאים. ולכאורה היה ראוי שיה' להפך כי תנאים גדולים מאמוראים. אלא שאפשר לומר שהוא על דרך נבון וחכם כי נבון גדול מחכם ונבון בבינה וחכם בחכמה. אלא הטעם כי כל עוד שיתעלה יתמעט הידיעה בו וכן הענין כי תנאים גדולים מאמוראים שהם יורדים לסוד עומק הענין. והאמוראים יודעים הענין כמו בקבלה בלי גילוי טעם כ"כ כפעולות החסד גבורה ת"ת שהידיעה בפעולתם נעלמת:

אמרת הוא המלכות כמו בצע אמרתו (איכה ב יז) ופי' בזהר פרשת נח (ד"סא) בזע פורפירא דיליה פי' לבוש. וכן השכינה לבוש והיכל אל הת"ת כי אין להזכיר שם בן ד' אלא בהיכלו דהיינו אדנ"י. ונקראת לשון אמרא בהיותה עטרה בראש בעלה רמז להיותה בראש אמיר בהיותה יונקת משלש ראשונות. ולשון אמרתו הוא לשון גובה ועלוי מגזרת אמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג י):

אמיץ כענין חזק ויאמץ לבך (תהלים כז יד) וכיוצא לפי הנראה מענין הכתובים שהוא מצד אומץ הגבורה החזקה אמנם מצד הבינה השופע עליה. וראיה באמרו ואמיץ כח (ישעיה מ כו. איוב ט ד) שהוא כח הבינה (ע' לעיל בערך איש):

אמירה בזה רבו המפרשים יש שפירש במלכות והכריחו כן מן הפסוק (תהלים סח יב) אדנ"י יתן אומ"ר. והדיבור למדת הגבורה והביא ראיה לזה מפסוק (שמות יב) וידבר אלדים אל משה הזכיר לשון דבור בשם אלדים שהוא גבורה ויאמר אליו אני ה' הזכיר אמירה במלת אני. ואחרים פירשו להיפך דיבור במלכות ואמירה בת"ת. ובזהר בפרשת ויקרא (די"ז ע"ב) בפסוק (שמות לב יג) וכל הארץ הזא"ת אשר אמרת"י, פי' רציתי דהיינו לשון רצון שהיא עלותה אל מצח הרצון והכריח כן מכמה פסוקים. וכן נתבאר בזהר פרשת נח (ד"ס) וז"ל. לאמר, דא נוקבא. נראה בפי' כי האמירה במלכות. וכן כה אמר ה' ודאי. ובפרשת יתרו (ד"פג) בתיבת לאמר פי' ר' יצחק לאמר דא הוא דכתיב אשת חיל עטרת בעלה דכתיב לאמר הן ישלח איש וגו'. וצריך ביאור ועם דקדוק לשונו יצא לנו פי' האמירה מהו. ויש לדקדק למה אמר דא הוא דכתיב אשת חיל וגו' הקצור קצרה ידי הכנויים אשר למלכות. ב' מה ענין ראייתו מפסוק לאמר הן ישלח איש והלא בפרשת נח לא הוצרך אל ראייה כלל, ועוד אדרבא משם נרא' הפך. ולזה נאמר כי אין כוונת ר' יצחק להכריחנו כי מלת לאמר הוא במלכות, כי זה פשיטא. אמנם הי' כוונתו לומר כי היא נקראת כן כשהיא מתעלת להיותה עטרת ולכן אמר דא הוא דכתיב אשת חיל עטרת בעלה. פי' לאמר הוא בהיותה עטרה לראש גבר. וזה פי' לאמר שהוא מלשון את ה' האמרת היום וה' האמירך היום (דברים כו יז), אמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג י). וכמוהו רבים שהם מלשון עלוי. והכוונה כי הדברים האלה וגו' הי' להעלות המלכות להיותה עטרת לראש בעלה. והביא הכתוב שאמר לאמר הן ישלח וגו', מפני שהוקשה לו ממנו שהוא הפך דעתו כי בשלוחי' נאמר לאמר. ולזה אמר כי אדרבא משם ראיה כי לאמר הפי' שהיא נקראת כן בהיותה עטרת בעלה והיא נשלחת ח"ו. כי בהיותה למעלה קודם היותה נשלחת היא נקראת אשתו. וזהו כוון בהבאת הכתוב כאמרו כשנעיין בפסוק הזה אדרבא נמצאהו מכריח כוונתנו וראיה אלינו. ועתה בזה גם צדקו דברי המפרשים באמרם שאמירה הוא בת"ת מאחר שהיא במלכות מצד היותה עטרת בעלה. ובזהר פ' וירא (ד"קב) וז"ל בכל אתר דקאמר ויאמר סתם או ויקרא סתם או אמר סתם הוא מלאכא דברית ולא אחרא. ויאמר דכתיב ויאמר אם שמוע תשמע ולא קאמר מאן הוא. ויקרא דכתיב ויקרא אל משה ולא קאמר מאן הוא כו'. אוף הכי כו' מלאכא דברית הוה כו' עכ"ל. ופי' שם ג"כ ויאמר שוב אשוב היא ג"כ השכינה שהיא נקראת מלאך הברית. ומשמע מכאן שאין לשון אמירה במלכות אלא בהיותה סתם ולא אמר מי. ואפשר כשיאמר ויאמר ה' יה' האמירה במלכות והכוונה הת"ת מדבר על ידי המלכות, וכאשר יה' האמירה סתם ירצה על ידי המלכות לבדה. וכן דקדק בלשונו באמרו הוא מלאכא דברית ולא אחרא. כי ודאי שאם הוא מלאך הברית אינו זולתו. אלא ודאי הכוונה, כי כאשר אמר האמירה או קריאה מפורשת הכונה היא על ידי המלכות. ובענין הדבור נאריך בערכו בעה"ו:

אמש פי' אויר מים אש. ופי' בחסד דין, ורחמים מכריעים בנתיים. ובספר יצירה שי"ן שורקת, מ' דוממת, א' רוח חק מכריע בנתיים. ופי' כי הזכרת הש' הוא בשריקה בהשפלת האות למטה והוא רומז אל כח הדין. והזכרת המ"ם הוא בדמות מ' רומז אל כח הרחמים. והא' בינונית בנתיים רומז אל המכריע. ואית דגרסי שי"ן שורקת מ' דוממת לשון וכו' ופי' להפך כי ש' בשריקה וכל עוד שימשך הנשימה בה ימשך השריקה אבל מ' היא דוממת שאינה נמשכת אלא נדממת. והכוונה שי"ן בשריקה לרמוז אל הדין כענין שרקו ויחרקו שן (איכה ב טז). אבל מ"ם בסוד החסד כענין קול דממה דקה (מ"א יט יב) מצד הימין והטהרה. ואלף לעולם בינונית מכרעת וג' אותיות אלה נרמזות בכתר חכמה בינה שהם אמות לכל האצי'. שהם ג' ראשים חסד דין ורחמים ומשם מתפשטים ג' קוים כאשר הארכנו בזה כל הצורך בשערים הקודמים. ואמנם יאמר אמ"ש על יום שעבר שהוא נעלם בשלש אלו שנתעלמו. כאלו נאמר היום שהוא גדולה גבורה תפארת בקר וערב וצהרים. ויום שעבר בג' הקודמות שהם כח"ב הנעלמים:

אמת כל המפרשים הסכימו היות התיבה הזו רומז אל הת"ת ופסוק מלא הוא (מיכה ז כ) תתן אמת ליעקב ויעקב מרכבה לת"ת. זולתי הרמב"ן ע"ה שנראה מדבריו כי יסוד מדת יעקב והיא מדת אמת וזה הפך דעת הרשב"י ע"ה בכמה מקומות. ואחרי שחזרנו על כל המפרשים מצאנום אומרים בתיבה זו כי היא כלולה מרא"ש וסו"ף ואמצ"ע. להורות כי המדה הזו כלולה כן ע"כ. אמנם בספר הזהר (פ' שלח ד"קסג ע"ב) פי' כי אמת הוא רמז לת"ת. כדפי' במקומות רבים ובפרט בשער השמות בפ"ו במלת ת"ם מאמת הנשאר הוא רמז ליסוד ומלכות. כי היסוד נקרא שור תם ועל שמו נק' המלכות תם. אמנם תם תרמז למציאותם העליון כאשר נבאר בערכו בעה"ו. והנה בהיותה מתייחדת בת"ת למעלה אז נקרא מציאותה אליו בסוד שימני כחותם (שה"ש ח ו) ונקרא הוא על שמה אמ"ת. ומפני שהוא כחותם המתהפך מציאות הנשאר בו נעשה [אות מ' קודם לת'] הפך ת"ם בסוד הצירוף והחתימה (ע' בשער הכנוים בד"ה בא יעקב):

אנא בכנוי זה פי' המפרשים שהוא בינה כלולה בג' ראשונות. ואמרו כי עולה גם כן נ' שערי בינה וב' יתרים לרמז אל כתר והחכמה. ועיקר המלה בבינה ולכן א' מכאן שהיא כתר וא' מכאן שהיא חכמה ונו"ן באמצע בינה כדפי':

אנחה יש לנו קצת גילוי מהזהר פ' שמות (די"ט ע"ב) כי האנחה היא בהת"ת ופסוק ויאנחו בני ישראל מן העבודה (שמות ב כה) לא שהם נאנחו, שלא אמר ויתאנחו אלא ויאנחו כביכול למעלה כלומר שהת"ת מתאנח עליהם שלא היה בהם כח לעלות אנחה למעלה. ואין לתמוה על ענין זה כי גדולה מזו אמרו ז"ל ע"פ (ישעיה סג ט) בכל צרתם לא צר לא באל"ף וקרי בוא"ו בזהר שלהי פ' וירא ד"קך:

אני מלה זו שתופה לשתי מדות לבינה ומלכות ופי' בתקונים כי על שתיהן נאמר (דברים לב) ראו עתה כי אני אני הוא, אחד למלכות ואחד לבינה. ובספר האורה פי' המלה זו למלכות ואמר כי מורה על הדין ולכך אמר ויסרתי אתכם אף אני (ויקרא כו), וכן אני אמית ואחיה (דברים לב), וכן ויראת מאלהיך אני ה' (ויקרא יט) ע"כ. ובספר השם פי' ר' משה כי המדה הזו מדברת ומיסרת לישראל פן יחטאו ולפעמים מבטחת ומנחמת לישראל ומלת אני כמדבר לנכח עם חברו והיא הבטחה לטובה גם לרעה ע"כ. ומן הנכון כי מלכות תקרא אני בסוד היחוד העליון ר"ל שמקבלת ממה של מעלה. וכן מבואר בזהר פ' נח (ד"סה) בפסוק ואני הנני מביא וגו'. ומה שנמצא לפעמים מורה על הדין כאמרו ויסרתי אתכם אף אני, הוא על דרך ארורים הם הרשעים שמהפכים מדה"ר למדת הדין. וז"ש אף אני פי' אפילו במדת אני שלא מטבעה. וזהו טעם שפעמים בא לדין פעמים בא לרחמים:

אניה פי' ספינה. והענין כי הים היא במלכות כאשר יתבאר בערכו בע"ה. והאניות שבתוכו הם כחותיה הנאצלים ממנה. וכן מבואר בזהר במקומות רבים. והנה בהיות המלכות מקבלת דין אז הים הולך וסוער בסוד סערת הדין והאניות אין להם שקט ומנוחה כי הם יונקות ג"כ מן הדין:

אנך היא במלכות מצד הדין וראיה מהכתוב (יחזקאל ז ז) והנה ה' נצב על חומת אנך. ואפשר לפרשו על החצונים קצת:

אנכי הוא ג"כ מלה משותפת למלכות ולבינה והוא אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיה נא יב) א' למלכות וא' לבינה, כן פי' בתקונים (תקונא תלתין ד"עב ע"ב). ובזהר [כז] פי' אנכי א' דכר תפארת נ' נוקבא דא שכינתא תתאה ודאי. והזכר מקבל מזכר ונקבה עליונים. שהם כ"נ דהיינו כ' כתר נ' בינה נקבה כאשר יתבאר בערכו י' זכר חכמה, והם זכר ונק' מקבלים מזכר ונקב'. וכללות המלה בסוד המלכות או בינה:

אנף כמו פן יאנף (תהלים ב יב), גם בי התאנף ה' (דברים א לז). הוא מצד הדין החזק ביותר:

אנפי רברבי אנפי זוטרי לפי הנר' מתוך דברי הרשב"י ע"ה בקצת מקומות בתקונים (בתקונא שבעין דקכ"ה) כי אנפי רברבי בסוד וא"ו עלאה שיש לה שתי פנים בסוד מלואה וא"ו. ו' מן הימין פן א', ו' שני מן השמאל פן שני. והם בסוד ויס"ע ויב"א והיינו התפארת לפעמים יונק מן הימין ונטייתו שם ולפעמים יונק מן השמאל ונטייתו שם. ושתי הפנים מתייחדים בוא"ו עולם ארוך ת"ת המייחדם והיינו א' באמצע ב' ווי"ן וזהו סוד ארך אפים. ואנפי זוטרי הם בוא"ו שביסוד שמלואה ג"כ וא"ו והם ג"כ שני פעמים שהם נצח והוד וכדרך התפארת בין גדולה וגבורה כן דרך היסוד בין נצח והוד. זהו הנראה במקום א'. ובמקום אחר משמע כי הכרובים אנפי רברבי הם נצח והוד. ועל הדרך הנדרש למעלה והם כרובים (שעליהם) שעל ידם מתייחדים חתן וכלה. ואנפי זוטרי הם מטטרו"ן וסנדלפו"ן שהם כרובים תחתונים ועל ידיהם גם כן היחוד. ועדיין הדבר שקול אצלינו וצ"ע:

אסטומכא המלכות נקר' אסטומכא. כי כמו שהאסטומכא היא המבשלת המזון ומעכלת אותו ומבדלת המותר להשליכו, ושולחת המבחר אל המקום שבו יתבשל וישתלח אל אברי הגוף. כן המלכות היא מקבלת שפע רוחני בעצמותה מלמעלה ומתקנת אותו השפע ומגלימו ומציירו בעביות כדי שיוכלו המרכבות ונערותי' להתפרנס ממנו. שאינם בדקות האצילות לקבלת השפע כפי שיעור אצילותו. והנשאר מחלקת לצד השמאל וזה הענין יתבאר בשער התמורות בסייעתא דשמייא. וכן המזבח שהוא כנגדה בעולם הזה הוא האסטומכא ומעכלת המזון ע"י הארי הרבוץ עליו. והמותר שהם אברים ופדרים הולכים ומתעכלים כל הלילה. ולצד צפון לצד הקליפות מתעקם עשנו כמו שנתבאר בזוהר (תרומה ד"קל) ובשער התמורות (פ"א) ומפני זה אמרה תורה (ויקרא ו ה) והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה שלא יעכב המזון:

אסם כענין יצו ה' אתך את הברכה באסמיך (דברים כח ח) ודאי שהם אוצרות שבמלכות שבם מקבלת השפע והצנעתו:

אסן כענין וקרהו אסון (בראשית מד כט) הוא הקליפה הקשה שהיא המקטרגת בשעת הסכנה:

אספקלריא הם שנים. מאירה ושאינו מאיריה. המאירה הוא הת"ת ושאינו מאירה הוא מלכות. ופי' ר' משה בספר השם כי הת"ת אספקלריא המאירה וצחה. ומרע"ה היה מתנבא ורואה בתוכה והיה רואה הדברים על בוריין בלי מראה וחידה. אבל מלכות אספקלריא שאינה מאירה ומתנבא על ידה מתנבא ע"י חידה ומשל. וזהו במראה אליו אתודע (במדבר יב ו) עכ"ל. ובתקוני' (תקוני ז"ח דקכ"ה ע"ב) לכאור' מנגד ליה וז"ל שבעה היכלין היכלא דאהבה. ב' היכלא דיראה. ג' היכלא דרחמי. ד' היכלא קדמאה היכלא דנבואה דאספקלריא דנהרא. ה' היכלא דנבואה דאספקלריא דלא נהרא וכו'. והנה היכל אהבה הוא חסד היכל יראה הוא הגבורה היכל דרחמי הוא הת"ת ונהרא ולא נהרא הם נצח והוד וזה הפך מה שפי' לעיל. והדין נותן כי עקר הנביאים הם נצח והוד וא"כ איך נתן אספקלריא דנהרא ולא נהרא בתפארת ומלכות. ודבר זה יובן במאמר שני בתקונים (תקונא יח ד"לג) ז"ל ת"ח ידו"ד אדנ"י אינון קב"ה ושכינתיה בתרין שוקין ידו"ד לימינא אדנ"י לשמאלא ואינון אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה עכ"ל. והנה נתבאר שהמלכות היא שאינה מאירה והת"ת מאירה. אמנם הענין הזה הוא בהיותם במקום הנבואה שהם נצח והוד תרי נביאי קשוט ששם יניקת הנביאים והיינו בסוד יחודם וכמו שהארכנו בזה בשער השמות בפ' י"ב. ובתיקונים במקום אחר (תקונא כ"ב ד"סג ובתקוני ז"ח ד"קכט) פי' כי המלכות בהיות תפארת מתייחד עמה נקראת אספקלריא המאירה וכאשר תסתלק תפארת מעליה תקרא אספקלריא שאינה מאירה. ואין זה חולק עם מה שפי' כי עקר הצחות וההארה הוא מצד הת"ת. והכל בסוד יחודם בנצח והוד ע"י היסוד ידו"ד בנצח אדנ"י בהוד [כח] וביסוד שניהם א' יאהדונה"י:

אסר יש בו ג' עניינים ענין נדר כמו ואסרה אסר (במדבר ל ד) הוא בבינה מקום הנדר. ומשמעות אסור כענין מלך אסור ברהטים (שה"ש ז ו) היינו קשר הת"ת עם המל' והוא בית אסורים שלהם ופי' מתיר אסורים ששניהם אסורים. וענין אסור ומותר אסור הוא מצד הגבורה כי שם מעמד האסור והארכנו בס' אור יקר:

אף התיבה זו מיוחסת למלכות שנא' ואף גם זאת (ויקרא כו מד). אמנם נק' כן דוקא בקבלת דין חזק מן הגבורה שהיא חרי אף הגדול אמנם יש בתמורות אף וזהו והרבה להשיב אפו. ואפשר כשהיא מקבלת מהגבורה ופועלת ע"י התמורות הנק' אף אז תקרא היא אף:

אפוד יש בו ב' ב' בחינות הא' מצד האחוריים המקושטים מצד הגבורה וזהו לשון קישוט כענין ואפדת לו בחשב האפד (שמות כט ה). ויש מצד הקליפות כענין אפוד ותרפים (שופטים יח כ). זה מצד יין המשמח, וזה מצד יין המשכר המתנסך לע"ז:

אפיסת הרעיון נק' כ"ע. ופי' ר' משה הטעם לפי שאין המחשבה תוספת בו כלל. ונ"ל הטעם כי שם כלתה המחשבה כי משם ולמעלה אינו נתפס ברעיון ומחשבה ועליו נאמר בספר יצירה אם רץ לבך שוב לאחור:

אפיקי מים הם נצח והוד. והענין שעל פי הרוב הכנוים שלהם הם שניהם ביחד מה שאין כן בשאר הספירות. ואמר בזהר ור"מ כי הם תואמים שני חצאים שניהם יחד אחד, ולפיכך רוב כנוייהם הם משתוים. ונקראים אפיקי מי"ם בהיותם שואבים שניהם יחד מימי הנהר העליון מן הבינה ע"י התפארת כי הוא המשקה אותם יחד בשוה. וכשהם חונים על היסוד אז נקראים אפיקי מים כי השפעתם עליו כמבו' בשער הצנורות וכל זה מבואר בזהר (אחרי דף ס"ח):

אפלה היא הגבורה וזהו אמרם ז"ל המים הרו וילדו אפלה והוא כנוי לדין הקרוב אל הרחמים כמו האפלה שהוא העב הדק הקרוב אל המים וזה אמרם הרו וילדו אפלה כלו' הדין היוצא מן הרחמים והוא צד הרחמים המתקרב אל הגבורה ומתחלת להתעבות והיא קרובה אל הדין יותר מן הרחמים מפי חשכו. לפיכך נקרא הגבורה אפלה:

אפסי ארץ פי' המלכות מצד בחינותיה האחרונות. והם בחינות נצח והוד שבה והעד על זה מי אפסים (יחזקאל מז), שהם היותר למטה שברגלים:

אפרוח בר"מ (נשא ד"קכא ע"ב) פי' הרשב"י ע"ה כי האפרוח הוא התפארת כלול (שם) [שש] קצוות שהם שש כנפים פורח למעלה ולמטה. אמנם בתיקונים בריש ספרא בהגדה דרבה בב"ח מפרש בו האפרוחים הם מצד הצדיק בסוד האור החוזר ממטה למעלה. ופי' האפרוחים הם כמו פרחים שאינם גמר פרי והם הספירות מצד האילן ההופך את פניו ממטה למעלה מצד היסוד שהוא בחינה משובחת מחזרת' מצד המלכות כמו שביארנו בשער ממטה למעלה. ואפשר שגם התפארת נקרא כן מצד הצדיק כמו שבארנו ענין זה בשער הנזכר:

אפעה ענין צעקה כמו כיולדה אפעה (ישעיה מב). וענין תבקע אפעה (שם נ"ט) הוא עניין כח הקליפה הקשה יותר מן הנחש כנודע ענינה:

אפריון פי' הרשב"י ע"ה בזהר פ' תרומה (ד"קכז) כי אפריון היא המלכות בהיותה נכללת מעשר ספירות וכל אחת מהם כלולה מעשר עד שיעלו למאה. וזהו י' ומקבלת אותם ע"י הצדיק י' אות ברית. ואפריון הוא היכל ולשון יופי. ונקר' המלכו' כן בהיותה דומה קצת לבינה וכמו שנתבאר בערך אפרסמון בע"ה. ועקר התיבה הוא אפרין. וגם יתייחס שם זה לבינה. וכן ביאר הרשב"י ע"ה בפ' בראשית (ד"כט) והוא בהיות בינה נכללת ג"כ מעשר ע"י החכמה שהיא י':

אפרסמון פי' הרשב"י ע"ה בפ' תרומה שם שהוא הבינה בהיותה נכללת משש קצות וכל אחד מהקצוות כלול מעשר שעולים ששים וזהו ס'. ובהיותה סובבת על ארבע קצוות וכל א' מהקצוות כלול מעשר עולה מ' ועיקר התיבה הוא אפרון ומ"ם וסמ"ך לרמוז אל הסוד הנדרש שהיא נק' אפרסמון ברצותה להיות סובבת על הבנים כי קודם בהיותה מסתלקת מעליהם נרמזת במ"ם סתומה ובהיותה סובבת עליהם נק' מ"ם פתוחה. ובהיות שהיתה מסולקת והיא שבה ועדיין לא שבה בעצם אלא רוצה לשוב נרמזת באפרסמון:

אצבעות היא בשתי פנים. הא' הוא י' אצבעות הם רומז' לי' ספירות כמו שפי' עניינם בשער י' ולא ט' בפ' א'. ועוד יש מציאות אחר כנדרש בס' הזהר (פ' בלק ד"קפו) כי חמשה בריחים הם ה' אצבעות והבריח התיכון הוא קו האמצעי ת"ת הוא אצבע אמצעי הגבוה מכלם כי ראשו מבריח מן הקצה אל הקצה והה' אצבעות הם גדולה גבורה מצד א' שני בריחים או גדולה נצח. ושנים הנשארים מצד השני. ועצם כללות יד ימין הוא בחסד ויד שמאל בגבורה. האצבעות הם בידות כי כל א' כלולה מעשר כנודע. ובמלת אצבע אלהים פי' ר' משה בספר השם ז"ל כי האצבע א' מחמשה ביד והוא האצבע הפועל בכח אלדים לפי זה ביארו במלכות:

ארגמן פי' בזהר פ' תרומ' (ד"קלט) ארגמן דא כנופיא דכל גוונים כדפי' בשער הגוונים ובדרך נוטריק"ן ארגמן א'וריאל ר'פאל ג'בריאל מ'יכאל נ'וריאל ופי' ארג"מ הוא גדולה גבורה ת"ת ומלכות. ואוריא"ל ונוריא"ל הכל דבר אחד לפי קבלתו אם מהימין אם מהשמאל אם או"ר ואם נו"ר ובארנוהו בשער ההיכלות פרק ו':

ארוך הוא התפארת והוא נק' עולם ארוך שהוא ו' ארוך כן ביאר הרשב"י ע"ה במקומות רבים בתיקונים ובר"מ ופי' שם כי בארכא אחרא הוא מצדו [כט] וכן כל מקום בתורה שנמצא בו אורך הוא מצדו. וכן פי' (בר"מ פנחס דרל"ב) שנק' ארך אפים א' ארך. ו"ו אפים י"ג מדות של רחמים. והם י"ב גבולין ו' בת"ת ו' בצדיק זה לימין זה לשמאל הם י"ב. וא' באמצע הוא מיחד אותם דגוף וברית חשבינן חד. ופי' זה בענין אחר בערך ארך אנפין. עוד פי' שם כי מה שכתוב והארכת ימים,. לעולם שכלו ארוך, הוא בת"ת (והוא בר"מ פנחס ד"רנב):

ארון היא השכינה ונקראת ארון לפי שהיא ארונו של תפארת והוא נגנז בתוך ארונו וזהו הברית והיא הנקראת ארון הברית. אמנם כאשר היא נקראת ארון הברית הוא ביחוד עמה הצדיק מבית ומבחוץ וכן דרש ברמז בפסוק (שמות כה יא) מבית ומחוץ תצפנו. וכן פי' בפ' נח (ד"נט) וז"ל ובאת אל התיבה וכדין הוא תיבה ארון הברית. ופי' כי קודם שנכנס נח שהוא נק' ברית הי' המלכות נקראת תיבה לבד אמנם כאשר נכנס בה נח שנתייחד בה אז נקראת ארון הברית. ובזוהר פ' ויקהל (ד"ריד.) ארון דא איהו רזא למיעל בה תורה שבכתב ואתגניז ביה ואינון שית לוחין מסחרן ודא אקרי ארון. כד סחרין אינון שית למהוי כחדא כדין איהו גופא חד לעאלא ביה רזא דאורי' בשית סטרין. ואינון לוחין אינון חמש ועאלין ביה חמש ספרים ואינון חמש אינון שית בחד דרגא דעאל בה בגניזו דאקרי רזא דכלא והאי איהו רזא דברית. כד עאל דא גו אינון חמש לוחין כדין קיימא ארונא ואורי' ברזא דתשע דרגין דאינון תרין שמהן יהו"ה אלהי"ם. ולבתר קיימא לוחא חדא רזא חדא רזא עלאה דחפי על כלא. וההוא הוי רזא דההוא רקיעיא דסחרא וחפי על כלא וכלא קיימי בגניזו עכ"ל. והכונה בקצור כי המלכות הוא ארון בו נגנז התפארת שהוא התורה והנה כמו שהתפארת כלול משש קצוות כן מלכות כלולה משש קצוות. ושש הם היכל לשש וכן הארון היו בו שש קצוות ודאי. אחר כך אמר כי הארון היא מחמש שכן מלכות נקראת ה' שעולה חמש והם גדולה גבורה תפארת נצח הוד. וכן התפארת שהיא התורה בו חמשה ספרים שהם ה' ספירות הנ"ל ונשלמת השכינה לששה בסוד השושבין האמצעי שהוא היסוד שהוא נכנס בה בהעלם בסוד יחוד זכר ונקבה ובו נשלמים שניהם בסוד ששה ששה ולכן נק' ארון הברית דהיינו אדון התורה. והכפורת חופף על הכלל היא הבינה ובזה מבואר המאמר וענין הכנוי:

ארזי לבנון הם הספירות במציאותם הדק. אשר עליהם אז"ל (בהר בראשית ד"לה תנן) כקרני חגבים הוו וכו' והיינו לבנון מקום הלובן וזהו ארזי לבנון אשר נטע (תהלים קד). ובפ' בלק (דר"ג) פי' ארזי לבנון ג' אבות גדולה גבורה תפארת. ואפשר מפני שהם קרובים יונקים מן הלבנון:

ארז סתם, פי' בזהר פ' ויקרא שהוא הת"ת בסוד הדעת המתעל' לינק מן הלבנון כ"ע. וכן פי' בפ' מצורע (ד"נג):

אריה חסד. בסוד ופני ארי"ה אל הימין לארבעתם (יחזקאל א) בסוד המרכבה העליונה. וכן הרמז אל אותיות שם ע"ב שעולים רי"ו:

ארך אפים הוא התפארת ובתקונים פי' כי הוא ארך אפים מצד החסד. וענין ארך אפים בארנו בע' ארוך ובע' אנפי רברבי:

ארמן ודאי שהיא המלכות כדכתיב (ירמיה ל יח) וארמון על משפטו ישב ואין ספק שהיא נק' כך בהיותה למעלה. כענין על משפטו דהיינו על התפארת הנק' משפט דהיינו בהיותה בבינה:

ארמנות פי' בזוהר פ' ויקרא (ד"ה) בפסוק אלהים בארמנותיה (תהלים מח ד) כי נצח והוד הם ארמנות המלכות. מטעם כי בשעת הזווג מתקבץ בהם השפע כדמיון הביצים שבזכר שבהם קבוץ הזרע וע"י הברית נשפע למעי הנקבה. כן השפע מתקבץ בנצח והוד דאינון תרין ביעין דדכורא ונפיק על ידא דצדיק. וכאשר הם מלאים ומזומנים לזאת נקראים ארמנות מלאות שפע:

ארץ סתם, היא השכינה שהיא ארץ מצד כל הספירות. וכן נתבאר בתקונים (תקונא נ"א ד"פד) את השמים תפארת ומלכות, ואת יסוד ומלכות, הארץ דא מנא דכלהו פי' כלי המקבל כל מה שלמעלה כמו הארץ שהיא מקבלת כל הנשפע מן העליונים ובארנו המאמר הזה בארוכה בשער מהות והנהגה. עוד בר"מ (פנחס ד"רמג ע"ב) סבא סבא שכינתא אתקריאת ארץ דקב"ה שנאמר והארץ הדום רגלי מסטרא דחסד אתקריאת וכו' מסטרא דגבורה כו' ואיהי ארץ קרקע לכלהו ע"כ. והוא אותו הצד התחתון שבה שהיא הבחינה האחרונה שבעצמותה שהיא המקבלת מכלם יחד ולכן היא מנא דכלהו. אמנם נקראת ארץ מלשון רצון שכבר נתרצה מהשפע הטוב שקבלה. וכן פי' הרשב"י ע"ה בזהר פ' בראשית (ד"יב) בפסוק ויקרא אלהים ליבשה ארץ וז"ל ומה דהות יבשה אתעבידת ארץ וכו' ארעא רעוא שלים כדקא יאות עכ"ל. וכאשר יתלווה ארץ אל תיבה אחרת יש בהם פירושים האלו. ארץ עליונה היא הבינה ונקראת ארץ כי היא בערך ג' ראשונות כערך המלכות אל שלמעלה ממנה. או מפני שכמו שהארץ מוציאה כל מיני צמיחה ותולדות כן הבינה הוציאה כל ההויות והמציאם לפועל. ויתייחס טעם זה אל המלכות ג"כ. ונקראת עליונה, לחלק בין העליונה שהיא הבינה, לתחתונה שהיא המלכות. ויש ארץ החיים וזה יתייחס על שתיהן. ובמלכות כתב בספר האורה כי בהיות המדה הזאת שואבת בריכות עליונות ומיני שפע ואצילות מעץ החיים על ידי המדה הנקראת א"ל ח"י, נקראת ארץ החיים עכ"ל. וזה אינו מתייחס אל הבינה. ור' משה פי' הטעם בבינה מפני שהחכמה שוכנת בתוכה והחכמה נקראת חיים כי משם חיים נמשכים כדכתיב (קהלת ז יב) החכמה תחיה בעליה. ונ"ל מפני שחיי הספירות ומזונם ושפעם תלוי בבינה, וכן חיי התחתונים במלכות, לכן נקראים ארץ החיים פי' בחינת' המשפעת חיים בכל השואבים חייהם ממנה ומצאנו לפי' זה סמך בזהר פ' בראשית (ד"א ע"ב) ז"ל ארץ החיים שהוא העה"ב עכ"ל הנה בפי' כי בחי' העה"ב דהיינו הצד המשפיע היא נקראת ארץ החיים [ל]. ובתקונים פי' הרשב"י ע"ה כי מפני שהמלכות כלולה מז', נקראים כלם בה ארצות החיים:

עוד נקרא כל אחת מהן ארץ חפץ והטעם הנכון מפני שהספירות חפצות בהם את הבינה לקבל ממנה והעליונים ממנה להשפיע בה וכלם להשפיע במלכות מטעם כי שכינה בתחתונים צורך גבוה כמבואר בשערים הקודמים וחפץ היינו לשון השפעה:

עוד נקראת המלכות ארץ חמדה והיינו כשהיא כלולה ממה שלמעלה. שכן פי' חמדה כלולה. ויכ"ל אלהי"ם תרגום ירושלמי וחמיד. הטעם כי בהיותה כלולה בכל קשוטיה היא חמודה מעליונים ותחתונים:

עוד נקראת ארץ טובה וזה כשהיא יונקת האור מצד הטוב דהיינו החסד ופי' מאירה כמו בהיטיבו את הנרות (שמות ל ז) והטוב יתבאר בערכו:

עוד נקראת ארץ רחבה בהיותה יונקת מהבינה מן הבחינה התחתונה שבה שהיא נקראת רחובות הנהר, ברחובות תתן קולה (משלי א כ). כאשר יתבאר בערכו בעה"ו:

עוד יש בקליפה ארץ גזרה והיא ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזר"ה (ויקרא טז כב) כן פי' בתקונים (תקונא כ"א ד"ן ע"ב) ואפשר שגם היא ארץ מלחה ולא תשב (ירמיה יז ו). וקשיא לן לשון ארץ כי הפי' לשון רצון. אלא שנאמר שפי' כאן לשון רץ לשון ארץ כי הפי' לשון רצון. אלא שנאמר שפי' כאן לשון רץ כמו כי רגליהם לרע ירוצו (ישעיה נט ז):

אש בכל מקום שנמצא אש סתם הוא בגבורה והוא שם מורה על הדין כאש בחזקו. אמנם יש אישים הרבה והם ה'. וזהו שאמר וכליל לאישים שהם ה' אישים מצד הגבורה והיא נקראת אש אוכלת ומלהטת ומכלה כל:

ויש אש חלושה והיא הבינה ונקראת כן מפי שממנה התחיל הדין כדפי' בשער מהות והנהגה. וברע"מ (צו דל"ד) קרא לבינה אש יורד רחמים. ולמלכות אש עולה דין. כי מצד יניקתה מן הגבורה היא אש. וכן הגבורה נקראת אש הגדולה לאפוקי המלכות שהיא קטנה. וכן הגדולה חסד נקראת אש לבנה לרמוז אל הדין הקרוב אל הרחמים בסוד הלבנינות. ויש מיחסים שם זה לתפארת שהוא אש מצד הגבורה, לבנה מצד החסד. ונקראת הגבורה אש ממים כי היא נאצלת מחסד שהוא מים ע"ד שפי' בשער סדר האצילות. ותפארת נק' אש מים כאשר נבאר בערך שמים. ועוד יש אש נוגה ופי' הרשב"י ע"ה בר"מ (תצא ד"רפב. וגם בהקדמת ת"ז ד"ו:

קראה אש נוגה) כי השכינה נקראת אש נוגה מצד נצח והוד. אש מצד הוד. נוגה מצד נצח:

אשה המלכות נקראת אשה. ויש מי שפי' הטעם כי האישים שהם למטה מקבלים ממנה. וזה דוחק כי כל אשר תחתיה מעולם הנפרדים נזונים ממנה. אמנם נקראת אשה מפני שהיא כח הנקבה המקבלת השפעה מכל האצילות ומשפעת במרכבות ועוד שהיא אשה לבעלה החתן כנודע בשערים ת"ת בעלה. ואין ספק כי גזרת המלה הזאת היא אש יונקת מצד הגבורה והיא ה' בסוד הנקבה. מה שאין כן איש שהוא אש י' בסוד הזכר ושתיהם יחד אש י"ה. ואין ספק שאש אחד מצד הימין אש לבנה, ואש אחד מצד שמאל אש אדומה. והיינו י"ה י' בימין ה' בשמאל:

אשה היא המלכות מצד בחינתה התחתונה אשר בה ששם מתייחדים כל כחות הדין עם הרחמים ובהיות כלם מיוחדים ומקובצים אליה אותה הבחינה תקרא אשה. כן בארו הרשב"י בשה"ש (בז"ח ד"עג) בפסוק משכני אחריך נרוצה וגו':

אשישות פי' בתיקונא (י"ט ד"לח) כי אשישות הם תרי אישות אש י' ואש ה'. ופי' כי הזווג הוא ע"י ב' הגוונים שהם אש אדום ואש לבן בסוד החיבוק ע"י צפון ודרום, כדפי' בשער מהות והנהגה. וכאשר חונה על ב' אשות אלה אבא ואימא דהיינו י"ה, י' אבא אל הדרום לימינא, ה' אמא לצפון לשמאלא, וזהו איש ואשה, וע"ז אמר סמכוני באשישות (שה"ש ב ה) בתרי אישות ורמז אל החיבוק. בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני (שם שם ו) והוא מאמר השכינה. אבל בזהר פ' שמיני (ד"מ) פי' וז"ל אשישות אילין אינון אבהן דאילין אתמליין בקדמיתא מן ההוא חוזר טב דמנטרא עכ"ל. ירצה כי ג' אבות נקראים אשישות בהיותם מלאים מיין המשומר דהיינו שפע הבינה. וכאשר [פי' לעיל] אפשר לומר דהיינו איש ואשה שהם נקראים כן בסוד עמידתן בגדולה וגבורה שהם מתלבשין באש דהיינו יין המשומר המשמח ומעורר תאות האהבה:

אשכלות הם נצח והוד שהם אשכלות לצדיק שבו הוא נמשך סוד היין המשומר בענביו והוא הדורך אותו בגת ע"י היחוד הם נצח והוד והם נקראים כן בהיותם מלאים תירוש ויין להמשיך לצדיק בסוד היחוד. וכנגד אלו הקדושים, יש שנים מבחוץ והם נקראים אשכלות מרורות למו (דברים ל"ב) [לא] והם לשון שכולה וגלמודה (ישעיה מט כא) שהם נמשכים מארץ משכלת. והארץ כבגד תבלה (שם נ"א ו'). לילית הרשעה:

אשמורת פי' בזהר פ' בשלח (ד"נד) בפסוק (איכה ב') קומי רוני בלילה לראש אשמורות. כי ראש הוא יסוד ואשמורות הם נצח והוד שיסוד ראש לשניהם כמבואר בשער סדר האצילות. ור' אבא פי' שם אשמורת הוא חסר, שהיא אשמורה אחת וכן הוא יסוד ח"י עלמין [הראש לאשמורה]. ואפשר שנקראים נצח הוד יסוד לשון אשמורת להיות שהם לשון שמירה שהלילה מתחלק' אליהם כי היא יונקת משלשתם פעם מזה פעם מזה:

אשל פסוק (בראשית כא לג) ויטע אשל וכו' פי' במלכות. ולי נראה הת"ת והיינו במלכות ששם נטיעתו כדכתיב ויטע אשל בבאר שבע. וכן פי' המלה אילן גדול. ונקרא אשל מצד הבינה כי ג' אותיות אלה הם רומזים בה כמבואר במקומות רבים:

אשר במלת אשר פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא ל"ט ד"עז ע"ב) שני פירושים. א' אל הבינה כד"א (בראשית ל יג) באשרי כי אשרוני בנות וזה אמרה לאה. וכן פי' בזהר פ' ויחי (ד"רמו) וז"ל ת"ח מאשר דא הוא אתר דכולא מאשרין ליה ומאי איהו עלמא דאתי דעילאי ותתאי מאשרין ליה ונכספין ליה עכ"ל. והנה פי' הלכתא וטעמא. ואח"כ פי' בתיקונים שם פירוש אחר קרוב לזה שאשר הוא בכתר אמנם מסטרא דאימא. וז"ל אשר איהו אשר אהי"ה ודאי ודא כתר עלאה מסטרא דנוקבא אתקרי אשר וכו':

ובשה"ש (בז"ח דף ע"ג ע"ב) בפסוק אשר לשלמה פי' אשר בת"ת ופי' כי הוא רצוא ושוב עולה אל הבינה ויורד אל המלכות וזהו אשר פי' קאים הכא והכא. ובמ"א בתיקונים פי' כי אשר הוא בחכמה וז"ל מסטרא דכתר עלאה אתקריאו תלת ספירן אהי"ה אשר אהי"ה. הרי לפי זה אשר בשלשה מקומות בבינה בחכמה בתפארת. וכן עוד בתיקונים אשר איהו רמיז במלת בראשית אשר דא אימא דאיהו אהי"ה אשר אהי"ה. ולתקן הענין הזה נאמר כי אשר הוא בסוד השפעת החכמה בבינה בסוד היחוד בסוד הדעת. ובזה נתבאר בזהר פ' אחרי מות (דף ס"ה) וז"ל אשכחנא בספרא דשלמה מלכא. אשר בקטורא דעדונא קסטירא עילאה חברותא אשתכח כד"א באשרי כי אשרוני בנות עכ"ל ופי' מלת קסטירא היכל וכן תרגום בירושלמי (בראשית כה טז) ואלה שמותם בחצריהם [ובטירותם] ובקסטרותהון. והנה לפי זה קסטירא פי' היכל, קטורא פי' קשור ויחוד. ופי' דבריו בקיטורא דעדונא פי' ביחוד וקשר העדן שהוא החכמה עם הבינה שהוא ההיכל העליון דהיינו קסטירא עלאה, חברותא אשתכח פי' ביחוד גמור אשתכח פי' נמצא תיבת אשר. ועניינו כי הבחינה אשר לחכמה המתייחדת עם הבינה היא נקראת אשר. ונמצא אשר בחינה אחרונה של החכמה וראשונה של הבינה. וזהו שאמרה לאה באשרי כי אשרוני בנות פי' השפע נשפע אליה מהחכמה שבו היא מתאשרת בין הבנות דהיינו שאר הספירות ע"כ פירוש המאמר. ונמצינו למדים שהחכמה בבחי' יחודה עם הבינה, וכן הבינה בבחי' יחודה עם החכמה נקרא אשר. ובזה לא יתרחק אלינו היות גם אשר בת"ת כי הוא המייחדם ומזווגם בסוד הדעת כמבואר בשער אם הא"ס הוא הכתר בפ' ח', וכן בשער מהות והנהגה בפ' י"ז. ומפני היות האושר נשפע ע"י מן החכמה לבינה לכן הוא נקרא אשר. ובז"ח שה"ש הנ"ל נראה שאשר נקרא מלשון הליכה כמו לא תמעד אשוריו (תהלים לז לא) וז"ש קאים הכא והכא פי' עומד בבינה ועומד במלכות כדמוכח התם. ואפשר לומר שהוא עולה אל הבינה בסוד הדעת להתייחד. ונמצא אגב חדא תרתי לשון הליכה ולשון אושר ממש דהיינו עולה ומייחד אבא ואימא ויורד ומתייחד עם המלכות והכל בבת אחת. עוד נמצא אשר ביסוד וכן פי' הרשב"י בפרשת בראשית (דף מ"ז ע"ב) על פסוק מאשר שמנה לחמו ואפשר שנקרא כן בהיותו יונק מן הת"ת בעת היחוד הנעלם ומה גם במה שפיר' כי עולה ומייחד או"א ויורד ומתייחד במלכות ע"י היסוד וע"י השפע נשפע מחכמה אל הבינה ומשם משפיע אל היסוד ומשם אל המלכות ולכן נקראת אשרה כאשר נבאר בעזרת הצור וישועתו:

אשרה פי' בזהר בראשית (דף מ"ט.) כי מלכות נקראת אשרה בהיותה יונקת מן התפארת שהוא בעלה בהיותו נק' בבחי' אשר. הוא אשר והיא אשרה. כי כן דרך רוב כינוייהם במשקל צדיק צדק עופר עפר:

את כל המפרשים הסכימו היות התיבה הזאת במלכות כי היא נקבה. אמנם הרשב"י (בז"ח דף ע"ז) פי' א' דכר ת' נוקבא. ואמר שנקראת המלכות כן כאשר מצוייר בתוכה כח הזכר שקבלה עליה כבר. וכבר בארנו המאמר בעצמו בשער השמות בפ"ו. וכן פי' במקום אחר אורייתא כלילא מא' עד ת' כי ע"י קבלת הזכר נתחקקו בה האותיות כאשר יתבאר בשער האותיות. עוד בארו בזוהר פ' ויחי (דף רמ"ז.) כי בהיות הל"ב נתיבות נשפעות לתפארת מהתורה העליונה נובלת חכמה של מעלה תורה, והתפארת משפיע למלכות הל"ב הנזכר. אז נקראת המלכות את. מפני כי את מורה היותה נכללת בכ"ב אותיות. והל"ב נתיבות הם כ"ב אותיות וי' מאמרות. נמצא לפי זה כי את הוא במלכות ומורה על כללות הל"ב ע"י התפארת דהיינו יחוד א' דכר עם ת' נוקבא ע"י החכמה המשפעת הל"ב נתיבות בתפארת כדפי'. ובתיקונים פי' היסוד נקרא א"ת ופי' מלשון אות דהיינו אות כדפי' לעיל בערכו:

את נתבאר בזהר פ' לך (דף פ"א ע"ב) בפסוק הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את כי המלה הזאת הרמז למלכות. עם היות שנקראת אתה כמו שנבאר, יהיה על דרך ליל לילה נער נערה כדפי' בשער סדר האצילות בפ' שני:

אתה בספר האורה פי' כי התפארת נקרא אתה והביא ראיה אתה נורא אתה (תהלים עו ח). נורא ודאי בת"ת, כאשר יתבאר בערכו. והטעם שנקרא אתה מפני שהוא סוד הקו האמצעי תפארת שממנו מתפשטות כל הענפים והפארות והמרכבות בסוד בריאתם וע"י האלפ"א ביתות נבראו כלם בסוד ס"י ולכן בא הא' והת' בשם זה. וה' רמז אל חמשה מוצאות הפה היוצאת מהבינה ולכן נקרא אתה. זה תורף כוונתו בקצור נמרץ. והוסיף עליו ר' משה ואמר כי מפני שנאצלה מהבינה אמר (תהלים צג ב) מעולם אתה. וכן הסכים הרשב"י ע"ה בתקונים (תקונא י"ט דף ל"ח.) כי אתה הוא בתפארת. אבל מצאנו להרשב"י ע"ה בפקודין פקודא לברכא (בפ' עקב דף רע"א) הפך זה. וז"ל אתה שרותא לאתגלייא לבר. ובג"כ אקרי אתה ומאן איהו דא רזא דימינא. הנה פי' כי החסד נק' אתה לנוכח להורות על תחלת הגלוי וההתראות מה שאין כן בשלש ראשונות שהם נעלמות כדפי' בשער מהות והנהגה וכן שם העתקנו מהזהר שפי' בזה הפסוק ה' אלדי אתה. ונוכל לתקן זה במה שבאר עוד בפקודין (שם ע"ב) אפי' לנהורא דלא נהיר בשעתא דאתדבק בימינא איקרי אתה. הנה לפי זה התפארת מפני היותו מטה אל הימין כי משם נקרא תורה שבכתב כמו שיתבאר בערכו ב"ה לכן אז נקרא אתה וכן המלכות מפני היותה מטה אל הימין כענין כוס של ברכה שהוא בימין לכן נק' אתה. ובסבא (דמשפטים דף ק"ד) פי' איפכא כי עקר אתה הוא המלכות ומפני שמתייחד החסד עמה נקרא החסד אתה ופליג בהדיא למאי דקאמר הרשב"י ע"ה. וז"ל דהא אתה כהן לעולם וגו' הכא אתקשר כוס של ברכה בימינא כדקא יאות עכ"ל. והתם קאמר בפי' דפליג בקצת אר"ש. ובזוהר (בלק דף קצ"ג ע"ב) בפסוק ה' אלדי אתה פי' אתה בחסד והכריחו הענין מפסוק אתה כהן לעולם. אמנם אמר והא אוקימנא דתלת דוכתי אינון דכל חד אקרי אתה. והכונה כי התפארת נקרא אתה. וכן המלכות נקרא אתה וכן פי' בזוהר בפ' ויצא (דף קנ"ד) שהוא עולם הנגלה, ולפיכך נקרא אתה. ויש שפי' הטעם את ה'. ולי נראה שכיון שהיא נקראת את דהיינו אורייתא וכו' כדפי' בערכו וכן בהוסיפה טובה על טובתה נקרא אתה בסוד נער נערה ליל לילה והכל בסוד הימין כי משם תחלת התגלות האותיות ומשם נק' התפארת תורה שבכתב. ובפרשת פקודי (דף רכ"א) וז"ל אתה רזא דאספקלריאה דלא נהרא דאחזי ליה בגווה כל אינון דיוקנין ע"כ. וי"א שגם החכמה נקרא אתה. ויש שפי' שהבינה נקרא אתה והסוד לשון ואתה מרבבות קדש (דברים לג) כי כן נקרא עולם הבא. ולא מצינו לזה גילוי בזוהר:

אתנים פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא כ"א דף מ"ב.) כי נצח הוד יסוד נקראים אתנים שפי' בצירוף תנאים ובענין תנאים ואמוראים פי' בערך אמוראים עוד יש אית"ן פי' הרשב"י ע"ה בצרוף תניא ונבאר בערכו בעה"ו:

אתקפתא פי' בערך התקפתא יעו"ש:

אתרוג היא המלכות והיא רמוזה אל הלב שהיא שכינה. ואמנם מלת אתרוג ירצה מלשון ונחמד העץ להשכיל ותרגומו ומרגג. והכוונה כי היא חמודה כנדרש למעלה, ולכן ראוי להיות בלי מום כענין אחת היא יונתי תמתי ברה היא ליולדתה (שה"ש). אמנם נקרא' אתרוג כשהיא גדלה על כל מים שהיא קרובה אל החכמה וכ"פ הרשב"י ע"ה בספר ר"מ (משפטים דף קכ"א). עוד פי' שם מה ששנינו (בכורים פ"ב) אתרוג שוה לאילן בג' דרכים כי היא מקבלת מתלת סטרין שהם חסד דין ורחמים כמו האילן ת"ת. עד הנה הגיע כחינו הכשל והחלש בביאור ערך א' בעזרת אלדים והננו נכנסים לבאר ערך ב' בע"ה ית':

 

שער כג פרק ב

פרק שני:

אות הב' בעצמה נבאר בשער האותיות וכן נהגנו לכל האותיות:

באר הוא המלכות והטעם כי הוא באר נובע מים חיים מצד המעיין והמקור אשר בתוכה. אמנם לפעמים המדה הזאת נקראת בור ולפעמים בא"ר. והבור היא בשעה שאין לה מעיין ומקור בתוכה אלא מה שקבלה מים מכונסים והיא בעניות. וכשהיא נקראת באר היא נובעת מים ע"י המעין והמקור אשר בתוכה. וכ"פ בזוהר פ' נח (ד"ס) והעתקנוהו ופרשנוהו בשער מהות והנהגה בפ' י"ט. ושם נתבאר כי מה שהוא נובע מתוכה היינו נשמתן של צדיקים. ובזוהר פ' בהעלתך (דף ק"ן) בפסוק באר חפרוה שרים משמע שלא נקראת באר אלא בעת שמקבלת מבינה ע"י הגבורה. ואפשר המקור שבתוכה היינו השפעת הבינה הנשפע ע"י נשמתן של צדיקים וצ"ע שם במקומו כי הדבר שקול. ולפעמים הבאר נקרא בארה ופי' בזוהר פרשת חקת (דף קפ"ג) וז"ל ומשם בארה היא הבאר מ"ש הכא בארה ולבתר באר. אלא בארה לבתר דמתכנשי מייא לגו ימא ונחתי לתתא. באר בשעתא דיצחק מליא ליה עכ"ל. ובפי' אמר שנקרא באר בקבלתה מצד הגבורה ועדיין אינה משפעת אלא מקבל השפע בתוכה, ונקרא בארה בהיותה משפעת לתחתונים אחר שנתמלאה מן העליונים. והנה לפי"ז נמצא בארה היא המלכות לבדה אחר שנסתלק ממנה הזכר המשפיע ולכן היא משפעת. כי כלל זה בידינו כי אין מדה משפעת בעוד שהיא מקבלת, אלא אחר תשלום קבלתה תשפיע כדפי' בשערים הקודמים. ואין לתמוה מענין נהר דלא פסיק. כי היא בבינה למעלה ושם הוא מקור הברכות בסוד יחודה עם העדן ולעולם אינה פוסקת. אמנם בספי' סתם אינם משפיעים בעוד שמקבלים ולכן נקרא בלשון זכר באר שבפני הזכר אין הנקבה עולה בשם. אמנם אחר קבלתה והסתלק השפע היא משפעת ונקרא בארה לבדה. ובזה יתבאר מש"כ שם אח"כ מ"ש בקדמיתא בארה והשתא באר אלא בקדמיתא נוקבא בלחודהא והשתא דקאמר הוא כללא דדכר ונוקבא אקרי באר ובאתר דאשתכח דכר אפי' (מאה) מלה נוקבא דכר קרינן לכלא עכ"ל. והכריח שבאר הוא בהיותה עם הזכר שממלא הוא הבאר. ולכאור' הנה נראה חולק עם מה שהעתקנו לעיל. ובמה שפי' נמצאו דברי הרשב"י הכל ענין אחד וכלם עולים בקנה א'. ולפעמים נקרא' באר מים חיים בהיותו יונק בשופע מן המים העליונים, או ע"ד שפי' באלהים חיים. ונקראת באר לחי ראי בהיותה משמרת ורואה ליסוד הנקרא ח"י לקבל ממנו כדרכה. ונקראת באר שבע בהיותה כלולה משבע ספירות העליונות. והבינה לפעמים נקרא באר שבע מפני שהיא משפעת בשבע והיא שממנה דולים כלם שפעם. וכן פי' בזוהר פרשת ויצא. ובזוהר פ' תולדות (דף קל"ה ע"ב) נראה שנקרא באר מים חיים המלכות מצד הגבורה. והטעם כי משם גבורות הגשמים. ויש בור ובאר בתמורות ועל הבור הזה נאמר (בראשית לז כד) והבור רק אין בו מים, ופי' רז"ל (שבת דכ"ב) מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. ועליו נאמר (שמות כא לג) וכי יכרה איש בור ונפל שמה וגו', ויעלני מבור שאון וגו' (תהלים מ ג). וכן נקרא באר צרה נכריה (משלי כג כז). ועליו נא' (תהלים סט טז) ואל תאטר עלי באר פיה. והזכר שבקליפות נקרא בור. ומשם אין בור ירא חטא (אבות פ"ב). ונקבתו נקראת בורה ועליה נאמר (בראשית לז כד) וישליכו אותו הבורה הרחמן יצילנו:

[א] בגד היא השכינה והיא לבוש מלכו של עולם כדפי' בערך אמרתו. וכן עולה תשע שכן הוא כלול' מט' נקודות:

בהו היא הגדולה ופירשו רז"ל (חגיגה י"ב) אבנים מפולמות כו' שמהן יוצאין מים. והיא רמז אל מוצא האותיות מבינה ונכללות בחסד ושופעת מים בסוד אור מים רקיע שפי' האותיות. והבהו דבר שיש [בו] ממש והוא המלבש את התהו שהוא הבינה דבר שאין בו ממש שאינה נתפסת. כענין שלח תשלח את האם (דברים כב ז). והדברים יוצאים מהבינה הנקרא כ"ח. מהכ"ח אל הפועל חס"ד (ע' תי' יט ד"לט.):

בועז הוא הוד וכנגד המדה הזו היה העמוד השמאלי שהיה במקדש. ופי' ב"ו ע"ז ותעצומות מפני עקר יניקתו מן הגבורה. ויקרא בשם זה כשיחזיק כח התאוה אל הזווג:

בוקר שני בקרים הם זולת שחר שיתבאר במקומו ב"ה. הא' הוא בוקר דאברהם. ואפשר הטעם כמו שהבקר תחלת האור בעולם כן חסד תחלת אור המתגלה. ועוד כי הבקר תחת ממשלת אברהם מדת החסד ולכן כתיב (בראשית יט כז. כב ג) וישכם אברהם בבקר. והבקר שני צדיק מדתו של יוסף ועליו נאמר (שם מד ג) הבוקר אור וכו'. ואפשר שנק' כן מצד החסד וב' בקרים אלו נתבארו בזוהר פ' בלק (דף ר"ד.):

בטן הוא הבינה [ב] כד"א (איוב לח כט) מבטן מי יצא הקרח. ומי הוא הבינה כאשר יתבאר בערכה בע"ה. אמנם אינה עצם הבינה אלא בטן הבינה ובטנה היא המלכות בהיותה למעלה והיא נקראת בטן. ועליה נאמר (שה"ש ז ג) בטנך ערמת חטים. ואין בטן בלא גוף כי הבטן מתייחד בגוף שהוא הת"ת והכל על ידי הבינה בסוד העלמם שם. ור' משה פי' בת"ת ואינו עקר:

בינה פי' הרשב"י ע"ה בתיקוני' (תקונא ס"ט דף ק"ג) וז"ל דבינה אתקריאת לעילא כד איהי עם בעלה. ובמ"א כתב (שם ד"קח) וז"ל בינה תמן י"ה אבא ואימא ובן בגווייהו עמודא דסמך לון וכו' עכ"ל. מכל זה יראה כי כאשר תתייחד חכמה בבינה ע"י הת"ת בסוד הדעת כדפי' בשער מהות והנהגה אז נקראת היא בינה לרמוז אל שלשתן וצרופו בן י"ה:

ביצה בענין המוציא בשעור כזית וכביצה פי' הרשב"י ע"ה בספר ר"מ (פנחס ד"רמד ב') ביצה הוא י' שבשם בן ד' שהוא בחכמה אמנם בתיקונים פירש כי כל הספי' נקראים ביצים מצד המלכות וז"ל (בהקדמ' דף ב' ע"ב) דהא ביצים מסטרא דאימא תתאה אינון דאיהי ביצה עכ"ל. ונקראי' הספי' ביצים מסטרא דידה בסוד האור החוזר ממטה למעלה. ואפשר היו"ד שהוא להמוציא י' של שם היינו י' התחתונה [יוד של אדני] מצד האור החוזר שהי' במלכות והיא ביצה ודאי (ע"ש בר"מ הנ"ל):

בית מתיחס אל המלכות והבינה. והטעם כי שניהם בתים הבינה בית לחכמה שהוא בעלה כנודע. והם אב ואם [לכל] התחתונים ועוד בבחינה אחרת נקרא' בית מפני שהבינה בית לכל האצילות התחתונים ממנה שבה היו וממנה יצאו ובה חוזרים. והמלכות בית לת"ת [בעלה וגם הוא בית לכל האצילות. עס"ר] בערך שאליה שבים ללכת כנודע שכלם משפיעים בה וכלם נכנסים בתוכה. ועוד טעם ג' במלכות כי כמו שהבית כוללת ענינים רבים וכלים מכלים שונים כן המלכות כוללת ג"כ עניינים רבים ובחינות רבות וכחות לאין תכלית. וכבר יתייחס זה קצת אל הבינה. וענין שני הטעמים בבתים האלה הם שני בחינות שונות שבכל אחת ואחת. הבינה יש לה בחינה בערך החכמה שהיא היכל אליה או בערך כל האצילות הגנוז בתוכה. וכן המלכות יש לה שתי בחינות אלה. אך בחינה בערך האצילות העליון כלו המסתתר בה או בערך התפארת לבד. ויש לה בתים אחרים זולת אלה הוא בערך הכחות שלה בערך התחתונים הנבראים ונוצרים ונעשים ע"י והוא הטעם הג' שפי' בה [ג]. ולפעמים יתלווה אל הבתים שם אחד כמו בית אל ונקראת המלכות כן בהיותה נשפעת מצד הימין הנקרא א"ל. ולכן אברהם בעל הימין כל מסעיו היו מקד"ם (בראשית יב ח) בסוד כתר וחכמה ששניהם קדומים כאשר יתבאר ב"ה. לבי"ת א"ל בסוד המלכות וכן בית אל מים בסוד הדרום. וכן כל עניניו להשפיע ולתקן המדה הזאת בסוד חוט של חסד. וכן יצחק השפיע לשמאל וקראה בית אלהים. ובראות יעקב כך אמר אין זה כי אם בית אלהים (שם כח יז) מצד יצחק בסוד שמאלו תחת לראשי (שה"ש ב) כן פי' בזהר פ' ויצא (דף קנ"א.). עוד פי הרשב"י ע"ה שם כי נקי כך מצד הבינה הנקרא אלהים ג"כ כנודע. ובזהר פ' וישלח (דף קע"ג) נראה שהבינה נקראת בית אל ואפשר לומר הטעם כי משם המשכת מזון ושפע לחסד הנק' א"ל וזהו בית אל פי' בית ואוצר שממנו מתפרנס א"ל שהוא חסד ובבחינה זו נקראת כן:

עוד נקראת המלכות בית הכנסת כאשר תכנס ותקבץ ברכות ושפע מכל מדות העליונים אשר למעלה ממנה. וז"ל בתקונים (תקונא מ"ד דף ע"ב.) בית הכנסת איהו כנופיא דכל ברכאן עכ"ל:

עוד נקראת בית המקדש והטעם כי היא בית למקדש שהוא הת"ת ובית המקדש הזה שיבנה בב"י יהיה במדות בית המקדש שלמעלה שהוא המלכות השוכנת בו. אמנם כנוי בית המקדש הוא יותר פרטי מירושלים והוא כולל עזרות ולשכות וכו' כאשר בארנו בשער המציאות:

ונקראת עוד בית המלך ופי' ר' משה הטעם כי היא בית למלך העליון בינה. ואינו מוכרח כי אינו אלא בית המלך תפארת כי הוא ג"כ נקרא מלך והיא ביתו [ד]:

עוד יש בית העולם ופי' ר' משה שהיא החכמה כי היא בית לכל הנאצל והנברא והוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו:

עוד נקראת המלכות בית זבול ופי' בזהר פרשת בהעלותך (דף ק"ן) ז"ל כד אתפקדין בידתא כל גנזי דמלכא ושלטא בהו כדין אתקרי בית זבול והטעם כי בית זבול ר"ל בית שבו זבול לשכינה וכל פמליא של מעלה:

עוד יש בית דין סתם, היא המלכות. ונקראת ב"ד של שלשה וכן פי' הרשב"י בר"מ (משפטים דף קי"ז) וז"ל בית דין שכינתא בג'. תלת חיון דמרכבתא דילה. והכונה כי היא כוללת שלשה פני' פני אריה פני שור פני נשר כי האדם הוא הרוכב וגם אדם היא עצמ' ג"כ כדפי' בערך אדם. ואז בהיותה נכללת בשלשה פנים היא נקראת ב"ד של ג' והיינו שתקבל מן הימין ומן השמאל ומן האמצעי. עוד יש ב"ד זבול ב"ד עליון וב"ד תחתון והם מדה"ד הרפה ומדת הדין הקשה. וכן ב"ד גדול וב"ד קטן אמנם נקרא ב"ד הגדול כאשר הגבורה מלאה זכיות מצד הגדולה. וזה כאשר תרד הבינה אל הגבורה ותמלאה מצד הגדולה אז נקראת ב"ד הגדול וכן נתבאר בדברי הרשב"י [ה]:

בכן היא חסד וכן עולה במספר ופי' בתקונים כי כל לשון ובכן הוא בחסד:

בכור. רבי משה כתב כי בכור הוא כתר כי הוא בכור לכל האצילות כנודע. ויש שפירשו בחכמה. אמנם בפקודין (בפ' בא דף מ"ג ע"ב) כתב הרשב"י ע"ה כי בכור הוא ת"ת כי הוא בן בכור כולל ו' קצוות. ובר"מ (שם דף מ"ב.) פי' הרשב"י ע"ה כי בכור בתפארת מצד החסד ולכן פדיון בכור הוא בה' סלעים כסף. ואמנם מספר חמשה כנגד ה' שנתוסף באברהם דהיינו ה' של הבינה. ופי' רבי משה ג"כ בכור בחכמה ומלכות. והענין מתיישב במה שפי' בתקונים (בתקונא י"ד דף כ"ח ע"ב) כי בחכמה נאמר קדש לי כל בכור ולכן כל הבכורות מצד החכמה. והמלכות נקראת בכורה. והנצחים מצד החכמה נקראים בכורים למלכות כדכתיב (שמות כג יט. לד כו) בכורי אדמתך תביא וכו'. ומצד החכמה ג"כ נקראים בכורים ליסוד ועליהם נא' (יחזקאל מ"ד) וראשית כל בכורי כל. ולכן נאמר כי עיקר בכור היא החכמה, אבל בהיותו לשון זכר. והתפארת אם נק' בכור הוא מצד החכמה שהוא המבכרו, והמלכות אם נקראת לשון בכורה נקראת מפני מציאות היו"ד אשר לה מצדה. ואמרם בר"מ מצד החסד היינו לענין הכסף, אבל לענין הבכור בעצמו הוא מצד החכמה. והטעם כי הוא הבכור לכל הבא בגדר נאצל. ועם שיש הכתר קודם לחכמה יש לזה סבה כדפי' בשער אם הא"ס הוא הכתר:

במות הם האבות וכ"פ הרשב"י ע"ה בתקונא (נ"ב דף פ"ד ע"א) וז"ל ועל במותי ידרכני אלין אבהן. ור' משה פי' במותי ארץ בבינה שהיא גבוה מכל הארצות. ואינו מתישב כי במותי לשון רבים. אמנם נקרא הבינה ע"ל במותי ארץ וזהו והרכבתיך על במותי ארץ (ישעיה נ"ח) כי הארץ מלכות ובמותי הם האבות ועל הבמות הבינה [ו]:

ויש במות זרות ועליהם נאמר (דברים לג) ואתה על במותימו תדרוך שהם הקליפות שהם למטה מהקדושה:

בן סתם, בתפארת. וכן נתבאר בזהר ובתקונים במקומות רבו מספר:

עוד נקרא בן ישי. ופי' בן י"ש י' כי החכמה נקרא יש והוא ג"כ י' כנודע. והתפארת בנו והוא אביו כדפי':

עוד נקרא בן חורין ופי' הטעם בזהר בפרשת לך (דף צ"ו) שהוא יונק משני חורין הבינ' והחכמ' בהיותם יחד. ונקרא בן חירות שהוא לשון יחיד בהיותו יונק מן הבינ' לבדה בסוד יובל:

עוד פי' שם שנקרא בן שמן והוא כמו בן חורין שהוא יונק מן השמן העליון שהוא השפע הנשפע מן הימין בתגבורות החכמה על הבינה. וזה חילוק שבין בן חורין לבין בן שמן. כי החורין הוא בהיות גוברת הבינה ולכן כלם בסוד רחמי הבינה שהיא חירות. ושמן בהיות גובר החכמה על הבינה כי מן הימין הוא סוד השמן:

עוד נקרא בן בית לבינה. שהיא בית לחכמה. ושם היה משה מרכבה ומסטרא דילה נקרא בן בית וזהו בחינת הדעת:

עוד יש בנים לשון רבים ובו שני פירושים. או ששת ימי המעשה ששה בנים ובת אחת. או התפארת ומלכות בן ובת נקראים בנים. ופי' בערך אם יעויין שם. ויש שפי' בנים נצח והוד לשני סבות. אם מפני שמי שצריך בנים יתפלל (ויבקר) [ויבקש] משם תחלה ומשם יעלה אל המזל כדפירשנו בשער מהות והנהגה. ואם מפני שהוא לשון בנין שהם בונים התחתונים ומאצילים צבאות מעלה ומטה:

עוד נקראו נו"ה (בתקונא מ"ח דף פ"ב ע"ב) בני ישראל כי הם בנים לתפארת ומשם יניקתם ונוכל לומר כי מן הטעם הזה נקרא בנים ונקראים כן בשעת יניקתם משם:

בנות ירושלים פי' בזהר פ' ויחי (דף רמ"ב.) פי' אחד כי הם נשמתן של צדיקים והן נקראים כן מפני שהם נשפעים מירושלים העליונה שהיא המלכות. ופי' שני הוא שהם י"ב בקר שעליהם הים מוצב והם י"ב גבולים תחתונים אשר לה והיא רובצת עליהם והם נקראים בנות ירושלים. וקשיא לי למה לא פי' שהם שבע הנערות הראיות לתת לה וצ"ע (ע' בס' מאורי אור):

בר בתקונים (תי' כא ד"מד) פי' הרשב"י ע"ה בפסוק (תהלים ב) נשקו בר. כי הצדיק כשהוא גולה ויורד ממקומו נקרא בר לשון ברייתא שהוא חצון גולה ממקומו וכו'. והוא ברייתא חצוניות כי הצדיק אבד ונהר יחרב ויבש והיא בגלה הלכה:

ברד פי' רבי משה כי ברד הוא בחסד ועיקר טבעו מים והוא הפך לאש. אמנם נתבאר בזהר (ויצא דף קס"א) כי ע"י הגבורה נקפאים מימי השפע ואינם נשפעים למטה. וכן נמצא שרוח צפון טבעו לקרר ולקפות ולזה יוכרח היות כח הגדולה המתקרב אל הגבור' ברד. וזהו ואש מתלקחת בתוך הברד [ז]. וזהו ברד וגחלי אש קרובים זה לזה:

ברוך רבו בו הפירושים אפי' בדברי הרשב"י ע"ה. ויש חילוק בין ברכת הנהנין לשאר הברכות ואין מקומו הנה. אמנם בקצרה פי' הרשב"י ע"ה כי ברוך כולל עשר ספירות. וז"ל בתיקונים (תקונא ע' דף קט"ז ע"ב) ברוך ב' אחזי תרין, שכינתא עלאה ותתאה. ר' ראשית חכמ'. ו' אחזי שית ספירן. כ' אחזי על כתר עלאה. עוד פי' שם כי ר"ת ברוך ר'אש ו'מקור כ'ל ב'רכות. דדא איהו ראש ומקור לכל הברכות. ובג"כ ב' איהו חכמה ומורה על הכתר דאיהו רישא ומבועא דכל ברכאן עכ"ל. הנה רצה בפי' ברוך בחכמה ומורה על הכתר. ובפקודין (בפ' עקב דף רע"א.) אמר כי ברוך הוא בבינה וז"ל ברוך דא רזא דמקורא עלאה מכלא לארקא ולאמשכא ולאנהרא כל בוצינין ואיהו בריך תדיר דלא פסקין מימוי. ומתמן שרותא דאקרי עלמא דאתי. הנה בפי' אמר כי ברוך הוא בבינה. ובמ"א אמר כל הכורע כורע בברוך וכו'. הנה בפי' אמר כי הוא במלכות. ומטעם זה כורעים בברוך. ובתקונא (תקונא י"ח דף ל"ה ותקונא ע' דף קי"ט) פי' ברוך ביסוד וכן כל הכורע כורע בברוך כו' כי שם יורדים הספי' להשפיע. וכבר יעדנו ענין זה בפירוש התיקונים אם יגזר השם בחיים:

ברזל בזהר (וארא דף כ"ד) פי' כי הוא במלכות. ובמקום אחר נראה שהוא בתפארת. ואפשר שעל שניהם נאמר (משלי כז יז) ברזל בברזל יחד. ועכ"ז הוא מצד הדין והמלחמה ופשוט הוא בענין. וכן כל כלי ברזל לא נשמע בבית (מ"א ו ז). על שבו אחוזים החיצונים. וכן פי' בזהר שיר השירים:

בריחים כבר פי' קצת בערך אצבעות ענין ה' בריחים ובריח התיכון שהוא רמז אל הקו האמצעי. והנה הבריחים היו ה' מימין וה' משמאל ובארנו שם כי הם גדולה גבורה תפארת נצח הוד. ולפי הנראה מדברי הרשב"י ע"ה בתקונים שה' ספירות הנז' נקר' בריחים על שם הבריח התיכון שהוא התפארת שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה דהיינו מקצה השמים ה' עילאה ועד קצה השמים ה' תתאה:

ברייתא המלכות בשעה שנודדת וגולה ממקומה בסבת הגלות נקרא ברייתא ר"ל החיצונה שהוא חוץ ממקומה. ובמקום אחר פי' בתיקונים (תקונא כ"א דף מד ע"ב) כי היא נקראת כן מצד הגבורה שמצד תוקף הדין היא גולה ונודדה:

ברית התיבה הזאת בהיותה סתם, מתייחסת אל ג' מקומות אל המלכות ואל היסוד ואל התפארת. ושלשתם נמצאים הרבה בדברי הזהר. אמנם בהתחברה אל תיבה אחרת תשתנה כאשר נבאר. ויש ברית לשו"ן והוא בבינה והעקר בתפארת כדפי' בשער י' ולא ט'. ובספר האורה פי' כי הבינה נקרא ברית לשון, וברית הפה, וברית השפתים. וביסוד הוא ברית המעור ברית שבת. ברית הקשת והמלכות בהיותה נקשרת בין יסוד ובינה נקראת ג"כ ברית. וזהו סוד הפריעה כי המילה רמז ליסוד ופריעה למלכות. וע"ז נאמר מל ולא פרע כאלו לא מל לפי שהוא חסר שער הכניסה שהוא המלכות שהיא הפריעה. הן אלה קצת דרכי ספר האורה, ואם אינם דבריו ממש. עוד היסוד נקרא ברית שלום (בתקוני ז"ח דף קל"ב.). ועתה נתפרש כל הבריתות אשר אמרנו. ברית לשון פי' לעיל ומן הטעם שפי' בשער עשר ולא תשע יתיישב ג"כ. ויתבאר שנקרא ברית הפה וברית השפתים וברית המעור וברית בשר וברית מילה הכל דבר אחד. וברית שלום לרמוז כי הוא המשלים בין תפארת למלכות ע"ד כי כל בשמים ובארץ (דה"א כט) ותרגומו דאחיד בשמיא ובארעא. וברית מילה פי' הכורת את הערלה והמבטלה מן העולם:

ברכה היא המלכות כי היא הבריכה המקבצת כל השפע מכל המקורות העליונים. ולפעמים הבינה ג"כ תקרא בריכה ומקור בריכה התחתונה הוא התפארת ע"י המעין שהוא היסוד. ומקור הבריכה העליונה הוא הכתר ע"י המעין שהוא החכמה:

ברכה ג"כ היא במלכות אמנם בשעה שהיא יונקת מצד הימין. וכן נתבאר בס' ר"מ ובמקומות אחרים [ח] וג"כ הבינה תקרא ברכה. וכן פי' בתקונים (תקונא נ"ה דף פ"ו.) ונתנו סימן ברכת ה' היא תעשיר (משלי י כב), בסוד הרוצה להעשיר יצפין. ויש חילוק בין בריכה לברכה הבריכה היא מצד היותה בית קבול לשפע הנשפע, וברכה הוא היותה שופעת הברכה למטה:

ברקים בספר התיקונים פי' הרשב"י ע"ה כי הברקים שהיו במתן תור' הם מצד היסוד כי הוא הנקרא ברק. וז"ל ברקים מסטרא דצדיק דאתמר ביה ויצא כברק חצו. ופי' כי צדיק הוא חץ והוא קשת הזורק הזרע היורה כחץ:

בשמים הם ז' ספי' והג' אבות נקראים ראשי בשמים והת"ת בסוד הדעת נקרא ראש בושם:

בשר על הרוב היא במלכות וזהו ובשר מבשרי (בראשית ב) שני בשרים הם [ט] (בשר בת"ת ובמיעוט) ויסגר בשר תחתנה והיינו מציאות' בו (ובשר מציאות' למטה וזהו והיו לבשר א') וכן מרע"ה לענין מרכבתו בשגם הוא בשר (שם ו' ג') בשגם עולה משה וכל זה נרמז בתיקונים. ויש בשר מצד הדין וזה הבשר עודנו בין שיניהם (במדבר יא לג). וזה כי בהיפוך בשר עולה שבר כי השכינה מצד הדין נקרא בשר והיא אדומה אמנם היא מלהטת להבות מצד חביבות בעלה מצד הצפון להזדווג. וכאשר אין גמר ברכה והזווג אינו נמצא לעון הדור, אז היא שבר. ובזמן הרעב שאין הזווג נאמר (בראשית מב יט) ושבר רעבון וגו' וכן שבר במצרים (שם שם א), וזהו עון המתאוים ששאלו בשר ודחו לחם מן השמים שהיא הזווג, לחם שכינה, שמים תפארת. ורצו בבשר. וזהו ואף ה' חרה בעם (במדבר יא לג). והבשר באדם הוא מצד השמאל ונרקב כנודע ונאריך בערך עצם:

בת סתם, היא המלכות. אמנם בבחינתה הנקרא יו"ד כאשר בארנו בשער המציאיות והבחינה הזאת נקראת ג"כ בת עין וכאשר נק' בת עין ירצה שסביבה ג' גוונים שהם האבות כנודע בענין העין [י] כמבואר בשער הנזכר ובשער הנשמה. וענין הי' נקראת בת לגבי חכמה. אבל לגבי בינה מציאות הה' נקרא בת עין והיינו אשה ובתה שהם שני ההי"ן אשה בינה, ובתה מלכות. ולפעמים תתלוה ותקרא בת קול ופי' ר' משה הטעם כי קול הבינה והמלכות בת. ועם היות שדבריו צודקים הם עכ"ז לא כן באר הרשב"י ע"ה (בתקוני ז"ח דף קל"ג ע"ב) וז"ל ואיהי בת קול מסטרא דעמודא דאמציעתא דאקרי קול השופר הקול קול יעקב וגו' עכ"ל הנה בפי' כי על שם התפארת נקראת בת קול. אמנם דוקא כשהתפארת קרוב אל הבינה ויוצא ממנה שאז נקרא קול השופר ונקראת בת אליו. ע"ד שפי' רז"ל (מגילה דף י"ג.) ותהי לו לבת אל תקרי לבת אלא לבית וכל אשה בת לבעלה. ונקראת בת מלך ופי' ר' משה הטעם כי היא בת מלך העליון בינה. ואפשר לפרשה בחכמה שהוא נקרא ג"כ מלך כאשר יתבאר בערכו ומציאות היוד מצד החכמה נקראת כבודה בת מלך פנימה שהיא מתעלמת במציאות הבנין שהיא הה' כזה כמו שנתבאר בשער המציאות (פ"ג) [יא]. ונק' בת זוג והטעם כי היא בת זוג של תפארת ואפשר שקראה כן ביותה מזדווגת עם בעלה. ונק' בת גלים ופי' בתיקונים שהיא בת י' גלגלים שהם י' ספירות הכלולות בה מורה שם זה על הכללות. ויש פי' אחר נתבאר בערך גלים. ונקראת בת שבע כשהיא כלולה משבע ואין הכוונה כלולה שהיא מקבלת משבע שאז נקראת באר שבע אמנם נקראת (בת) שבע בהיות מאירות ז' ספי' בעצמותה. ובזוהר פרשת שמיני (דף ל"ח) פי' שהיא נק' בת שבע מצד הגבורה ופי' בערך אלישבע. וכבר אפשר שתקרא הבינה ג"כ באר שבע כדפי' בערכו. ונקראת לפעמים בת נדיב בסוד בת היתה לאברהם אבינו ע"ה. כי בהיותה מתיחדת ומקבלת ממנו חוט של חסד המשוך עליה אז נקראת בית נדי"ב. כי אברהם חסד נדיב אקרי. ונקראת עוד בת רבים וכן פי' בפ' פינחס (דף רב ע"ב) ואפשר הטעם מפני שהיא מקבלת משלשה אבות שנק' רבים [יב] כאשר נבאר בערכו. ונקראת בת גלים בהיותה יונקת מבינה או מחסד, וגלים לפי הפי' שפי':

בתי גוואי או בראי, הפנימיים הם ג' ספירות ראשונות הנעלמות. והחצוניים הם ז' ספירות הם ז' ימי הבנין. וענין עצבות בבתי גוואי ולא בבתי בראי נתבאר בשער מהות וההנהגה פי"ב [יג]. עד הנה הגיע כחינו הדל בביאור הב'. בעזר אלהי השופע עלינו והננו נכנסים בביאור ערך הג' בעה"ו:

 

שער כג פרק ג

פרק שלישי:

גאולה היא הבינה כי עיקר הגאולה בסוד גאולה תהיה לו וביובל יצא (ויקרא כה לא). כי שם ר"ל בגאולה החרות כנודע. כי אין דיני המקטרגים עולים אלא עד הבינה ולא עד בכלל. וממנו שואב היסוד הגאולה. ונקרא גואל מצד הבינה ומשפיע הגאולה אל המלכות. וזהו אם יגאלך טוב (רות ג יג). כד"א (ישעיה ג י) אמרו צדיק כי טוב. ואם לאו שאין יכולת, וגאלתיך אנכי בינה כדפי' בערכה כן פי' הרשב"י ע"ה בתקונים. ובזוהר פרשת אמור (דף צ"ה ע"ב) פי' כי המלכות נקרא גואל ע"י היסוד המשפיע בה ע"י הנצח וההוד שהם מסייעים אל הזווג כמו שנודע שהם שני ביצי הזכר. ואמר שם כי לפיכך ארבעתם יחד נצח הוד יסוד ומלכות נקראים ארבע גאולות:

גאון פי' ר' משה בתפארת. וז"ל גאון יעקב (עמוס ו ח. נחום ב ג, תהלים מז ה) אשירה לה' כי גאה גאה (שמות טו א). ואינם הכרח גמור. ואפשר היות ענין הגאון לפי מציאות שפע שעל ידו מתגאה הספי' ומתלבש בגאות ועלוי על ידו. ויש לזה דמדומי ראיה בזהר:

גאות הים פי' [בזהר] בפ' נח (דף ס"ט ע"ב) כי חוט של חסד המשוך עד המלכות נקראת גאות הים והטעם כי ע"י הוא המתגאה הים [שהיא המלכות] ומעלה אותה למעלה להתייחד עם בעלה כענין וימינו תחבקני (שה"ש ב):

גבוה סתם, גבוה הרמז לא"ס כי הוא גבוה מהכל עד אין תכלית. אמנם לפעמים על צד המקרה תתיחס גם אל מדות אחרות כד"א (קהלת ה ז) כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם:

גבול פי' בתקונים כי המלכות נקרא גבול מטעם שהיא גבול לשם בן ארבע. שעדיה מגיע האצילות ולא תוסיף. והיא ה' אחרונה והיא אחרית וסוף לאצילות. והיא נקראת כן מצד הבינה והחכמה כי מצד המאציל היא עולה לבלי גבול והמאציל מתעלם ומתאחד בכתר:

גבורה מדת יצחק מדת הדין הקשה נקרא כך. ופי' בספר שערי צדק תוקף הדין וכח הגבורה בלתי גבורי כח החרדים וכובשים את יצרם כמה דאת אמר (אבות פ"ד מ"א) איזהו גבור הכובש את יצרו. ופי' כי הגבור הוא מרכבה לגבורה וראוי להכנס בהיכלה. והגשמים מטעם שהם יורדים בכח הדין נקראים גבורת גשמים כמ"ש רז"ל (תענית דף ח' ע"ב) קשה יומא דמטרא כיומא דדינא. ובס' השם פי' ר' משה שנקראת גבורה מטעם שהיא גוברת ומתגברת לעשות דין ונקמה כפי הראוי לעליונים ולתחתונים. ובספר האורה (שער ו') כתב בענין זה דברים יפים וזה קיצור דבריו המדה הזאת מתגברת לעשות דין בפושעים והיא הנוקמת ממתקוממים והיא ב"ד שלמעלה וע"י כח הגבורה נגמרים כל הדינין והיא הגומלת לכל הראויים לגמול. וכשחטאו ישראל נחלשת כח הגבורה. וזהו שאמר הנביא (ישעיה סג טו) איה קנאתך וגבורתיך. ולמעלה מהגבורה הזאת יש כח משפיע והיא הבינה [נובעים ממנה כמה כוחות של גבורה] ונקראים גבורות כדכתיב (תהלים קו יב) מ"י ימלל גבורות ה', ומי היא הבינה כאשר יתבאר. ובהיותם ישראל טובים וזכאים אותם הגבורות נשפעים אל הגבורה ונוקמת נקמת ה' ואז ישראל מתגברים על אומות העולם ע"כ בס' האורה. ובס' שערי צדק בענין הגבורות פי' כי הבינה נקראת גבורות לפי שגבורותיה מבטלים כח הגבורה כד"א (ישעיה יד כז) וידו הנטויה ומי ישיבנה עכ"ל. ובגבורה פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים כי הפחד נק' גבור ל' זכר והמלכות גבורה ל' נקבה, כמו שנבאר בערך גדולה ב"ה. והתפארת מצד הגבורה נק' גבור. וכן המלאך גבריא"ל מצד יניקתו משם נקרא פועל גבורות. ופי' בזהר פ' יתרו (דף פ"ג) וז"ל מי ימלל כו', מי ימלל, מי ידבר מבעיא לי'. א"ר חייא כד"א (דברים כג) וקטפת מלילות בידך. גבורות יהו"ה דסגיאין אינון ומגבורה חד נפקין. ותנא חד גבורה עלאה עטרא דעטרין מתעטרא ונפקין מינה נ' תרעין, מנהון ימינא ומנהון שמאלא. וכל חד וחד גבורה אקרי וכל חו"ח מתעטרא בקרדיטי גליפין נהורין. וכלהו אקרין גבורות ה'. אמר ר' חייא גבורות ה' חסר כתיב, דהא כלהו בדא כלילן עכ"ל. ופי' הוקשה לו כי היה ראוי שיאמר ידבר שהוא לשון דבור כי ימלל לשון תרגום ואין לו ענין ללשון הקודש. ולזה תירץ ר' חייא כי ימלל אינו לשון דבור אלא לשון קבוץ ואסיפה מלשון וקטפת מלילות שהוא ענין עימור ואסיפת השבלים. ושיעור הכתוב מי שהוא הבינה כאשר יתבאר בערכו בע"ה, הוא המאסף וכולל לכל הגבורות. וזה רצה באמרו דסגיאין אינון גבורות ומגבורה חד שהוא מ"י הם יוצאים ומתאצלים, וכוונתו בזה כי הבינה ג"כ נקראת גבורה. ולזה הביא ראייה תנא חד גבורה עלאה, שהוא הבינה וקראה עטרא דעטרין לפי שיש גבורה אחרת והיא מדת הגבורה סתם והיא ג"כ נקראת גבורה עלאה. לפי שיש גבורה תתאה שהיא המלכות לכן קראה עטרא דעטרין שהיא הבינה שהיא עטרה על ראש האצילות שהם עטרות על כל. מתעטרא ונפקין כו', פי' מתעטרא בסוד כללות הספירות בה כדי שיוכללו בה חמשים שערים שהם ה' ספי' וכל אחת כלולה מעשר כדפי' בשער השערים. מנהון ימינא ומנהון שמאלא, כדפי' שם. וכל חד וחד גבורה אקרי, כי אחר שהם תולדות הגבורה הגדולה העליונה שהיא הבינה אם לכלם, נקראו על שמה גבורות. וכל חד וחד מתעטר בקרדיטי גליפין נהורין, פי' כל גבורה וגבורה מהם יש לה כחות תחתיה עד לאין מספר שהיא מתפשטת בהם. וקבוצם יחד כלהו אתקריאו גבורות ה'. ולכן עליהם נאמר מ"י שהוא הבינה ימלל ויקבץ גבורות ה' שהיא כוללת אותם. א"ר חייא כו' כלהו בדא כלילן, פי' כי בתוספתא לא הוזכר שהיא עצמה נקראת גבורה, אלא היא נקראת מ"י וכוללת כל הספירות. ור' חייא קאמר כי תיבת גבורות כתיב חסר להורות שכלם נכללים בגבורה אחת שהיא ממש הבינה ועליה נכתב גבורת ה' חסר. הנה למדנו מזה ענין הבינה נקראת ג"כ גבורת ה' וחמש גבורות נכללים בה וכל אחת מתפשטת לכמה גבורות. ואין לפרש במאמר הזה כי ימלל לשון מל וכריתה שאין המאמר מתיישב בזה כלל. ומוכרח כדפי':

גבירה נקראת המלכות כי היא הגבירה. ויש שפחה כד"א (משלי ל כג) ושפחה כי תירש גבירתה וזה מבואר בשער התמורות בע"ה:

גבעות בינה ומלכות כל אחד מהם נקרא גבעה וכן מבואר בזהר (וארא דף נ"ב.). אמנם גבעות הם בתולות אחריה רעותיה (תהלים מה טו) וכן מבואר בזהר (תשא דף קפ"ט ע"ב) בפסוק (ישעיה ב ב) ונשא מגבעות דגבעות הם בתולות אחריה רעותיה והיא למעלה מהם. ובזהר פ' ויחי (דף רל"ז ע"ב) פי' כי גבעות לשון רבים נק' הבינה ומלכות. וזה עיקר פי' גבעות. מפני שהם גבעות וגבוהות על מה שלמטה מהם. המלכות גבוה על כל חייליה התחתונים. והבינה היא גבוה על כל הבנין. ומה שפי' שם גבעות שהם בתולות אחריה רעותיה הוכרח מפני הענין כי אחר שבית ה' היא המלכות. ואמר ונשא מגבעות א"א לפרש גבעות כדרכו שהוא בינה ומלכות. לכן פי' גבעות בתולות אחריה רעותיה שהם ז' היכלות שלה ולעולם עיקר גבעות הם בינה ומלכות. עוד המלכות נקראת גבעת הלבונה בסוד הלבנה כמו שיתבאר בערכה בע"ה:

גג החופה נקרא כ"ע ונקרא כן מפני שהוא גבוה על כל האצילות כגג והוא החופף עליו כדמיון אפריון וחופה כמו שנבאר בערך חופה:

גד הוא השכינה ונקרא ג"ד שהוא מצד הימין וכן פי' בתקונים (תקונא י"ט דף ל"ט ע"ב). עוד שם אמאי אתקריאה ג"ד בגין דאיהי כלילא משבע ספיראן דסלקין לחשבון גד עכ"ל הנה בפי' כי המלכות בהיותה כלולה מז' מצד החסד נקרא ג"ד. ובזהר פ' ויחי (דף רמ"ד) פי' כי ג"ד פי' גימ"ל דלי"ת. גימ"ל הוא בינה משקה לדלת, שהיא מלכות שהיא דלה כנודע. ואפשר שרמז המלה שהג' רומז לג' אבות גדולה גבורה ת"ת. וד' תחתיהם שהם נצח הוד יסוד מלכות כי דרך אלו בא השפע. וטעם שהיא נקראת גד מצד החסד מפני שהבינה נקראת גומלת חסד וזהו פי' גימ"ל. וזהו עוקצה לצד מטה לצד הימין. ובתקונים במ"א (תקונא כ"א דף נ"ב ע"ב) גד איהי ימינא ושמאלא גמו"ל דלי"ם עכ"ל. והיינו כי הימין הוא גמול, בינה הגומלת ונטייתה אל הימין. ודלים היא המלכות אתרא דמסכני ונטייתה אל השמאל בסוד העניות:

גדולה נקרא החסד והטעם נתבאר מן המפרשים וזה לשונם נקרא גדולה מפני כי כל הספירות והכחות כלם מתגדלים מזאת הספירה ואפילו המקטרגים. וזה שאמר הכתוב (תהלים קד) הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם. הכפירים הם המקטרגים, שואגים ר"ל להוציא דבה ולקטרג על עולם השפל, ואע"פ שהם נאצלים מצד שמאל הם מבקשים מאל אכלם כי אל מדת חסד ומבקשים השפעה ולכן נקרא גדולה עכ"ל ודבריו מבוארים. ובתקונים (תקוני ז"ח דף קי"ח.) נראה שהחסד נקרא גדול ומלכות מצדו נקרא גדולה וכן גבורה הפחד נקרא גבור והמלכות מצדו גבורה כו' וז"ל שם ומסטרא דתלת אבהן דאתקריאו אל אלקים יהו"ה דאינון האל הגדול הגבור והנורא אתקריאת גדולה גבורה ת"ת עכ"ל. והנה פי' כי המלכות נקרא גדולה גבורה ת"ת מצד ג' אבות. והאבות עצמם נקראים גדול גבור ונורא ולשון גדולה היא במלכות דהיינו גדול ה' ופי' הה' מתלבש בלבוש הגדול שהוא חסד וע"ד זה נראה בת"ת שהוא [מפואר] והה' נקראת תפארת לשון נקבה ויתבאר בע"ה בערך תפארת:

גויה כתבו המפרשים ובפרט ר' משה שהוא ביסוד ורחוק הוא ואמת שהיסוד ברית מילה נקראת ראש הגויה בלשון המשנה. ובתקונים [יד] פי' כי הת"ת נקרא גויה וז"ל ושתים מכסות את גוויותיהנה (יחזקאל א יא) דא עמודא דאמצעיתא דאיהו גופא עכ"ל. והענין מבואר:

גלגלת הוא כנוי לג' ראשונות בכלל. אמנם בפרטות בגלגלת יש ג' אוירים וג' מוחות. והם יו"ד ה"י וא"ו ה"י. ג' יודי"ן בכתר. ויו"ד ה"א וא"ו ה"א ג' אלפין בחכמה. האלפים נקבות ואוירים שבהם מתעלמים היודי"ן שהם טיפי מוחין המתעלמים [טו]. וכמו שמתעלמים הטיפים באוירים שבהם כנזכר, כן הכתר מתעלם בחכמה והכל כנוי לראש. אמנם קרקפתא נקרא הכתר, כי כמו שהעצם ההוא הוא על המוח ועל הכל, כן הכתר הוא על כל הספירות וכותר אותם:

גלגל כנוי הוא אל השכינה שעל ידה מתגלגלים הנפשות ועיין בר"מ (פנחס דף רט"ז ע"ב):

גולת הכותרות כבר נודע כי הם על ראש העמודים שעשה שלמה בבית המקדש. וקראם יכין ובועז והם נגד נצח והוד ועל ראשם גולת הכותרות והם נגד גדולה גבור"ה זו לימין וזו לשמאל ולכן הגדולה נקרא גולת הימינית וגבורה גולת השמאלית. אמנם היסוד נקרא גולת הזהב היא המריקה השמן הטוב בראש המנורה. והזהב הטהור מצד הדין. כנדרש בשער פרטי השמות בשם אלדים:

גוף נקרא הת"ת. והטעם כי כמו שהגוף ממנו מתפשט הידים והרגלים לד' צדדים. כן הת"ת יש לו שתי זרועות והם גדולה וגבורה זו אל הימין וזו אל השמאל ושתי שוקים נצח והוד, והוא משך הגוף באמצע. וכמו שהגוף נמשך ממנו האבר לבין השוקים כן הת"ת נמשך ממנו היסוד. וכמו שהגוף יש למעלה ממנו הראש כן הת"ת למעלה ממנו ג' ראשונות. וכמו שהגוף יש לו בטן כן השכינה בטן לת"ת. וכן פי' הרשב"י ע"ה (בתיקונא ח"י דף ל"ה.) שכינ' בטן וגוף דילה עמודא דאמצעיתא. הכונה אל מציאותה בבית בעלה קודם המיעוט. ובזה יובן מה שכתב ר' משה בס' השם כי ת"ת נקרא גוף השכינה, עם היות שהוא דרך בטעם זה דרך אחרת וזה לשונו גוף השכינה דע כי כל הבנין יחד יקרא שכינה וגם המלכות יקרא שכינה ובענין האצילות יחד הת"ת הוא גוף וג' ראשונות היא הראש וגו' ועם העזר כנגדו הוא אדם שלם שנאמר זכר ונקבה בראם וגו' עכ"ל. ומה שכתבתי נ"ל עיקר שהם דברי הרשב"י ע"ה:

גזרה שוה פי' בתקונים כי הת"ת נקרא כן מטעם שהוא גוזר ומחלק בין הקליפות שלא יתחברו ויזדווגו אלא שיהיו מופרשים. ונק' ג"כ שוה מפני שהוא משוה בין שני (קצוות) [זרועות] שבקדושה בסוד ההכרעה:

גחלת החכמה נקרא גחלת כאשר היא מתלבשת בסוד הגבורה וכן המלכות נקרא גחלת בקבלתה משם להראות שהם נחלקות באש הגדולה. וכן נקרא החכמה בפ"ע גחלת וזהו ענין כשלהבת הקשורה בגחלת [טז] ופי' כי כמו שהגחלת הוציאה מכחה השלהבת ואינו דבר מחודש בה כי בכחה היתה השלהבת מעיקרא ולא נתוסף בה כי אם הוצאת השלהבת מהעלם אל התגלות. וכן כבר נודע כי היו"ד האצילה אותיות הו"ה כנודע. והנה היו"ד גחלת והוא"ו שלהבת וה' ראשונה הם ה' אורות המאירות בה' גוונים של ה' אחרונה כנודע (מתקונא כ"א דף מ"ג ע"ב) ומבואר בשער הגוונים. וכבר בארנו בשער ממטה למעלה כי כמו שהיו"ד חכמה מלמעלה למטה גחלת ושלהבת, כן י' ממטה למעלה גחלת ושלהבת בסוד אני ראשון ואני אחרון (ישעיה מד ו). וצורת א יוכיח כדפירשנו בשערים הקודמים:

גיד הנשה פירש הרשב"י ע"ה (בתקונא י"ט דף ל"ט ובדנ"ב ע"ב) כי גיד הנשה הוא השכינה עם הצדיק כי שכינה נקראת ג"ד כדפירשנו בערכו ועם י' דצדיק אתעביד גי"ד. וכבר פי' למעל' ענין גד. ואמנם ענין ותקע כף ירך יעקב (בראשית לב כה) אין זה מקומו אלא בשער ירך יעקב:

גיהנם כל המפרשים הסכימו כי הוא בגבורה. והטעם פי' ר' משה כי היא מצד המקטרגים מבית ומחוץ והוא אש לא נופח והוא משל לכח הדין הקשה עכ"ל ויפה פי' כי כנוי זה לגוון השחור כדפירשנו בשער הגוונים ונקרא ג"י לשון עומק כי שוחה עמוקה פי זרות (משלי כב יד):

גי חזיון נקרא המלכות וכן פי' בזהר פ' מקץ (דף ר"ג.) כי הוא מראה שכל הנביאים צופים בה ונקראת כן בשעת יניקתה מן החוזים הנביאים נצח והוד. ונקרא ג"י לשון עומק כאמרם ז"ל ירד למרכבה [יז] שהוא עומק הדברים בהסתרתם ולכן המלכות עומק הנבואה:

גל נעול נקרא השכינה לפי שהיא בתולה ואיש לא ידעה בסוד הצלע מציאותה הנעלם ואז ואיש לא ידעה עדיין כדפירשנו בשער המיעוט בפרק י' וכן בארו בתקונים:

גלגלי המרכבה פי' ר' משה שהם נצח והוד. והענין כי המרכבה עצמה הם פני אריה חסד, פני שור גבורה, פני אדם או נשר ת"ת. פני נשר או אדם מלכות. וגלגלי המרכבה הם נצח והוד. (ע' לעיל בע' אופן):

גלים פי' בזוהר פ' נח (דף ס"ג.) בפסוק (ישעיה ל י) צהלי קולך כו' בת גלים ברתיה דאברהם אבינו הכי אוקמוה בת גלים כד"א גל נעול. גלים אינון נהרין דמתכנשי ואזלי ועאלין לגווה ומליין לה כד"א שלחיך פרדס רמונים. ופי' בת גלים היא המלכות ונקרא בת לאברהם אבינו והטעם כי על ידה היא יונקת חוט של חסד המשוך עליה. וזה פי' גלים פי' הם הספירות בהתייחדם כלם להשפיע אל המלכות ועל שמה נקראים גלים בהכנסתם שם כי היא נקראת גל והם גלים על שמה. וכאשר היא מלאה מהם היא מגלה מציאותם כי היא המלאה מהמים והומים גליה. והביא ראייה למה שאמר ועאלין לגווה ומליין לה מפסוק שלחייך פרדס רמונים. פי' שלחייך הנהרות השלוחים אליך הם עושים אותך פרדס רמונים שאת מלאה כפרדס של רמונים כאמרם ז"ל מלאים מצות כרמונים. ונמצא לפ"ז ששבע הספירות שבע נהרות נקראים גלים בהיותם בגל שהיא המלכות. ובפ' ויחי (דרמ"ט) פי' הרשב"י ע"ה שהבינה נקרא גלים וז"ל עלמא דאתי אקרי גלים בגין דכלא קיימא ביה ואתכליל ביה תלי תלים ונפקא מיניה לכלא עכ"ל. והנה פירש כי הבינה נקרא גלים מטעם כי השפע הראוי לכל הספי' כמו הראוי לגבורה לגבורה והראוי למלכות למלכות וכן לשאר הספירות הכל עומד שם תלי תלים ומשם נשפע לכלם. והנה לפי"ז שגם כן מפאת שתקרא המלכות גלים תקרא הבינה גלים זה מצד השפעתה וזה מצד קבלתה. ועוד פי' שם פי' אחר שהבינה קרא גלים והגלים הם שבע הספירות שהם יוצאים מהבינה ובאים אל המלכות כגלי הים שאינם שקטים לעולם. ולכלהו פירושים בין הבינה בין המלכות נקראו גלים על שם הספירות הנקראים גלים כדפירשנו. ובפרשת נח (דף ס"ט ע"ב) פירש כי גלי הים הם כחות אשר במלכות הם שואגים ותובעים לטרוף טרף והם המתגאים בתוקף הדין ועליהם נאמר (תהלים קד) הכפירים שואגים לטרף. ואפשר לומר שהם הגלים המתגלים בה מגלים העליונים והכל ענין אחד:

גמל פירש בזהר פ' פקודי (דף רל"ו.) וז"ל סיום דרוגזא קשיא איהו גמל לתתא ודא איהו רזא דמותא וכו' ת"ח האי גמל היינו רזא דכתיב וגמולו ישלם לו דא גמול דאינון חייביא כו' והאי איהו גמל דקיימא לאכלא כלא ולשצאה כלא עכ"ל ע"ש:

גמילות חסדים המלכות נק' כן מצד החסד כן מבואר בתקונים (בתקוני ז"ח דף קי"ד ע"ב וז"ל דהא שכינתא מסטרא דחסד אתקריאת גמ"ח):

גן נקרא הבינה והמלכות והטעם מבואר כי הבינה היא גן לנטיעות שהיו כקרני חגבים כדפירשנו לעיל בשערים הקודמים. ומלכות נקרא גן כי היא גן לנטיעות התחתונות לכל אשר יהיה חפץ ורצון המאציל להאציל שם הכל בא אל הגן התחתון. ובזוהר פ' שמות (דף ד') פי' וז"ל דאמר רבי אלעזר מה הגן הזה צריך לעדור לשמור ולהשקות כו' ע"ש עכ"ל ופי' ענין לשמור כמו על ירושלים הפקדתי שומרים (ישעיה סב ו), וכן איש חרבו על ירכו וכו' (שה"ש ג ח). ובתיקונים פירש הרשב"י ע"ה שנקראת גן שהיא כלולה מג"ן סדרים שבתורה שבכתב. להורות כי היא יונקת ומאצלת נטיעות הגן אשר לבעלה כנודע והוא המשקה אותם להגדיל נטיעותיה כנודע. עוד יש גנים והם חמש הספירות כי כל אחד מהם מוציא פרי למינהו וכן יש להם מעין משקה אותם והוא הגן בינה. ואחר שנעשה מהגן מעין משקה את הגנים. וכן הגן התחתון מלכות מגן נעשה מעין ומשקה את הגנים אשר תחתיה בתולות אחריה רעותיה (תהלים מה טו) וכן פירש רבי פנחס בן יאיר בזוהר (פרשת בלק דף ר"א ע"ב). וכן בינה ומלכות כל אחת מהן נקראת גן עדן. ובזהר פ' תולדות (דף קמ"א ע"ב) פי' כי המלכות נקרא גן רו"ה בהיות היסוד בתוכה וממלא אותה ומרוה אותה מים עליונים כמנהגו הטוב. עוד נקראת גינת אגוז כי היא גן נזרעת מן האגוז אשר ביסוד:

גפן נקראת השכינה כי היא גפן פוריה (תהלים קכח ג) והיא גפן ממצרים תסיע (שם פ ט) בצאתם מן הגלות. ועליה נאמר הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת (שם שם טו) גפן דהיא זאת ודאי. והטעם שנקראת גפן כי כמו שהגפן אינה מקבלת הרכבה ממין אחר כן המלכות אינה מקבלת אלא מבעלה כ"פ בזוהר פ' ויחי (דף רל"ח.). ובה ג' שריגים שהם האשכלות שפירשנו בערכם והיא יונקת מן היין המשומר בענביו הם ענבים יפים לחלום שפע הנשפע מן הבינה כאשר נבאר בערך יין:

ויש גפן הנקרא סורי גפן נכריה וענביה ענבי ראש אשכלות מרורות למו. והם הקליפות. ויש גפן בינונית והיא הגפן והענבים שאינם יפים לחלום שהם מצד הדין:

גר לפעמים הת"ת חוץ ממקומו והוא גולה בסבת העונות כנודע. כצפור נודדת מקנה כן איש נודד וגו' (משלי כז ח). וכביכול משפיע אל החיצונים ואז נקרא ג"ר וע"ז אמר מרע"ה שמדרגתו הת"ת כי גר הייתי בארץ נכריה (שמות יח ג). ומטעם זה נקרא המתגייר גר כי הוא היה עומד עד עתה במקום הקליפ' בארץ נכריה יונק יין נסיכם השפעת סורי הגפן נכריה רחמנא ליצלן. עד הנה הגיע דלות דעתינו בביאור אות גימל. והננו נכנסנו בביאור אות ד' בעזרת הבינה השופע בינה על בריותיו:

 

שער כג פרק ד

פרק רביעי:

דבור הוא השכינה מלכות ונקראת כן מטעם כי הת"ת נקרא קול והמלכות דבור. כמו שהדבור הוא חילוק הקולות תנועות ההברה, כן המלכות גילוי התפארת ומראה בתנועותיו. ונקראת כן מצד הגבורה כי כל דיבור לשון קושי. ולא מפני זה נשלול שלא ימצא בשאר המדרגות כדפי' בזוהר פ' לך (דף פ"ו ע"ב) וז"ל אמר רבי אלעזר הא אתערנא ויגד וידבר ויאמר כלהו לטעמייהו אתפרשן. וידבר איהו באתגליא דרגא דלבר דלאו איהו דרגא פנימאה כאינון דרגין עלאין ודא איהו דובר צדק. ויגד איהו רמז לדרגא פנימאה עלאה דשלטא על דבור ודא איהו מגיד משרים. מאן משרים דא דרגא עילאה דיעקב שארי ביה הה"ד אתה כוננת מישרים ובג"כ מגיד כתיב ולא דובר. אמר רבי יצחק והא כתיב ויגד לכם את בריתו א"ל הכי הוא ודאי איהו דרגא דשלטא על תתאה דאיהו דובר צדק וכלא בה לאסתכלא איכא. ת"ח דאע"ג דדבור איהו תתאה לא תימא דלאו איהו עלאה אלא ודאי מלייא איהו מכלא ודרגא עלאה איהו וסימנך כי לא דבר רק הוא מכם עכ"ל והכונה כי ר' אלעזר פי' כי מלת ויגד וידבר ויאמר הם מדרגות חלוקות. כי ויגד הוא מצד החכמה וכאשר יתבאר בערך הגדה. ויאמר מלכות מצד הת"ת כדפי' בערכו. וידבר במלכות בעצמה. ומפני כך לא אמר הכתוב דובר צדק ומשרים מגיד צדק ומשרים, אלא דובר צדק מגיד מישרים כי צדק שהיא המלכות נקט לישנא דדיבור שהיא צודק בה ובמישרים שהוא הת"ת נקט לישנא דהגדה שהוא לשון צודק במאציל המישרים ובזה נתבאר דברי רבי אלעזר. ומפני שרבי אלעזר אמר כי מגיד לא ימצא אלא לגבי מישרים ולא היה אפשר לומר מגיד צדק ומישרים שאינו צודק לשון הגדה במלכות לכן הקשה עליו מפסוק ויגד לכם את בריתו. ואין ספק שלא נעלם ממנו שברית אפשר היותו ביסוד כדפי' בערכו ועכ"ז הוקשה שהרי אין הגדה במקום שיחס לנו רבי אלעזר ותירץ ר"א כי מאחר שהוא למעלה ממלכות אפשר שיתייחס ביסוד. וברית זה הוא מדרגה עליונה מצדק ולכן יצדק עליו מגיד, אבל בצדק לא ימצא בשום אופן ולכן לא אמר מגיד צדק ומישרים. וכדי להשמר מקושיא אמר כי עם היות שנייחס להם המקומות האלה לא מפני זה נכחיש על דרך הרחוק שימצא בזולת מקומתם. וז"ש וכלא בהו לאסתכלא איכא, פירוש צריך העיון בהם כי פעמים ימצא חוץ למקומותם לסבות ידועות בענין הבחינות והמציאיות. וז"ש ת"ח אע"ג דדבור איהו תתאה לא תימא וגו', כי גם פעמים ימצא מתייחס במדרגות עליונות. והטעם שירצה לעולם במלכות אבל [לפעמים הכונה] במדרגה עליונה המתגלה במלכות. וזהו שאמר אלא ודאי מליא איהו מכלא, כי המדה הזאת המתייחס אל הדבור היא מדה שבה מתראות כל המדות ולכן על ידה יתייחס גם להמדות העליונות וסמניך כי לא דבר רק הוא. פי' אין מלת הדבו"ר רק ממדת הו"א שהוא הת"ת. ע"כ פי' המאמר ומתוכו מתבאר כי עקר הדבור במלכות ויתיחס גם אל המדות העליונות בריחוק ועל ידי המלכות:

דבר היא המלכות וזהו גבורי כח עושי דברו (תהלים קג כ) ופירוש בזהר (בלק דף קצ"א) דמתקנין ליה להאי דבר וכו'. וכן על דברתי מלכי צדק (שם קי ד) שהיא השכינה [יח] וקראה דברתי כי היא היתה מדתו של דוד. ורבי משה פי' כי גם כן נקראת דבר כמו לפניו ילך דבר וכו' (חבקוק ג ה) כי היא יד ה' הויה (שמות ט ג) ודאי. ואמר כי יש אומרים שהדבר בא מיסוד כי הדבר ערוב האויר וכן היסוד אינו פשוט ברחמיו, כי הוא קיבוץ כל הספי' כנודע (וח"ו לומר כן. כן כ' בס' קה"י ערך דבר):

דברים פירש בזוהר (וירא דקמ"ט) כי המלכות נקראת ג"כ דברים [יט] ואפשר שנקרא כן בהצטרפות אליה שבעה נערותיה כי כל אחד מהם נקרא דבר ויחודם דברים. ולראיה משם כי קרא לקליפ' אחר הדברים שהוא אחר לדברים [ס] והיינו ודאי אחור לכל [כא] הנערות כמבואר בשערי היכלי התמורות ושער התמורות:

דבש היא מצד שמאל בכח הגבורה ולכן גוונו אדום. ואם הוא מתוק על כל זה עליו נאמר (משלי כה טז) דבש מצאת אכול דיך. וכן נתבאר בתיקונים (תקונא י"ט דף ל"ט ע"ב) וז"ל וטעמו כצפיחת בדבש מסטרא דשמאלא עכ"ל ועל כן נאמר (שמות טז לא) כי כל שאור וכל דבש כי הדבש קרוב לשאור היא אלא ששאור הוא בשמאל מכל וכל בסוד הקליפ' והדבש בסוד תוקף הדין. ובזוהר פרשת ויחי (דר"מ) פי' שהמלכות תורה שבעל פה נקרא דבש והכל ענין אחד כי היא מצד שמאל נקרא דבש:

ד"ו פרצופין הם בת"ת ומלכות כי שניהם נאצלים כאחד כענין אדם וחוה שהיו ד"ו פרצופין. וענין זה כתבתי בארוכה בשער מיעוט הירח. אמנם נקראים כך בהיותה באותו המציאיות הנעלם שהיו קודם נסירה כאשר יתבאר שם:

דוד נאמן פירש בזוהר (בלק דף קפ"ט) כי צדיק נקרא דוד נאמן וכן פירש שם בתיבת הולך לדוד"י למישרים (שה"ש ז י). ואפשר שנקרא כן מטעם כי הוא דוד המלכות כי הוא סוד סמיכות גאולה לתפלה. ובזוהר פרשת ויקרא (דף ד') אמר כי הת"ת והמלכות נקראים דודים ובארנו בארוכה בשער מהות וההנהגה ולפי זה יקרא היסוד דוד שהוא המיחד שני דודים שעל ידו יחוד הת"ת והמלכות כנודע. ובפ' שמיני (דף ל"ט ע"ב) פי' כי דוד סתם הוא הגבורה וכן פי' בשיר השירים. ואפשר הטעם כי החבה והאהבה מתעוררות ע"י אש הגבורה ומטעם זה נקרא הגבורה דוד. ונמצא לפי זה כי הם ג' ענינים דוד נאמן ביסוד, ודודים ת"ת ומלכות, ודוד הגבורה. ואפשר היותו ביסוד מצד הגבורה:

דוד נקראת המלכות מטעם כי דוד מצד המלכות נעשה מרכבה למדה הזאת וכן נמצא שתקן אותה בהיותו משחר אותה בשירותיו וזמירותיו כי בה תלוים כל הלוליו כנודע. ואמנם היא היתה מדתו מצד ההוד ולכן [דוד עה"כ] עולה כמנין הוד וכן נתבאר בר"מ (ויקרא דף ד'.) כי מדתו של דוד מדת הוד. ושם מצוקות הקליפות ולכן היה מתגרה במתקוממים. ומצד ההוד נקרא דוד:

דור פירוש הת"ת והיסוד. מצד היסוד הם שש קצוות ובת"ת שהוא נכלל יותר מפני רוב אורו עולים לששים. וזהו כל הנפש הבאה ליעקב [וגו'] ששים ושש (בראשית מו כו), כי ששים מצד התפארת ושש מצד היסוד. ובעלותו אל הא [כב] יהיה ס' אלף. ובעלותו יותר אל כתר עליון [כג] יהיה ששים רבוא. כ"פ הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא ס"ט דף דף ל"ז.). וכל הדורות הללו מתגלגלים במלכות כי היא גלגול הכל. וזהו דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת (קהלת א). נמצאת למד כי התפארת והיסוד כל אחד מהם נקרא דור. וזהו דור לדור ישבח מעשיך (תהלים קמה) כי מעשה הוא המלכות ומדור לדור משפיעים בה כי זה כוונת שבח בכל מקום כאשר יתבאר בעזרת השם. אמנם יש מי שפירש דור הבינה בסוד היובל שהוא דרור לכל יושביה כי היא מקום החירות, ודור שני היא המלכות בסוד שני ההי"ן כי שתיהן שוות:

דיו היא הבינה ופירוש כמו שהדיו שחור ונעלם כך עולם הבא בינה נעלם ואין עולם הבא מושג אלא על ידי שמשחיר אדם עצמו בעולם הזה. והוא אחד מצרופי היו"ד שהיא בחכמה והדברים האלה פי' הרשב"י עליו השלום בספר ר"מ [בפ' תרומה דף קנ"ט]:

דיין כל המפרשים פי' כי דיין הוא כנוי לגבורה. אבל בר"מ במקומות שונים פי' כי הת"ת מצד המלכות נקרא דיין וזהו דיין אמת כי הוא נקרא אמת ומי לנו בקי בכנויים כרשב"י ע"ה. והטעם כי המלכות דין כאמרם ז"ל דינא דמלכותא דינא. וכן צרוף אדני דינ"א ומאותו הצד נק' הת"ת דיין:

דין תורה ודין אמת היא השכינה והיא נקראת דין מן הטעם שפירשנו. ונק' אמת ותורה מצד הת"ת שבו אמת ותורה כמו שנתבאר. ויתבאר כאו"א בערכו. וענין זה נתבאר בר"מ (משפטים דף קי"ז):

דך פי' בתקונים (בהקדמה דף י"ג) כי היסוד נקרא דך שהוא כולל כ"ד אותיות דבשכמל"ו. וכאשר יש בו שפע ומי ברכה נקרא כד שהוא כד מלא מים. וכאשר נהר יחרב ויבש נקרא דך ועליו נאמר (תהלים עד כא) אל ישוב דך נכלם. והמלכות נקרא דכ"ה בסוד החסרון כמו שנקרא כד"ה בסוד המלוי כמו שנבאר בערכו:

דכים פי' בתיקונים (תקונא כ"א דף מ"ו) כי המלכות מצד היסוד נקראת דכים ופי' ד"ך י"ם שלה שאין לה שפע והטעם שהוא למטה ממנה ואין בידו להשפיע שובע ברכות. ועוד מפני שהיא כלולה מכ"ד אותיות דבשכמל"ו שהם ביסוד. והרמז שלהם פירשתי בשער נ' שערים:

דל נקרא הצדיק. והטעם כי הוא עני בערך אל תפארת שהוא עשיר. עוד נקרא דל מטעם דלית ליה מגרמיה כלום. וכן נתבאר בספר ר"מ (תשא דף קפ"ח). ואז המלכות נקרא דלה כנודע ויתבאר שם בה"ו:

דם זה נתבאר בז"ח שה"ש (דף פ"ו ע"ב) כי ם' רמז על הבינה בהיותה סתומה במ"ם סתומה שלא להשפיע ואז המלכות בצורת ד' ומטעם זה דם מורה דין כי שתים אלה סבות הדין כנודע ע"ש:

דמדומי חמה פי' במלכות והטעם שלוקחה מן החמה שהוא תפארת. ואפשר לפרש טעמים אחרים ששם נעלם ודומם החמה ואינו נשמע. או אפשר שהוא זווג החמה דהיינו ביאה בחשאי:

דמיון הוא המלכות ונקראת כן כאשר היא יושבת בכסא הכבוד כאשר נתבאר בשער אבי"ע. ואז כאשר היא כלולה מכל מראות ופרצופי הנביאים נקראת דמיון. וכן פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא י"ח דף ל.) וז"ל ע"ש דכל פרצופין דנביאים בה אינון רשימין אתקרי דמיון. והכוונה שמתגלים בה כל העניינים המתדמים בנביאי האמת נצח והוד. ור' משה פי' מלה זו בנצח. והענין כדפי':

דמות אדם היא המלכות. כך פי' (בתקונא י' דף כ"ד.) וז"ל ה' זעירא דמות אדם בה אשתלים יהו"ה [כד]:

דמעות פירש בזוהר פ' שמות (דף י"ט.) על הענין שהקב"ה מוריד שתי דמעות לתוך הים הגדול וכו'. וז"ל תנן בעשרה כתרי מלכא יש שתי דמעות להקב"ה והם שתי מדות דין שהדין בא משתיהן כד"א שתים הנה קוראותיך. וכשהב"ה זוכר את בניו מוריד אותם לים הגדול שהוא ים החכמה להמתיקם והופך מדת הדין למדת הרחמים ומרחם עליהם. אמר רבי יהודא שתי דמעות שמהם בא הדין שמהם באים הדמעות עכ"ל. ופי' מבואר כי שתי מדות של דין יש בעשר ספירות. ואפשר היותם גבורה הוד ששתיהם דין כדפירשנו בשערים הקודמים. או גבורה ומלכות וראשון עקר. ובהיותם מתלבשות בדין הקב"ה זוכר את בניו פי' הצער שסובלים ישראל על התורה בגלות. מורידן לים החכמה, פירוש מעלה אותם כמו פלוני ירד למרכבה (המובא בשם דף ט"ו ע"ב) שמתוך דקותן לעומקן יקרא העליה אליהם ירידה. וכן היורד לפני התיבה וכן פלוני ירד לסוף דעת וכו' שהכוונה עליה וכמוהם רבים. לים הגדול ים החכמה, ים החכמה פי' נקראת בינה כנודע. ונקראת ים הגדול בהיות' שופעת בגדולה. ונקראת ים החכמה בהיותה מתייחדת עם החכמה והחכמה משפעת בה רחמים גדולים. ואז היא מתמלאת מחלב בסוד הלובן העליון משפעת ומניקה לשתי מדות אלו מאותם הרחמים. ואז עיינין מלהטן רוחצות בחלב כדפירשנו בשער מהות וההנהגה בפרק עשירי. ובהיות עיני הגבורה רוחצות בחלב האם, נהפכת אל הרחמים והדין יתבטל כדפירשנו שם:

דעת סתם, הוא התפארת. ונקרא גם כן הצדיק דעת וזהו כי אל דעות ה' (ש"א ב ג) דעות שנים. ובצירוף עדות ואין עדות פחות משנים. [כה] ונקרא דעת מלשון והאדם ידע את חוה אשתו (בראשית ד א), יודעי תרועה (תהלים פט טז) שפירושם לשון חיבור. וזהו ג"כ הטעם כי התפארת מייחד החכמה והבינה בסוד הדעת כמבואר בשער אם האין סוף הוא הכתר. וכן היסוד מיחד ומזווג התפארת והמלכות. וכבר הארכנו בזה בשערים הקודמים. אמנם נקרא כל אחד מהם דעת איש לפי מלאכתו אשר המה עושים. וקרוב לזה דברי רבי משה ודברי בעל שערי צדק:

דר כל המפרשים הסכימו שהיא המלכות. ובספר שערי צדק פירש הטעם שהיא דירה לשם בן ד' שהוא הת"ת כנודע. ועוד שהיא דרה בינינו כד"א (ויקרא טז טז) השוכן אתם בתוך טומאותם. ורבי משה פירש כי דר הוא שם לאבן טובה. [כו] וגם מלשון קוץ ודרדר וכן המדה הזאת כי ממנה טוב ורע. ואמר כי כל דר לשון דרור ור' משה עצמו פי' דר בבינה. ויהיה גם במלכות מצדה:

דרום הוא החסד וכן ארז"ל (ב"ב דף כ"ה) הרוצה שיחכים ידרים ופירוש ידרים יכוין אל הדרום שהוא החסד ששם המשכת החכמה לחסד כנודע. ואחרים פירשו דרום בת"ת והכריחו הסברא הזאת וכן פי' ר' משה שני פי' האלה. ועיקרו בחסד אמנם למה הדרום נגוב ויבש והיה ראוי שיהיה להפך נבאר בערך נגבה בעזה"ו:

דרור פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא ו' דף י"ט ע"ב) בפסוק ודרור קן לה (תהלים פד ד) כי הבינה נקראת דרור בסוד היובל שהיא נקראת דרור:

דרכים פי' בזהר פרשת מקץ (דף קצ"ז ע"ב) כי דרכים הם צנורות שבהם משפיעים הגדולה והגבורה והת"ת אל המלכות כשמקבלים מהבינה והם נקראים דרכים בערך שהם נגלים ומושגים לכל כדרך הזה שהוא מבוא לכל. מה שאין כן בנתיבות שהם נעלמות כמבואר במקומו. ובתקונים פי' כי סתם דרך הוא התפארת והכריח הענין מהכתוב (במדבר כד יז) דרך כוכב מיעקב וכן דרך הנשר בשמים (משלי ל יט). ועם היות שיש פעמים רבות שדרך הוא נקבה כמו דרך נשים לי (בראשית לא לה) וכן הני שפי' ריש מסכת קדושין כי יש דרך שהוא לשון נקבה. הכוונה שהוא נמשך מן הזכרים אל הנקבות והיינו דרך גבר בעלמה (משלי ל יט). עד הנה הגיע עניות דעתנו בביאור ערך הזה והננו נכנסים בביאור ערך אות ה' בעזרת העוזר דלים ואביונים בתורה:

 

שער כג פרק ה

פרק חמישי:

באות ה' האות בעצמה פי' בשער האותיות. אמנם יש חילוק בין בואה בראש התיבה ובין בואה בסוף התיבה. כמו שמעה סלחה הקשיבה שהיא רמז למדה אחרונה וכן בארו בזהר פרשת חיי (אולי כוונתו לדף קל"ב.) וה' בראש התיבה רמז לבינה ובסוף התיבה למלכות. ועכ"ז לא יצדק הכלל הזה לעולם. וז"ל בזהר בפ' תרומה (דף קס"ח) המוציא מ"ט המוציא ולא מוציא, דהא כתיב בורא השמים ולא הבורא שמים, עושה ארץ ולא העושה ארץ, מ"ט הכא המוציא. אלא כל מילין דאינון מרזא דעלמא עילאה סתירא אסתתרא ה' מתמן לאחזאה דהא מעלמא גניזא וסתירא איהו וכל מילין דאינון מעלמא תתאה דאתגליא יתיר כתיב בה' דכתיב המוציא במספר צבאם הקורא למי הים כלהו מרזא דעלמא תתאה איהו. ואי איכתב בשמא איהו בה' כגון האל הגדול. והכא דאיהו באורח סתים מרזא דעלמא תתאה איהו עכ"ל. ולכאורה נראה כי המאמר הזה מנגד אל מה שפי' בשם הרשב"י ע"ה לעיל. וכאשר נדקדק בו נמצאהו חולק קצתו על קצתו. כי ראשונה אמר כי ה' הידיעה מורה על עלמא מתגלייא שהוא המלכות, ובסיפ' קאמר והכא דאיהו בארח סתים מרזא דעלמא תתאה. כנרא' שמפני היותו עולם תחתון צריך היותו באורח סתום. ובזולת היותו חולק דידיה אדידיה הדבר בעצמו הפך הדעת. כי בשלמא למה שאמר ברישא כי מפני היותו עולם מתגלה בא בגלוי ומפני היות הבינה עולם נסתר בא בהעלם בהסתר ניחא. אלא למאי דקאמר ואי אכתב בשמא, קשה וכי מפני שהיא הבינה יבא בה' הידיעה. לכך נאמר כי מיני הגלוי הם שנים ומיני העלם ג"כ שנים. שני מיני גלוים הם. א' ה' גלוי הפעולה, ר"ל היות הפעולה מורה על הידוע על גלוי פעולה כמו הקורא האומר כי ה' הידיעה שבפעולה מורה על הקדמת ידיעת פעולה וזו מורה גלוי. ויש גלוי שני והוא גלוי השם בעצמו בה' הידיעה כמו האל הגדול כי הה' מורה על גלוי האל כנודע והגדול כנודע. ולכן בגלוי א' שהוא גלוי הפעולה יש שם העלם שאינו מזכיר שם הפועל כלל כמו הקורא האומר העושה, כי אין שם גלוי מי אמר מי עשה מי קרא. והענין הזה בא לכנוי המלכות מפני שהוא עולם נגלה בא פעולתו בגלוי המורה על גלוי. ומפני כי אין ראוי לנקבה לעלות בשם כי כל כבודה בת מלך פנימה לכן היא נעלמת בבחינת שמה. ואף אם הפעולה בגלוי. מפני שיתייחס אליה גלוי והעלם. גלוי לפי שהיא נגלת, העלם לפי שאין ראוי להעלותה בשם כדפי'. והטעם הנכון והאמתי לענין היא כמו שנבאר עוד בע"ה. אמנם בינה עולם עליון כשמזכירים פעולתה מזכירה בשם העלם בלא ה' הידיעה להראות כי היא עולם נעלם ולכן אמר בורא עושה. כי הבינה ברא השמים שהם התפארת, וכן עשה הארץ שהיא המלכות. ולכן להיותה עולם נעלם באו פעולותיה בהעלם בלא ה' הידיעה וכן פי' בזהר [כז] פ' וירא אליו בפסוק (ישעיה לח ה) הנני יוסיף על ימיך כי אמר יוסיף ולא אמר הנני אוסיף כראוי מפני שתוספת שנים מהבינה והבינה נעלמת ולכן אמר יוסיף. הנה שפעולותיה ראוים להיות בהעלם כדרך שהיא נעלמת. וכן פי' בזהר פרשת פקודי (דף רל"ה ע"ב) וז"ל דכתיב הוקם ולא פירש על ידא דמאן אלא דלא אתקם אלא מרזא דעלמא עילאה דאיהו סתים וגניז ע"כ. אמנם בשם עצמו אדרבא זו היא מעלתה שתתעלה בשם שלא כדרך המלכות. ולכן כשהשם בה"א הידיעה מורה על הבינה שכן הה' רמוזה אליה ולא במלכות שאין ראוי שתתעלה בשם וכל שכן בה"א הידיעה בשם שמורה על גדולתה ומעלתה. ועם הקדמה זו יתיישבו דברי המאמר כי הוא הקשה למה אמר המוציא כנראה דבלא ה"א לא סגיא. ואינו שהרי מצינו ענין פעולה שהוא הווה בלא ה' כמו עושה ארץ בכחו מכין תבל בחכמתו ושם ודאי העיקר הוא על העשייה ההוה שהוא קיום העולם בכל שעה ובכל רגע. וכן בורא השמים העיקר הוא על ענין חוקם תמיד אם כן למה אמר המוציא בה' מיותרת ללא צורך. והשיב אלא כל מילין וכו', ודקדק באומרו כל מלין שפי' ענייני פעולות. ולא אמר כל שמהן וכנויין או תיבין. לפי שהכונה על הפעולות הבאות בה"א הידיעה או בלא ה' כמו מוציא עושה או העושה ודומיהם. אבל בשמות כמו ההרה, היום, ודומיהם הוא סוג בפני עצמו כמו שיתבאר. ואמר בעלמא דאתגליא יתיר, לפי שאף על פי שהוא עולם הנגלה נעלם הוא גם כן על האמת כמו שנבאר בערך מ"ה בעזרת השם. ואי אכתוב בשמא וכו', פי' ואם ה' הידיעה נכתב בשם הכנוי עצמו ולא בפעולה אז תהיה הגזרה להפך שיורה על הבינה כדפירשנו. אמנם הכא דאיהו בארח סתים שאמר המוציא ולא אמר מי הוא המוציא וכן הקורא וכו' הכל במלכות כמו ויקרא אל משה ולא אמר מי והוא המלכות כמבואר בזהר במקומות רבים. ונבארהו בערך וה' הוא ובית דינו בפרק ו'. ובזה נתבארו דברי המאמר. והטעם אל הענין הזה שאין המלכות עולה בשם, הוא כי אין ראוי לאשה לעלות בשם בפני בעלה ולכן אינה נודעת כל כך. ואם כן לא יצדק בה ה' הידיעה שאינה נודעת וכן כתוב באשת חיל נודע בשערים בעלה, אבל היא אינה עולה בשם. אבל פעולותיה לטובתה ולזכות ענייניה ראוי שיעלו בידיעה בשם נודע שמפורסם מעשיה בכל קצווי ארץ. או אפשר מפני כי הבינה אינה צריכה לכסוי ולהעלם מהקליפות שהיא נקראת נשר שהיא כנשר שאינה מפחדת מכל עופות שבעולם ולכן שמותיה בה' הידיעה להראות שאינה מפחדת מהקליפות. אמנם המלכות נקראת יונ"ה וצריכה כסוי כדכתיב (תהלים סח יד) כנפי יונה נחפה בכסף. ולכן אינה ראויה להיות שמותיה בה' הידיעה לכסותה ולהעלימה שלא ישלטו הקליפות. שהיא היונה המפחדת מן העופות הרודפות. והקדמה זו נתבאר בארוכה בתיקונים (תז"ח דקכ"א) ולאהבת הקיצור לא העתקנו לשונו הנה. והכלל כי ה' בסוף תיבה לעולם במלכות, וה' שבראש התיבה כאשר היא רמז אל הפעולה הידועה כמו המוציא אז היא במלכות. ובהיותה הפעולה סתמיות כמו עושה בורא הם בבינה. וכל ה' הידיעה שהיא בראש השם שם ממש שאינו פעולה אז היא בבינה ולא במלכות:

ובענין ה' רבתי וה' זעירא פי' בזהר פ' לך (דף צ"ג) ז"ל כי ה' רבתי בבינה וה' זעירא במלכות. ועוד פי' בו שם פירוש אחר כי ה' רבתי הוא רמז למלכות בהיותה יונקת מן היסוד ולכן היא רבתי להורות שלימתה במילואה מתמלאת מן השמש וכאשר היא ה' זעירא רומזת בהיותה במיעוט וחסרון הלבנה ויונקת מן הדין, אבל לא כ"כ כמו כאשר נקראת בשם ד' שהיא דלה מכל וכל. ואמרו שם כי פי' אחרון עקר:

הבל שבעה הבלים הם והם הנזכר בפסוק הבל הבלים וכו' (קהלת א) והם, הבל א' הבלים שנים הרי ג', הבל הבלים ג' אחרים הרי ו', הכל הבל הרי שבעה. והם שבעה ספי'. ופי' מלשון הבל פה שפי' נשמה כד"א וברוח פיו כל צבאם. וכן יש הבל עולה והבל יורד והם בינה ומלכות. בינה עולה להתדבק בחכמה. ומלכות יורדת להתדבק בתפארת בסוד יהה"ו כדפירשנו בשער פרטי השמות בפרק ט"ו. ובענין הבל יש צרוף לה"ב מלשון חוצב להבות אש (תהלים כט) ונקרא כן מצד הבינה על ידי הגבורה:

הגדה עקרו בחכמה וכל לשון ויגד ותגד וכדומה הוא בחכמה וכן נדרש בשיר השירים [בז"ח דף פ"ד.) בפ' הגידה לי (א ז) (ובזהר ויחי דף רל"ד ע"ב) ובמקומות רבים מהזהר. ובתקונים (תקוני ז"ח דף קט"ז.) פיר' כי חכמה תתאה מצד חכמה עלאה נקראת הגדה וכן כל לשון נקבה שבהגדה וכן מדרש הגדה. ובמ"א (תקון כא דמ"ד) פי' כי המלכות נקר' הגדה כד שרייא בה יהו"ה שהוא בעלה. ואפשר הטעם מפני שאי אפשר הייחוד אלא כשהיא מקבלת מחכמה כדפי' בשער מהות והנהגה:

הדום אלה הם דברי רבי משה בכנוי זה. הדום יש מן המקובלים שקראו להוד הדום רגלי ויותר נראה לקרות שם זה למדת מלכות עכ"ל. ודבריו האחרונים נראה ודאי שכן כתיב (ישעיה סו א) והארץ הדום רגלי ופי' הרשב"י ע"ה בתקונים במלכות. ופי' שם כי היא נקראת הדום רגלי כאשר היא כלולה מעשר ואז היא הדום ומושב לכלם. ויתיישב פי' רגלי כענין ברגלי אעבורה (במדבר כ יט) [העם אשר ברגלי (מ"א כ) שפי' לשון כנופיא:

הדס בכל דברי הרשב"י ע"ה בתקונים ובזהר. מוכח כי ג' הדסים הם ג' אבות ומלכות מצדם נקראת הדסה כי פי' הד"ס ה'. ואפשר שמצד זה אסתר ירקרקת היתה. וההדס ירוק ומר מצד הדין מצד התעטרות הבינה קו הירוק כמבואר בשער הגוונים:

הדר לפי הנראה כי הדר הוא בהוד. אבל בתיקונים (בתקוני ז"ח דף קי"ב ע"ב) פי' כי הדר בתפארת. וז"ל קול ה' בהדר הידור לישראל סבא הה"ד והדרת פני זקן עכ"ל הנה בפי' כי הדר בת"ת. ובס' אור יקר פירשנוהו בנצח והארכנו בראיות על פי הפסוקים וכן בארו בזהר (בסבא דמשפטים דף צ"ח.) בפסוק הוד והדר לבשת (תהלים קד) כי הדר הוא בנצח [כח]. ואפשר דהיינו מאי דקאמר והידור לישראל סבא כי הנצח הוא כסא ומכון לת"ת (ע' זהר תצוה דקפ"ו דגם היסוד נק' הדר לפעמים):

הוא כנוי לכתר. והכונה שהספי' הזאת נסתרת ונעלמת מעין כל ולפי' מכנים אותה בלשון נסתר ונעלם. אמנם בזהר בפרשת וירא אליו בפסוק והוא יושב פתח האהל פי' הוא בבינה. וכן בפ' ויצא (דף קנ"ד ע"ב) וז"ל ועלמא עילאה דאיהו יובלא קרינן הוא דכל מלוי באתכסייא אינון. וכן לעיל בשער המציאיות פ"ג במאמר שהעתקנו בפסוק והיה ביום ההוא. ואפשר הטעם כי הוא לפעמים מתעלמת בסוד הסתלקותה אל מציאות י' שבחכמה. ובהיות ההו"א בה"א הידיעה, הוא במלכות רומז לשני מציאיותיה. האחד מציאות י' הוא ונעלם. ושני מציאות ה"א והיא מציאות מתגלה ובא בה' הידיעה בשם, הפך מה שפי' ריש פרקין. מפני כי הוא שם מתעלם בחינה נעלמת למציאות י'. ופעמים נמצא להרשב"י ע"ה מייחס הוא אל הת"ת. ואין מן התימא כי לעולם הוא מורה הנעלם, והת"ת הוא נעלם בערך מה שלמטה. ולפעמים המלכות גם כן נקרא הוא כשהיא מתעלמת כדפי'. ובמקומות הכתוב הו"א ונקרא הי"א פירוש בזהר שהוא כללות הזכר עם הנקבה וז"ל בפ' חקת (דף קפ"ג ע"ב) ר' אבא אמר בכל אתר כתיב הוא וקרינן היא דכר ונוקבא כחדא. וכללא עלאה, ה' נוקבא, ו' דכר, א' כללא דכלא, דהא א' בשלימו שריא עכ"ל. והכונה כי במקומות הכתוב הוא וקרינן היא הוא לרמוז אל המלך בהיכלו וכן הענין בזה הכתוב הוא וקרינן היא. ובהוא עצמו גם כן יש כללות שנכלל בו ענין גדול שהמלכות ה'. ת"ת ו' וא' למעלה בכתר. כי אין הכתר שורה אלא במקום שלם דהיינו דכר ונוקבא כחדא שזהו אדם שלם כאמרם זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם, שניהם יחד. ואמר הענין הזה מפני שהוקשה כי בשלמא שם בן ד' שנכתב בי"ה ונהגה בא"ד, הטעם מפני שגם בשם בן ד' כלולה המלכות בסוד ה' אחרונה ולכן אנו מזכירים הה' ושם נכלל שאר השם. אמנם בהוא והיא לא נזכר בהוא הנקבה ולכן לא היה ראוי שיכתב אלא היא ובמקום שנכתב הוא שנקרא הוא ולא היא. ולזה השיב כי גם בהוא נזכרה הנקבה וזה שאמר וכללא עלאה וגומר. ונמצא למדין פירוש מלת הוא שהיא כולל מלכות ותפארת וכתר. ועוד טעם למה נכתב הוא ונקרא היא כי הוא רומז שתיהם יחד מלך בתוך חופתו והיכלו:

הוד בספר שערי צדק הטעם שנקרא הוד בהיותו מתלבש במדת גבורה להשפיל אויבים ולנצח מלחמות ולהציל אוהבי עליון והסוד והודי נהפך עלי למשחית וכו' (דניאל י ח). וכל מיני ההודאות שאמר דוד בספר תהלים מדה זו וכו' עכ"ל וכ"פ בפרק האורה. ובפרק השם פי' רבי משה ג"כ שנקרא הוד בהתלבשו מהגבורה והביא ראיה מהפסוק (תהלים מה ד) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך ע"כ. ובתיקונים (תקונא י"ג דף כ"ז) ג"כ פירש הרשב"י כי כל הודו הוא בהוד:

הוה בפסוק הוה גביר לאחיך (בראשית כז כט) פי' בזהר פ' תולדות (דף קמ"ג ע"ב) וז"ל דאלין אתוון אינון רזי דהימנותא ה' לעילא ו' באמצעיתא ה' לבתר ובגין כך אמר הוה גביר לאחיך וכו' עכ"ל. והכונה כי במלת הו"ה נכללים סוד הבינה והתפארת והמלכות והטעם להגביר הקדושה על הקליפה להאבידה כדפירשנו התם:

הוי פי' הרשב"י עליו השלום פ' אחרי מות (דף ע"ד ע"ב) כי בהסתלק התפארת דהיינו ו' עם משך הו"או דהיינו ראש ו' זעירא שביסוד דהיינו י' נעשה וי. וכאשר תסתלק עוד אל הבינה ולא יושפע ממנה שפע למטה והברכות מתעכבות שם והצינור שהיא התפארת המשפיע לכל האצילות מסתלק שם אז נאמר הוי. ויש חילוק בין אוי להוי כי במקום שנאמר אוי אין הגזירה מתבטלת בתשובה שאין שם ה' שהיא תשובה וכאשר נאמר הוי עדיין הדבר תלוי בתשובה ותשובה מבטלת. והארכנו בערך אוי:

היא כנוי למלכות אמנם במציאותה הנסתרת המשתווה אל החכמה כדפי' בשער המציאות (פרק ג' וד') וכן פי' הרשב"י ע"ה בספר ר"מ (פנחס דף רנ"ז.). וענין כתיב הוא וקרינן היא פי' לעיל בערך הוא:

היכל נקרא המלכות כי היא היכל אל הת"ת שהוא גנוז בתוכה וכן עולה שם אדנ"י בחשבון היכ"ל. ושם אדנ"י היכל לשם בן ד' במציאות הספירות וההברת ההזכרה כנודע. והבינה היכל לחכמה ולת"ת שהוא גנוז בתוכה ויוצא מן ההיכל למגדל שהוא התיבה שהיא המלכות כאשר נבאר בערכו בע"ה כן פי' בזהר (שלח דקס"ד ע"ב). ובפ' לך (דף צ"ד ע"ב) פי' כי היכל הוא הכתר ופי' היכל הכונה מקום שבו כולל הכל דהיינו כתר הכולל כל האצילות. ועכ"פ היכל רומז אל הספירה שהדברים נגנזים בה. ולכן ייחס הכנוי הזה לכל הספירות. ובכתר מתייחס ג"כ מפני שבו גנוז הכל בסוד הצחצחות כדפי' בשער הצחצחות (ע' בעס"ר):

הלכה היא השכינה ונקראת כך במציאותה הדק הנקרא בת עין. וזהו הלכה למשה מסיני שהכונה שהיא כלת משה בסוד מציאות היו"ד אשר לה כמבואר בשער המציאיות כן פי' בתיקונים. ובר"מ פי' כי מצד הגבורה נקראת הלכה. כי שם ה"י מאלהי' ה' מאברהם י' מיצחק [כט] ונקראת הלכה כרבים בהיותה מקבלת מג' אבות שהם נקראים רבים כמו שנבאר בערכו ובתיקונים (תקונא כ"א דף מ"ה.) פי' שנקראת הלכה כאשר היא בין נצח והוד הולכת להתייחד עם בעלה. ואפשר לחלק בין הלכה סתם ובין הלכה למשה מסיני [ל]:

הלל גמור ושאינו גמור יש שפי' כי הגמור הוא בסוד הבינה ושאינו גמור בסוד המלכות. והנכון גמור היא בסוד לבנה במלואה, ושאינו גמור בסוד פגימתה. (וע' תקונא י"ג דף כ"ז דהלל גמור מורה על מצה שלימה ושאינו גמור על מצה פרוסה וע"כ בפסח אומרים שניהם):

הללויה הוא א' מי' תקונים שיש למלכות מע"ס. ומצד התפארת יש לה הללויה וכל ענין הילול. כן בארו בתיקונים (תקונא י"ג דכ"ז). ובזהר פ' וישלח (דף קע"ח) פי' כי הללויה הוא שבח שהשכינה משבחת לתפארת ובאו שניהם בתיבה זו והוא הלל יה"ו. הלל היא השכינה מלכות ונקראת הלל שהיא משבחת תדיר להקב"ה יה"ו הוא התפארת. וענין סדר אותיות אלה וי"ה. ובאורו שהיא משבחת לתפארת שהוא ו' שהוא כלול מחכמה ומבינה ומקבל מהם והיינו י"ה:

הנני היא המלכות בחינתה לבדה בלי הצטרף אליה בחינה אחרת מהבחינה של הספירות כלל והוא מורה על הדין ומורה על גלוי' והזמנת'. כן בארו בזהר פ' נח (דף ס"ה ע"ב) והמפרשים פירשו בענין אחר:

הר ההרים הם הרבה. אמנם הר סתם יש שפי' אותו ביסוד. והם בעל ספר האורה, ור' משה בספר השם ג"כ פי' הר ביסוד. אמנם בזהר (תשא דף ק"צ.) בפסוק נכון יהיה הר בית ה' (ישעיה ב) פי' רבי חייא וז"ל הר בית ה' דא טב בלא רע. הר בית ה' ודאי דלית תמן חולקא לסטרא אחר' וכו' עכ"ל. ושם העסק במלכות כדמוכח התם. עוד נקראת המלכות הר המוריה וכן הר המור כדכתיב (שה"ש ד ו) אלך לי אל הר המור. ופי' רבי משה כי במוריה יש שם י"ה אל ל"ב נתיבות. ועוד בו לשון הוראה. ועוד לשון מור שהוא ענין קטרת. והנה ירושלם היא המלכות ויש הרים סביב לה ומהם הר שעיר, ומהם הר עשו, ומהם הרי נשף והם כנוי לקליפות. ויש שפי' בהר ציון הר הוא ירושלים וציון הוא יסוד וכן נקרא ההר הטוב (דברים ד) מפני שהוא טוב ומטיב לכל, על דרך אמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג י). וכן נקרא הר הקדש. וכן יש הררי ציון ופי' כי הם נצח והוד כי הם הרים סביב להר ציון הנזכר שהם משפיעי' ליסוד כנודע. והנראה לנו בענין ההר הוא כי סתם הר הוא במלכות וכן פי' בזהר פ' יתרו (דף ס"ט) וז"ל אל הר ה' דא אברהם דכתיב אשר יאמר היום בהר ה' יראה. דהא אברהם קרא לה הר מה הר הפקרא לכל מאן דבעי בעלמא אוף אתר דא קדישא הפקרא לקבלה לכל מאן דבעי בעלמא. ופי' כי המלכות מצד החסד נקרא הר שהוא הפקר מצד שבו תפיסת הגרים בהיותם נכנסים תחת כנפי השכינה ולכן בימי אברהם היה מקבל רוב הנפש כדכתיב (בראשית יב ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן. וכן ביאר עוד שם (דף ע'.) וז"ל הר לשאר עמים כד אתיין לעאלא תחות גדפוי. ופירש שם כי לכן הגר נקרא ג"ר צדק שנכנס תחת כנפי השכינה הנקרא צדק. ונקרא ג"ר מפני שעוזב מקומו ובא לחסות. ובזהר פ' לך (דף פ'.) פירש בפסוק ויעתק משם ההרה וז"ל מתמן ידע הר ה' וכלהו דרגין דנטיען בהאי אתר. נראה מדבריו כי המלכות בערך היותה כולל כל כחותיה התחתונים נקראת הר כמו ההר שבו נטיעות הרבה. וכן מורה במקומות הרבה. הנה מכל זה כי מלכות נקרא הר. ואמנם כל הספירות נקראים הרים כמי שפירש בתיקונא (כ"א דף מ"ב) שמעו הרים אלין אבהן. כי גדולה גבורה תפארת נקראים הרים. ונקראים כן על שמה כי היא עקר אל ההרים כדפירשנו לעיל ולשון הר מורה על ענין גבוה כי הם גבוהים ועליונים:

הרי בשמים נקראת כל שש קצוות עליונות מטעם כי הם מתבשמים כל א' מחבירו. ובתולות אחריה רעותיה נקראים הר"י בת"ר מטעם כי משם ולמטה יפרד והם טורא דפירודא כן נתבאר בזהר פרשת ויצא (דף קנ"ח.). ונקראת הר המוריה מצד החסד כן פי' הרשב"י ע"ה בפסוק (שה"ש ה א) אריתי מורי. כי המור הוא באברהם ונבארהו בערכו ב"ה. ונקרא מוריה בסוד היות החסד מיוחד בג' ראשונות הנכללות בי"ה כנודע. וכן כתר נקרא מור. וכן פי' הרשב"י ע"ה בפסוק (שם ד ו) אלך לי אל הר המור ואפשר שנקרא מצדו הגדולה כן. וארבעתם יחד בהיותם מריקים ברכה ושפע אל ההר הזה ע"י המעשה ההוא שעקד את יצחק בנו נקראת על שמם הר המוריה. ונקראת הר הקדש בהיותה יונקת ממקום הקדש שהוא בחכמה כאשר נבאר בערכה ב"ה. ונקראת הר ציון במציאותה כאשר יתיחד עמה (היסוד) בנקודת ציון שהוא מציאות יו"ד שבה משכן ליסוד כאשר נבאר בערך ציון בע"ה. ובזה יתוקן הכל כי בתיקונים פירש הרשב"י ע"ה הר ציון יסוד. ובמקום אחר פירש כי המלכות נקרא הר ציון והכריח כן מן הכתוב. והא כיצד אלא כדפירשנו. ונקראת הר גריזי"ם והר עיבל, מצד ימין ששם הברכה הר גריזים, ומצד השמאל הר עיבל ששם תוקף הדין. ונקראת הר הטוב בקבלתה מן החסד מצד בחינה הנקרא טוב כאשר יתבאר בערכו ב"ה. ופירוש טוב מאיר בסוד אור החסד. ויש הר העברים (כמש"כ בזהר חוקת דף קפ"ג.) דאחיד לתרין סטרין ע"כ. וגם מן הטעם זה יתכן ביסוד. עוד נקרא המלכות הר סתם מצד עצמותה כדפי', והר ה' מצד עצמותה לבד בלי הצטרפות הרים זרים עמה. ונקרא הרים סביב לה מצד ההרים מהם טובים ומהם רעים. הטובים נקראים, בתולות אחריה רעותיה כדפירשנו לעיל ויקראו הררי ציון. והרעים יש קצתם נקראים הררי נשף והרי חשך הפך הבקר אור. והר שעיר והר עשו כל אלו מצד הקליפה מצד שמאל. ובתיקו' (ז"ח ד"קלא) וז"ל ותנח התיבה שריא בטורי לווטייא למעבד בהון דינא דאינון טורי קרדו טורי חשוכין בגלותא ארירן בגלותא כו' יראה משם בפי' כי הקליפות נקראים הרי אררט לשון קללה:

התקפתא פי' הרשב"י ע"ה בתקונים (תקונא כ"א דף מ"ד) כי המלכות מצד החסד נקרא התקפתא. והכריח כן מפסוק ימינך ה' נאדרי בכח ותרגום בתוקפא. והאמת שהיא מצד הגבורה שבגדולה שכן הכריח בזהר דשמאלא אתכליל בימינא מן הפסוק הזה. ואין ספק כי כ"ח הוא מצד הבינה בסוד הדין אל השמאל ומשם נכלל החסד בגבורה. עד הנה הגיע עיון שכלנו בביאור ערך אות ה' והננו נכנסים בביאור אות ו' בס"ד:

 

שער כג פרק ו

פרק ששי:

אות ו' נבאר בשער האותיות ב"ה. ואולם ו' בראש התיבה מורה על התפארת ואעפ"י שהתיבה עצמה רומזת במלכות כמו ועת"ה ואתה ואנ"י וזאת. הרמז הוא לתפארת ולמלכות מיוחדים וזה כלל גדול לכל כיוצא בזה במלת ויהו"ה שנבאר בעה"ו:

ויהו"ה הוא ובית דינו כבר נתבאר כי שם בן ד' הוא התפארת ובית דינו של שם הוא המלכות. ויש לשאול כי אין כאן רמז לבית דינו כלל כי השם הוא בתפארת והוא"ו רמז לתפארת. ויש לפרש כי נזכר שם המלכות בשלימות מפני כי כל מקום שאומר וה' הוא ובית דינו. ואין דין כ"א בתגבורות המלכות היא מדת הדין על התפארת שהוא מדת הרחמים. ולכן גבר ידה ונזכרה שמה בשלימות ונרמז בעלה עליה בוא"ו להורות אל סיוע הסכמתו אל הדין והטעם כי הוא דין מעורב עם רחמים ובכל מקום שנזכר שם בן ד' בדין מעורב עמו רחמים ודאי. ולכן שם הזה מסכים וזהו שאמר וה' הוא. כי הוא"ו שהוא התפארת נקרא הוא. כדפי' בפ' הקודם. ובית דינו כי כשאומר וא"ו נוסף הכוונה כי הוא מוסיף על ענין ראשון. והיינו הנקבה הנעלמת לבא בהעלם כדפירשנו. ובזהר פרשת תרומה (דף קל"ח) בפסוק מזמור שיר ליום השבת וז"ל אשכחן בכמה אתר דעלמא תתאה לא סליק בשמא ואתיא סתים כגון האי וכגון ואל משה אמר עלה אל ה', ויקרא אל משה. כלהו סתים שמא ולא סליק ביה אלא בגין דאית ביה דרגא עלאה ולגבי דרגא עילאה איהי לא סליק בשמא עכ"ל. הנה בפירוש כי כשמלכות מתאחדת עם התפארת אינו עולה בשם אלא הזכר לבד. ולכן כאן שעיקר הוא התפארת שהוא השם באה המלכות בהעלם בתוספות הוא"ו המורה שהוא כמוסיף הזכר על הנקבה הנעלמת. וזה רמזו באמרם הוא ובית דינו כי אין אדם יכול להזכיר שם בן ד' אם לא בבית דינו ואין דיין דן את הדין אם לא בבית ומוכרח מעצמו שם בית דינו. ובא הגלוי בתוספות וא"ו כמוסיף כאלו כבר היתה הנקבה נזכרת כדפי':

וה"ו פי' בסוד אנ"י וה"ו שהם תפארת ושכינת עזו בסוד אשר נקרא תפארת הוא כדפירשנו בערכו. ואין ספק שאין שם וה"ו בלא א' חשוב כשם הוא השלם. שבשם הוא מורה היחוד הגמור והכבוד החופף. והיינו כתר הנרמז בא'. ובשם וה"ו חסר א' כדפירשנו בערך הוא. ואין תימה שזה שם משמות ע"ב וזה מלה וא"כ איך נתעלה יותר מהשם. שכיוצא בזה פי' הרשב"י ע"ה בפסוק ואת שדי, ואל שדי (בזוהר ויחי דף רמ"ז ע"א) (ע' לעיל בע' אל שדי):

וי פירש הרשב"י כי בהיות וא"ו זעירא שביסוד דהיינו יו"ד מסתלק אל התפארת והשפע מתקבץ שם בתפארת ואין משך וא"ו של תפארת דהיינו ראש וא"ו שהוא היסוד משפיע אז נאמר וי. והארכנו בערך אוי והוי:

ויהי הוא מדת הדין הוא גבורה וכן פי' חז"ל (מגילה דף י') ויהי לשון צער והטעם מבואר שהוא וי כמבואר לעיל. והי ג"כ לשון צער כמו קינים והגה והי (יחזקאל ב') כמו שפי' בשער פרטי השמות. וכ"ז מורה היותו בכח הדין גבורה. וכן בארו בזהר פרשת תרומה (דף קס"ז.) וז"ל ומרזא דימינא נפיק שמאלא ועל דא ויהי אור דא שמאלא מכאן דויהי קדמאה דאורייתא בסטרא דשמאלא הוה. ובג"כ לאו איהו סימן ברכה מ"ט בגין דנפק ההוא חושך דאחשך אנפי עלמא וסימנא דא כד אתגלי רזא דעשו ועובדוי בהאי ויהי הוה דכתיב ויהי עשו איש יודע ציד אתקיים בויהי עשו איש יודע ציד לפתאה עלמא דלא יהכון בארח מישור עכ"ל. הנה בפי' כי ויהי מצד הגבורה בבחינת החשך והשחרות כדפי' בשער הגוונים:

וילון היא המלכות כי היא רקיע ראשון שאינו משמש כלום כ"א כפי הנשפע אליה מלמעלה והוא נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש בכל יום מעשה בראשית כן פי' חז"ל בחגיגה (דף י"ב ע"ב) וידוע כי היא מדת לילה וידוע שאמרה שרגא בטיהרא מאי מהני לכן עבודתה בלילה. ומחדש בכל יום פי' משפיע לכל מעשה בראשית כי כלם נשפעים על ידה כד"א (משלי לא) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. וזהו אמרם בר"מ (פינחס דף רל"ו) שכינתא תתאה איהי וילון דביה מכניס ערבית ומוציא שחרית ע"כ. וקשיא שהוא הפך גרסת הגמרא שאמרו נכנס שחרית ויוצא ערבית. ולבאר אותו כפי מה שנפרש בגמרא אם נפרש כפי' התוספות נכנס שחרית בעה"ז להאיר, ויוצא ערבית מן העולם והעולם נחשך. נבאר כפי זה מה שאמר בר"מ מכניס ערבית פי' מכניס האור בנרתק שלה והחשך מתפשט ומוציאה שחרית האור ומאיר העולם ולא פליגי. ולפי הנסתר ירצה הפך מה שפי' לעיל כי בלילה כשהיא יונקת מן הדין הרחמים שלה נגנזים וחשוכין וסטרא דשמאלא מתפשט בעולם ובשחרית היא מוציאה רחמים והחשכים הלכו אל הרי נשף. זהו ללשון ר"מ. ולשון הגמרא נכנס שחרית בעולם להעביר חשכים וגילולים מן הארץ, ויוצא ערבית מן העולם והרחמים נגנזים שלא לחסום שור בדישו. זהו פי' ע"ד התוספות. וע"ד פי' רש"י ז"ל שפי' נכנס שחרית בתיקו ופי' כי וילון סבת החשך המחשיך נוכל ג"כ לתקן הלשונות שלא יהו חולקים. ופי' כך כי הגמרא אמרה נכנס שחרית בתיק והאור מתפשט בעולם ויוצא ערבית ומחשיך העולם והאור מתאסף. ובר"מ פי' מכניס ערבית החשך בעה"ז ומחשיכו, ומוציא שחרית החשך מן העולם והאור מתפשט. וע"ד הסוד באורו כמו שפי' בתחלה לעיל כי היא מדת לילה והיא חפצה באבן וצור מכשול להשכיר ולהעניש וזהו והשיבו את האבן על פי הבאר (בראשית כט ג) כדפי' בספר הזהר פ' ויצא כי על פי ר"ל על פומא דבירא שהיא שכינה כמו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו (במדבר ט). וירצה שברצונה ובמאמרה היו משיבין האבן נגף כמבואר שם ובסיבתה הקליפות מתפשטים בתחלת הלילה כשהיא יונקת תוקף הדין. והיא המכנסת אותן [בשחרית] לתיקן אל נקב התהום ששם תיק שלהם כמבואר [לא] בשער היכלי החמורות. והיא הנותנת להם רשות להתפשט [ערבית] כי הכל עשה יפה בעתו וגם רשע ליום רעה. וביום טובה נהיה בטוב:

ועד בארו בזהר פ' בראשית (דף ל"ד) בפסוק (שמות טו) ה' ימלוך לעולם ועד כי מלת ועד הוא בבינה דתמן ויעודא וקיומא ואשלמותא דכלא. ופי' כי בבינה הוא קבוץ הקצוות כלם לקבל שפע. ומלת ועד לשון בית הוועד. והטעם שבה מתקבצים מפני ששם קיומם ושלימותם ולפי זה לא תקרא הבינה ועד אלא בבחינת קיבוץ הספירות בה להתקיים כדפי':

ושט הוא רמז לאותם הכחות הנקראים אישי ה' כד"א וכליל לאישים. כי הם היו אוכלי הבשר והחלבים. והריח בלבד העולה מעלה מעלה. וזהו אשה ריח ניחח לה'. אשה הוא הושט והריח הוא ניחוח לה'. וזה האשה הוא כללות הכוחות התחתונים אשר תחת המרכבות כלם. כי בענין הקרבנות קרובים אל ה' לעמוד לשרתו ולברך בשמו. וכן ביאר הרשב"י (בז"ח דף ע"ח) בשיר השירים בפסוק משכני כו' (א ד) ואל זה כיון בר"מ (פינחס דף רל"ה) ז"ל ובחבורא קדמאה, ושט דבולע מיכלא ומתמן עאל לכלהו שייפין דאיהו בדרגא דאישים אשים אינון קרבין מיד ובלעי ונטלי כליל מגו אשא עלאה דכליל לאישים. ורזא דא אשי ה' ונחלתו יאכלון וגו'. עד הנה הגיע דעתינו הכשל בכח רב שפעו בביאור הוא"ו. והנה נכנסים בביאור ערך זי"ן:

 

שער כג פרק ז

פרק שביעי:

זאת היא המלכות. וז"ל הרשב"י ע"ה בתיקונים (בהקדמה די"א ע"ב) ובגין דלית השגה לנביא וחוזה וחכם פחות מינה אמר הנביא אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזא"ת וגו' ובג"ד יעקב אוליף להו לבנוי ויהב לון קבלה מינה הה"ד וזא"ת אשר דבר להם אביהם. ודוד דהוה ליה קבלה מינה אמר לגבה אם תחנה עלי מחנה כו' בזא"ת אני בוטח. רמז לה בההוא תגא וסליק מחשבתיה לגבה ואמר לא יירא לבי כו' ואהרן דהוה ליה קבלה מינה לא הוה עאל לפני ולפנים פחות מינה הה"ד בזא"ת יבא אהרן אל הקדש דהוה ידע דאיהי עקרא דכלא דאיהי קרבן לה' עולה לה' אשה לה'. וישראל דהוה לון קבלה מינה לא בעו מקב"ה משכונא אחרא דיפרק לון בגינה מן גלותא אלא זאת הה"ד ואף גם זא"ת בהיותם בארץ אויביהם וגו'. והנביא כד חזא דוחקא דישראל תקיפא בגלותא אמר בגינה זא"ת אשיב אל לבי וכו'. וזא"ת ליהודה ויאמר כו' עכ"ל. והנה המאמר הזה מבואר אל כונתנו. והטעם [שנקראת] זאת מפני שהיא נקראת את מן הטעם בארנו בערכו. וכאשר היא טובה כפולה להיות מקבלת תוספות טובה מז' נרות המנורה הטהורה אשר על ראשה אז נקראת זאת:

זבול פי' ר' משה בס' השם במדת הבינה וז"ל זבול מלשון חברה ודירה וחיבור. ואמר הכתוב (בראשית ל כ) הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים, ואחר ילדה בת. ואישי חכם מאד עכ"ל. וכונתו כי לאה הרמז אל הבינה וילדה ששה בנים שהם מחסד עד יסוד. ובת היא המל'. ואמרה הפעם יזבלני הכונה על יחוד החכמה והבינה. ואישי הוא החכמה. וא"כ לפי זה תקרא הבינה זבול ע"י יחוד החכמה אליה. עוד כתב במדת התפארת וז"ל זבול מלשון הפעם יזבלני אישי והוא המחבר ומזבל עמו הבנין כולו איש וביתו והם ששה. ואמר שלמה (מ"א ח יג) בנה בניתי בית זבול לך. והוא אחד משבעה רקיעים. ואין זבול זה כזבול הבינה עכ"ל. והכלל העולה מדבריו כי התפארת נקרא זבול בהיותו מתחבר עם שש קצוות שהוא זבול לשון חיבור כדפירשנו:

זה הוא התפארת ונקרא זה כי הוא עולה י"ב הויות י"ב גבולים. וזה מתחבר ומזדווג בזאת. זה לזכר וזאת לנקבה וכן מבואר בזוהר פי' בא (דף ל"ז ע"ב) וז"ל הכי תנינן האי כתרא דאתקרי זאת אתקרי אשה כד"א לזאת יקרא אשה. אמאי משום דכתיב כי מאיש לוקחה זאת. מאן הוא איש ההוא דאתקרי ז"ה ודא הוא איש דכר כד"א כי זה האיש. האיש הזה וכו' וזאת אתנסיבת מז"ה עכ"ל. ודקדק כי מזה, דהיינו איש. לוקחה זאת, והיינו ענין לקיחת הצלע שהיא כלת משה. ונמצא לפי זה כי נקרא התפארת זה בסוד מדרגת מרע"ה שהוא מלגיו בסוד הדעת כדפירשנו בשער המציאיות. וכן היסוד נקרא ג"כ זה. כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף. וכן אמרו בזהר פי' בשלח (דף ס"א.) וז"ל א"ר יהודא לא קריבו ישראל לטורא דסיני עד דעאלו לחולקא דצדיק וזכו ביה. מנ"ל דכתיב ביום הזה באו וגו' ביום הזה ממש דייקא וכתיב ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה וגו' עכ"ל. ובזהר פ' פקודי (דף רלו ע"ב) פי' הרשב"י ע"ה כיצד הקדושה נקרא זה וזאת מפני שהיא נמצאת עם האדם לעולם בסוד ברית. וז"ל ורוח קדשה אקרי זאת דאיהי רזא דברית רשימא קדישא דאשתכח תדיר עמיה דבר נש וכן זה ה' קוינו לו זה אלי ואנוהו עכ"ל. ומבואר הוא ואין תימא היות זאת במלכות וזה ביסוד וזה בת"ת כדפי', כי שלשתן נקראים ברית כדפי' בערכו. והאמת כי שלשתם אחוזים בו בסוד מילה ופריעה. וכן ברית נקרא ראש הגויה, דגוף וברית חשבינן חד. ונמצאו שלשתם מזומנים עם האדם לעולם בסוד הברית. ולכן נק' בלשון הזמנה כמורה באצבע זה:

זהב הוא רמז אל מדת הגבורה. כד"א (איוב לז כב) מצפון זהב יאתה. ולפעמים יתייחס אל הבינה והארכנו בשער הגוונים פרק ג' ע"ש:

זית הוא המלכות וכבר נודע כי הבציעה יש בכזית ויש בכביצה ופי' בר"מ (פנחס רמ"ד ע"ב) כי כביצה י' ראשונה וכזית יו"ד שניה שבשם יאהדונה"י:

זכור כענין זכור ושמור [לב] אינון קב"ה ושכינתיה זכאה איהו מאן דמיחד לון ביום השבת דאיהו יסוד וכו' עכ"ל. הנה בפי' אמר כי זכור ושמור הם תפארת ומלכות וכן מוסכם בפי המקובלים באומרם זכור לזכר ושמור לנקבה. ויש שפי' זכור ליסוד ואינו עיקר. עוד פירש בזוהר חדש פרשת יתרו (דף מ"ט ע"ב) בפסוק אנכי ה' אלהיך אנכי כללא דדכר ונוקבא כחדא וכלא אקרי זכור מ"ט בגין דאיהו נטיל לנוקבא ואכליל לה בגויה וע"ד לא אדכר אלא איהו בלחודוי וכד איהי [אמשיכת] לבעלה בהדה ואתי איהי לגבה כד"א עד שהבאתיו אל בית אמי כדין איהי נטלא שמא וכלא אקרי שמור מ"ט בגין דאיהי אמשיכת ליה לגבה ונטלת ליה כדין כל ביתא קיימא ברשותהא ולא אדכר אלא איהי בלחודהא ולעלמין לא מתפרשין דא מן דא עכ"ל. ולהבין המאמר הזה על בוריו צריך להקשות עליו במאמר שני להרשב"י ע"ה בר"מ (משפטים דף קי"ח ע"ב) וז"ל וקב"ה זכור מימינא שמור משמאלא ושכינתא זכירה מימינא שמירה משמאלא אינון תפילין דרישא דבר נש ותפילין דיליה (נ"א דיד) והכי שכינתא תורת ה' תמימה ומצוה דיליה. והאי מסטרא דעמודא דאמצעיתא דאיהו כליל דינא ורחמי זכור ושמור אתקריאת איהי זכירה שמירה. ובכל פקודין איהי שקילא לגביה במדריגה. אבל מסטרא דחסד וגבורה קב"ה זכור ושכינתא שמור כמה דאוקמוה מארי מתניתין זכור לזכר ושמור לכלה בגין דבימינא ושמאלא ענפין מתפרדין כגוונא דכנפי ריאה דאינון פרודות מלמעלה ולקבלייהו חיוון וכו' עכ"ל. ואין כוונתינו הנה לבאר את גוף המאמרים כי יארך הדרוש למה שאינו ענייננו. אלא לבאר ענין זכור ושמור באופן שיתישבו שני המאמרים האלה על מתכונתם בערך זה לבד. כבר פי' בשער מהות והנהגה כי התעוררות הנקבה אל הזווג העליון הוא מצד השמאל והתעוררות הזכר הוא מצד ימין. והענין כי הנקבה עיקרה בשמאל והזכר בימין. ובהזדווג הזכר אל צד הנקבה אז יהיה הזכר טפל אל הנקבה והנקבה עקר והזכר אינו עולה בשם. ובהיות זווגם כך הנה יצדק אמרנו כי שניהם שמור מצד השמאל הגובר ואף אם א"א אם לא שיתערב עמה בחי' זכור מצד ההתעוררות הימין גם אל הזווג כי הא בלא הא לא סגיא, עכ"ז הזכר לא יעלה בשם ולא הימין מפני שהם הטפלים אל השמאל שמור היא הנקבה. ולכן גברה ידה ועיקר השם מתייחס אליה שמור ודאי ושניהם יחד שמור. ובהזדווג הנקבה אל הזכר ר"ל אל צד הזכר אז תהיה הנקבה טפלה אל הזכר והזכר עיקר והנקבה אינה עולה בשם ובהיות זווגם כך יצדק אמרנו בו כי שניהם זכור מצד הימין הגובר. ואף אם אי אפשר אם לא שיתערב עמהם כח השמור מצד ההתעוררות השמאל גם אל הזווג כי הא בלא הא לא סגיא, עכ"ז הנקבה לא תעלה בשם ולא השמאל מפני שהם נטפלים אל הימין זכור הוא הזכר ולכן גברה ידו ועקר השם מתייחס אליו ודאי שניהם מתייחסים יחד זכור. והענין הזה יובן היטיב במה שפירש' בשער הנז' פכ"ג מענין ענפים מתפרדים לימינא ולשמאלא כי בחסד וגבורה הם ידו"ד אל הימין אדנ"י אל השמאל יאהדונה"י בתפארת כי שם הזווג בשוה כדפי' שם. ובזה יובן ג"כ אשה מזרעת תחלה יולדת זכר פי' כאשר תקריב היא ללכת אל מקום בעלה אז יולדת זכר כי הוא יעלה בשם ולא היא והוא זכור רחמיך [לג] אבל כאשר יקריב הוא ללכת אל מקומה אז יולדת נקבה כי היא תעלה בשם ולא הוא והיא שמור דין ונקבה. ובזה נתבארו המאמרים וענין זכור שמור בעצם:

זכירה כל המפרשים הסכימו היות הזכירה ביסוד כי הוא המזכיר כל הדברים למעלה במקום החיים. וזהו זכרנו לחיים בר"ה וכן זכרון תרועה כשהוא ביום השבת יסוד. וכן היא מלשון אזכרתה לה' (ויקרא ו ח), וכמו יזכור כל מנחותיך (תהלים כ). כי הכונה על היסוד הקושר המדות כלם. כדפי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא נו דף פ"ז) וז"ל וכל ענפין תמן מתיחדין ומתקשרין ומשלבין ומקבלין דא מן דא וכלא ע"י דצדיק ובלא צדיק לית קורבא ויחודא אלא אחוה וכו'. הנה בפי' שאין קשר ויחוד לספירות כלל אם לא ע"י יסוד. ולשון זכירה הוא לשון קטורת כענין אזכרתה לה'. וזה כונת דוד באומרו מזמור לדוד להזכיר שפי' לקטר ולקשר למלכות עם שאר הספירות ע"י היסוד. וכבר אפשר היות פי' זכירה לשון זכר ממש כי ע"י הזכרות שהוא היסוד הוא יחוד כל הספירות כדפי'. ונתבאר בזהר פרשת ויצא (דף ק"ס.) כי כמו שיש זכירה מצד הזכר בקדושה כך יש זכירה לרעה מצד הקליפה שמאל כדכתיב (תהלים עח לט) ויזכור כי בשר המה. וכמוהם רבים:

זכות בעל ספר האורה כתב כי זכות הוא הגבורה והטעם לפי שבה נזכרים כל הזכיות וכל החטאים. והאמת כי כן פירשו רבים בענין בני חיי ומזוני וכו' הכוונה שאינם תלוים במדת הדין הקשה. אמנם הטעם שאמר שנקרא כן אינו מתיישב כי אדרבה בגבורה היא כף חובה שם מזכירים חובות בני אדם אמת כי הכל ביושר ובמשפט. ועכ"ז החובה והדין בגבורה מקומה וא"כ איך יקרא זכות. ובתיקונים (תקונא י' כ"ד) פירש הרשב"י ע"ה כי החסד נקרא זכות וז"ל וכתר ביה תלייא בני חיי ומזוני דאיהו מזלא דכלא ואיהו לא תליא במזל. ובג"ד אוקמוהו בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא דחסד איהו זכותא עכ"ל. וצריך לחקור כי בהיכלות כתב הרשב"י ע"ה כי היכל גבורה נקרא היכל זכות כדפי' בשער היכלות בפ"ד. ופי' הטעם כי באתר דא מתהפך זכו דכל בני עלמא. ולכאורה נוטה לדברי בעל ספר האורה וקשה דידיה אדידיה. אמנם בארו הטעם בזהר בפ' שמות (דף ו'.) וז"ל וההוא היכלא איקרי היכל זכותא בגין דכד דיינין דינא מהפכין בזכותא [דב"נ בקדמיתא] וכענין הסנהדרין ע"ש ולעולם זכות הוא חסד כדפי' הרשב"י ע"ה בתיקונים. בס' מאירת עינים פ' וירא בפי' המאמר לאו בזכותא תליא מלתא אמר שהת"ת נקרא זכות וז"ל זכותא הת"ת שהוא רחמים. ואמר ה"ר אבנ"ר שלכך זכותא רומז לת"ת שכן צדקה רומזת לו ותרגום צדקה זכותא עכ"ל:

זעיר אנפין פי' ר' משה בת"ת וז"ל זעיר אנפין בלשון הזוהר בסוד אנפי רברבי ואנפי זוטרא דע כי כתר ראש לכל האצילות כולו ולכן קרוי ראש ועם חכמה ובינה אפי רברבי ומוח סתים. והת"ת ראש לבנין והוא ג"כ יקרא ראש על דמיון צורת האדם הרוחני ויקרא אנפי זוטרי והם פני יעקב החקוקים בכסא הכבוד והיודע סוד ענין נעשה אדם יבין זה היטב והם פני משה פני חמה עכ"ל והנה כוונתו כי זעיר אנפין הוא התפארת. ולכאורה דבר זה תכלית הזרות כי הוא נקרא עולם ארוך ואיך אפשר כי יתייחס אליו זעיר אנפין. אלא היה נראה כי זעיר אנפין הוא המלכות כי היא דמות כל מה שלמעלה ממנה והיא זעירא ויש הוכחה לזה בקצת מקומות מהזוהר. אמנם קשיא לון כי בזוהר פ' נשא (דף קכ"ט.) ארז"ל ומן ההוא ארחא אתפרשא לתרי"ג אורחין דאורייתא דפליג בזעיר אנפין דכתיב ביה כל אורחות ה' חסד ואמת וגו' ע"ש עכ"ל הרי כי בזעיר אנפין הם אורחות של חסד ואמת ומשמע בתפארת. ועדין אין ולאו ורפיא בידן עד אשר נגיע אל פי' האדרא בס' אור יקר ושם נבאר ענין זה בס"ד:

זעקה היא בבינה וכן יש לנו קצת דמדומי ראייה מהזוהר פ' שמות (דף ך.) שכתב וז"ל שצעקה היא בלב הה"ד צעק לבם אל ה' צעקה וזעקה דבר אחד הוא עכ"ל ואין לב אלא בינה כד"א הלב מבין ולכן הזעקה בעה"ז ובעה"ב כמבואר שם ונאריך בערך צעק"ה בעה"ו:

זקיפה כל זקיפה כמו זוקף כפופים וכן כלם הוא בת"ת וכן אמרו בגמ' (ברכות די"ב) כל הזוקף זוקף בשם דהיינו ת"ת. וכן פי' הרשב"י בתיקונים בענין זה פעמים רבות:

זקן הוא הכתר וכן מורגל הרבה בזוהר. אמנם זקנים לשון רבים הוא מורה על הספי' [לד] וכן פי' הרשב"י ע"ה (בזהר בלק דף קצ"ז ע"ב) בפסוק (דברים כא יט) ותפשו אותו וכו' זקני עירו אלין יומין קדמאין יומין סבין דכלא עכ"ל:

זרח פי' ר' משה על הת"ת שמשו מאיר וזורח על עיר דוד הפרוצה בסוד פרץ הלבנה מתחדשת בכל חדש וחדש ודי בזה הערה למשכיל ויפה כיון:

זרועות עולם גדולה גבורה והם זרועות לגוף שהוא הת"ת והוא שם מורה על הכח והגבורה (תהלים קיח) כד"א ימין ה' עושה וגו'. ועוד (שמות טו) ימינך ה' נאדרי בכח וכו'. וההכרח על זה הוא בזרוע נטויה כי הוא שם מורה על האריכות והכח ועוד נקראים כך תכונת גוף אדם הנאצל:

זרת בתיקונים (בתיקונא י"ט דף ל"ו ע"ב) פי' הרשב"י ע"ה וז"ל ושמים בזרת תכן מאי זרת דא גבורה עכ"ל הורה בפי' כי זרת הוא גבורה. ור' חייא פי' בס' הזוהר (תשא דף קפ"ט ע"ב) וז"ל כוס של ברכה אצטריך למהוי מתקנא בימינא. ונשא מגבעות אצטריך למהוי זקיף מן פתורא שיעורא דאקרי זרת לברכא לקב"ה. ודא הוא ונשא מגבעות. מגבעות מאי הוא, אלא בינה ובין בתולות אחריה רעותיה, שיעורא דזרת איהו. עכ"ל. נמצא לפי זה כי זרת הוא המלכות עם בתולות אחריה רעותיה. ונוכל לומר דלא קאמר בינה ובין בתולות וכו' זרת איהו, אלא שיעורא דזרת. כנראה שזרת הוא ענין בפני עצמו, אלא שאלו שיעורם זרת. לכך נאמר דעקרא דזרת הוא הגבורה כדפי' בתיקונים:

זיתים הם האברים העליונים אשר למעלה מיסוד שמהם מוציא היסוד שמן זית זך וכו' שהוא משפיע שפע העליון מאברים העליונים על המלכות. כי כמו שעל ידי כתישות האבר ברית המעור אז האברים נסחטים ומזדעזעים להשפיע בנוקבתו, כן הדבר למעלה ביסוד עם שאר האברים להשפיע אל המלכות. כי השפע הוא שמן והאברים העליונים זיתים כן פי' הרשב"י בתיקונים ובר"מ (פנחס דף רמ"ז ע"א). [וזשה"כ] ושנים זיתים עליה וכו' (זכרי' ג') ופי' כי המנורה היא מלכות כנודע, וגולה על ראשה הוא יסוד כי הוא גולת מים עליונים, ושנים זיתים עליה הם נצח והוד תרין ביעין דדכורא כי שם המשכת הזרע ושם מתבשל כדמיון השמן בזיתים ומשם נשפע ע"י היסוד. אמנם יקראו הספי' זיתים בסוד הימין ששם השמן כאשר יתב' בערכו. אבל מצד שמאל הם ענבים ואשכלות [המושכות יין מהבינה] כדפי' בערכו ויתב' בע"ה. ע"כ הגיע מה שראינו לדבר בערך הזי"ין. והננו מקוים רחמי אל יעזרנו בביאור ערך ח':

 

שער כג פרק ח

פרק שמיני:

חבוש פירוש בתיקונים (תקונא ו' דף ך) שהוא תפארת אסור וחבוש עם המלכות מצד הבינה שהוא החובש אותו עם המלכות בתוך הגלות ועליו נאמר אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים:

חביון פי' ר' משה ז"ל חביון לשון מחבוא והוא משל לרוב הסתר והעלמות שאין לזולתו שום ידיעה במהות, והרי הוא כאלו נחבא דרך משל עכ"ל. וחביון עוזי פי' בת"ת ולא פי' למה. והעקר בכתר והוא מורה התעלמות. וכבר יצדק בג' ראשונות ועל הבינה קאמר עזו כאשר יתבאר בערכו:

חבל פי' הרשב"י ע"ה בס' ר"מ (שופטים דף רע"ד ע"ב) כי ו' של שם נק' חבל. וז"ל סמא"ל ובה זוגיה עולם הנפרדים בחבל דיחנק ביה אחידן ה"ה בחמש אצבען דימינא ובחמש דיד שמאלא ו' חבל י' חניקא דלהון. שמא דיהו"ה מיתה לסמא"ל וכו' עכ"ל. הנה פי' כי חבל הוא ו' וכן נראה שאמר הכתוב (דברים לב ט) יעקב חבל נחלתו. אמנם יהיה לפעמים מקבל מצד הדין ולשון חבל לשון חבלה והשחתה. ויותר מתישב במלכות כי היא המחבלת המקטרגים. ופעמים מקבל מצד הרחמים ואז יעקב חבל נחלתו [בסוד הוא"ו שהוא חבל נחלתו]:

חבלה פי' בתיקונים (תקונא כ"א דף נ"ב) כי הקליפה הנקבה נקראת חבלה והזכר חובל. ומשם מלאכי חבלה כמו שיש מלאכי שכינה:

חבית היא הבינה כן פי' הרשב"י ע"ה בס' ר"מ (פנחס דרמ"ה ע"ב) וז"ל גבי י' דברים שאמרו בכוס של ברכה וא' מהם ח"י. חי אוקמיה חי מן החבית. ואורח רזא שכינתא עילאה איהי תמינאה דעשר ספירן מתתא לעילא ובג"ד אתקריאת ח' ואתמר בה בחכמה יבנה בית והיינו חבית ח' בי"ת עכ"ל. והנה לפי זה תקרא חבי"ת בהיותה כלולה משמונה ספירות שתחתיה כדפי' כי זהו הנרצה בחי"ת. ותהיה בי"ת ומכון לחכמה שהיא דרה בתוכה אז תקרא חבי"ת כי אז היא בעלת החיים כי היא מקבלת ומשפעת. מקבלת חיים מהחכמה ומשפעת למטה בבנין ואז היין ח"י:

חבצלת היא בשכינה כאמרו (שה"ש ב א) אני חבצלת השרון וגו'. והטעם פי' בזהר פ' אמור (דף ק"ז.) כי כמו שהחבצלת גדלה על המים ומעלה ריח טוב, כן המלכות נקרא כך בשעת יניקתה מן הבינה שמעלה ריח טוב. ועוד אמר שם בזמנא דבעי לאזדווגא ביה במלכא אקרי חבצלת בתר דאתדבקא ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה. בגין דכתיב שפתותיו שושנים:

חג כל החגים הם במלכות אמנם ישתנה לפי המקום אשר יהיה פניה אל פני דודה. המשל כאשר הוא חג הפסח אז היא מתחברת בת"ת במדת החסד. וכשהוא מתן תורה אז מתיחדת עם דודה במקומו הראוי לו בתפארת. ר"ה יום הדין אז מתיחדת עם דודה בצד הגבורה (ע' בתקונא כ"א דף מ"ד.). ועל זה הדרך כל החגים והמועדים הם במלכות. וזה מבואר בזוהר ובתיקונים [לה] מקומות אין חקר ואין מספר. אמנם פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף רכ"ה ע"ב) בפסוק וחגותם אותו חג וכו', וז"ל וחגותם אותו דא אות ו' עמודא דאמצעיתא חג חסד גבורה וכו' ונוכל לישב במה שכבר קדם לנו מענין החבוק אל הזווג שהוא סוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני (שה"ש ב) כי עם היות שתתיחד עם בעלה באיזה ספירה מן הספירות כדפי', עכ"ז תקבל תחלה מן הימין ומן השמאל דהיינו החבוק וזהו ח"ג שפי' חסד גבורה. ולעולם עקר חג במלכות לפי יחודה עם בעלה כדפי' בקודם. ופי' הכתוב כך וחגותם אותו פי' תחברו ותייחדו התפארת עם המלכות ויונק ראשונה מחסד וגבורה והיינו חג. ובזה נתקן הכל:

חדרים הם בבינה. ובארנום בשערים הקודמים כי הם מציאות שש קצות הנעלמות בבינה. ומ"ש הכתוב (משלי כד ד) ובדעת חדרים ימלאו פי' ובדעת שהוא סוד הדעת הנעלם הוא ממלא אותם החדרים ומתלבש בהם ונעלם בהם. כי כדרך התפארת בספירות במקומם כן דרך הדעת בחדרים הנעלמים. וכן נקראת חדרי ג"ע כי הבינה נקראת ג"ע. ור' משה פי' חדרי הנשמות ביסוד וז"ל חדרי הנשמות כי משם יוצאות לעולם והן הנשמות שבגוף שאין בן דוד בא עד שיכלו. ואמר חדרי לשון רבים להורות על רבוי המינין למיניהם כאשר כתבנו. ויש שקוראים למדה זו חדרי גדולה מצד החסד עכ"ל. ואין בדעתנו לבאר חדרים אלא בבינה. כי כן ביאר הרשב"י ע"ה בשיר השירים בפסוק הביאני המלך חדריו (א ד). ולכך נאמר כי חדרי הנשמות הם בבינה שמשם נשמות נאצלות למיניהם יש מחדר התפארת ויש מחדר הגבורה וכיוצא בו כמו שיתבאר בשער הנשמה בע"ה. וכן חדרי גדולה הכונה על הגדולה הנעלמת שם. ונקראים חדרי לשון רבים כי כל חדר כלול מחברו. זהו דעתנו בענין החדרים בכלל ובפרט:

חדש כל חדש וחדוש הוא בלבנה כי היא המתחדשת בסוד לבנה בחדושה בסוד שני המאורות כו' שפי' בשער המיעוט וזהו סוד תתחדש כנשר נעורייכי (תהלים קג ה), לחדשיו יבכר (יחזקאל מז יב). והכל תלוי בחדושה של לבנה שהיא מלכות כדפירשנו:

חוה פי' ר' משה כי המלכות נקראת כך ע"ש כי היא היתה אם כל חי. על האמת [לו] והיא אשתו של אדם הראשון בסוד מ"ה עולם אדם והוא חכמה כח מה כאשר יתבאר בעה"ו:

חוזה הוא התפארת וכן פי' הרשב"י ע"ה כאשר נתבאר בערך חזון ב"ה. ואפשר שנקרא כן מפני שהוא משפיע החזיון והנבואה במלכות [דרך נצח והוד] וע"י להנביאים כדפי' בערך אספקלריא המאירה. וחוזה עולה כ"ו כמספר השם:

חוט השדרה פי' ר' משה שהם נצח והוד וז"ל נצח והוד הם חוטי השדרה המעמידים צידי הגוף הנה והנה וכל הבנין והמדות שתחתיהן עכ"ל ואינו מתישב. והנכון כי חוט השדרה הוא סוד קו האמצעי תפארת. וכן הוא נמשך מהמוח והוא משפיע שפע לכל הצדדין כנודע. עוד יש חוט השני הוא שפע הגבורה הנשפע למלכות בסוד ההתעוררות הצפון אל היחוד והוא מעורר הנשיקה והיינו כחוט השני שפתותיך (שה"ש ד ג). עוד יש חוט של חסד הוא שפע הנשפע מחסד אל המלכות. ומצד הגבורה נקרא עוד חוט הזהב. ויש חלוק גדול בין חוט השני לחוט של זהב, מה שבין אדום לזהב כדפי' בשער הגוונים. ומצד התפארת נקראת קו ירוק. ויש חילוק בין חוט השדרה לחוט הירוק, כי הירוק מורכב מדין ורחמים אדום ולבן, וחוט השדרה לבן ככסף. וענין חוט של חסד וחוט של זהב וקו הירוק נמצאים בענין בג' גווני העין והיא המלכות בת עין באמצע:

חוטם לפי הנראה מדברי ר' משה שחוטם הוא בגבורה ובעל החוטם שיודע להאריך האף לבל יצאו שלוחיה חוצה לה טרם שיחל הנגף. ולכן הוא בעלה וכופה אותה כי האדון הוא בעל עכ"ל. והנה משמע מתוך לשונו כי החוטם גבורה ובעלה גדולה המעכבה מלפעול בדין. אמנם הנראה לנו מלשון הזהר כי החוטם עצמו כולל ספירות רבות והוא ענין פרטי נכלל בחכמה ולכן החכמה נקרא בעל החוטם. וז"ל רשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא שבעין דף קסה ע"ב) ריחא לדרום ריח ניחוח לה'. ואית לחוטמא תרין נוקבין כלילן מדינא ורחמי ואינון י' י'. חוטמא ו' באמצעיתא תרין צינורות אינון דיליה ואתמר לגביה מתנה ראובן לדרום רא"ו ב"ן. תרין נוקבין דחוטמא, אינון לקבל לאה ורחל. חוטמא בארח מישר בינייהו, דא יעקב עכ"ל. ופי' הריח הוא בחכמה כדמוכח בכמה מקומות. וכמו שיתבאר בערכו בע"ה. ואומר לדרום ששם החכמה, כאמרם הרוצה להחכים ידרים. וז"ש אשה ריח ניחוח לה', כי שם זה בחכמה. וכן מוכח התם מראש הענין. ואית לה תרין נוקבין, פי' שני נקבי החוטם אשר בהם נשאב הריח כנודע. כלילן דינא ורחמי, שהם כלולים כל א' מדין ורחמים ובימיני יש ג"כ דין ובשמאלי יש ג"כ רחמים. וענין י' י' הם בינה ומלכות, אלא שבינה נוטה אל הימין ומלכות אל הגבורה. והיותם נקראים יודי"ן בארנו בשער המציאות ואחר ששניהם מציאותם בחכמה שהוא בעל החוטם כדפי' א"כ מציאותם האמיתי הוא תרין יודי"ן כדביארנו בשער הנזכר. ו' באמצעיתא הוא התפארת קו האמצעי המשתווה בין גדולה וגבורה וזהו בסוד הדעת שהוא מתעלם בחכמה. ואתמר לגביה מחנה ראובן, פי' רא"ו ב"ן תפארת והוא לדרום חכמה. תרין נוקבין וכו', נתבאר לעיל. הנה כי החוטם הוא בכללות תפארת והבינה והמלכות עם החסד והגבורה. וכל זה הענין בחכמה כי שם עיקר הריח כדפירש. ע"כ מה שנ"ל בענין זה אמת. שמתוך לשון התיקונים במקומות אחרים [לז] נראה שהחוטם הוא התפארת ושני נקבי החוטם הם גדולה גבורה לכן מחד נפק תננא ואשא והכל מתיישב במה שפי' לעיל:

חוליא הרשב"י ע"ה פי' בספר ר"מ (בהשמטות הזהר ח"ג דף שח ע"ב) חוליא לית לה פחות מתלת כריכין ודא שכינתא דאיהו בת יחידא קשורא בש' דשבת דאיהי אות דתפילין קשורה בש דתפילין דאיהי תלת ענפי דאבהן ודא י"ש דשד"י. וענין זה יתבאר במה שנתבאר בשער המציאיות מענין ג' גוונים דעינא ובת עינא:

חום היום פי' הרשב"י ע"ה בזהר פי' ויקרא (דף י"ד ופי' וירא דף צח.) כחום היום (בראשית יח א) הוא נהירו דחסד. נראה כי חום היום הוא אור החסד. ואפשר שיקרא אור החסד חום היום בסוד מעט האש העומד בשער בצד הגדולה כדפי' בשער מהות והנהגה:

חומה פסוק א' אומר והמים להם חומה (שמות יד) ופסוק א' אומר ואני אהיה לה חומת אש סביב (זכריה ב ט). והנה החומה היא המלכות. וכאשר יונקת מהחסד והמים להם חומה. ומצד יניקתה מהגבורה נקראת חומת אש [לח]. ונקראת חומה כי היא הסובבת על ישראל והיא להם לחומה:

חומרא בתיקונים (בתקוני ז"ח דף קטז) פי' הרשב"י ע"ה כי המלכות נק' חומרא מצד השמאל כי משם חומר הדבר בסוד הקליפה. ולכן צריך להחמיר ולהרבות סיג לבל יפרוץ הנחש הגדר. ושם פי' דאית דיימא חומרא מצד החסד שכנגד קליפות החמור. כענין חמור מן הימין (הנזכר בזהר בלק דר"ז. ע"ש) וכן חומר מים רבים (חבקוק ג טו):

חוסן פי' בתקונים (בהקדמה ד"ה.) כי הוא רמז אל התפארת. וראיה מפסוק (ישעיה לג ו) והי' אמונת עתך חסן והוא גדר נשים בתפארת. והנה לפי זה יקרא חוסן ביחודו עם המלכות. וממשמעות המלה כי הוא נקרא חוסן לשון חוזק ותוקף:

חופה ציירו בעלי הקבלה, האצילות כלו לחופה. וזהו סדרו כתר גג החופה, פי' המשכת שפעו על הכל דומה לגג החופה על הכל. והחכמה כתלי החופה. והבינה פתח החופה. וחסד וגבורה ונצח והוד הם כמו זרועות העומדים בפתח החופה. והת"ת והמלכות חתן וכלה בתוך חופתם ע"י היסוד שהוא השושבין:

חוקקי ישראל פי' בזהר פ' ויקרא (דף כ"ו.) מאן חוקקי ישראל חקוקי ישראל לא כתיב אלא לחוקקי אילין אבא ואימא דאינון מחקקי לישראל קדישא דאיהו נגיד מבינייהו עכ"ל ופי' מבואר כ"א [היה כתיב חקוקי] היה הפי' נצח והוד שהם חקוקים מישראל סבא. כי פי' חקוקי עניינו על החקיקה דהיינו ההתגלות בעצם. ועתה שאמר חוקקי פירושו מגלים התפארת ומהוים אותו הויה עצמות. והם החכמה והבינה שעל ידי שניהם נמשך והיינו דנגיד מבינייהו. ונמצאנו למדנו מן המאמר הזה ג' דברים. א' כי חוקקי ישראל נקראים חכמה ובינה בערך היותם מהוים התפארת. שנית כי מכאן נקיש אל שאר הספירות. כמו במחוקק במשענותם (במדבר כא יח) שיהיה פירוש מאציל היסוד כי משענת הוא היסוד והמחקקו הוא התפארת. וכל זה משל כדי שנוכל לשפוט אל שאר המקומות לפי הענין. ג' כערך חוקקי הוא ממאציל אל הנאצל, כן ערך חקוקי מהנאצל אל המאציל. כי כמו שחוקקי הם מאצילים, כן חקוקי הם נאצלים:

חותם בענין החתימה יש בתיקונים (תקונא נ"ה דף פ"ו ע"ב) דברים סותרים קצתם אל קצתם, וכן בענין הכתיבה. ולא נאריך בהעתקת דבריו הנה להיות שיאריך לנו הענין ואין מקומו הנה. אמנם נכתב העולה אלינו אחר עבור כל דבריו על דעתנו. והוא כי אל ענין החתימה הם ד' חלוקות. א' טבעת, ב' החותם הקבוע בטבעת, ג' החותם, ד' הדבר הנחתם ומקבל החתימה. והנה הטבעת הוא חכמה. והחותם הקבוע בטבעת הוא תפארת. והחותם בו הוא הבינה שהיא נקרא י"ד אותיות ה' אלהינו ה'. שהם כ"ח אותיות י"ד י"ד אלו לבוש לאלו כמבואר בשער פרטי השמות פ"ד. והיא י"ד חותמת. ומקבלת החתימה היא המלכות אשר בה תתישב החתימה והיא בית קבול. וכל זה הענין הוא מהשמאל אל הימין ר"ל נמשך מן השמאל אל הימין. כי עיקר הוא החכמה, והבינה והת"ת נמשכות אחריה אל הימין לחתום. אמנם תקבל החתימה המלכות שהיא שמאלית בצד שמאל ע"י היסוד. וזהו ביד כל אדם יחתום (איוב לז ז), והכונה על החותם הנחתם הנתפס ביד וזה הענין ע"י היסוד הנקרא כ"ל והוא נקרא כל מצד הבינה כאשר יתבאר בערכו בע"ה. זהו כלל החתימה:

וענין הכתיבה ג"כ מתחלקת לחלקים. ראשונה הכותב והם חמשה אצבעות המחזיקות הקולמוס, והקולמוס בעצמו, והיד הכותבת, והמקום שבו נכתבת הכתיבה שהוא חומר נושא האותיות הנכתבות. והנה הקולמוס הוא הת"ת והוא נקרא קנה בכל מקום כאשר יתבאר בערכו בע"ה. והאצבעות הם ג' האוחזים הקולמוס והם גדולה גבורה ת"ת. ושתים הסוכמים למטה שהם כסא ומכון לג' האצבעות האוחזים הקולמוס הם נצח והוד. ומקבל הכתיבה ר"ל קלף שהוא נושא הכתיבה היא המלכות. נמצאת הכתיבה ע"י ששה ספירות. ובקצת היא משובחת מן החתימה כי הכתיבה ע"י ת"ת שהוא עיקר אבל החתימה היא ע"י היסוד. וכאשר נסתכל במקורם למעלה החתימה מעולה שהוא ע"י החכמה, והכתיבה לא כ"כ שאינה אלא ע"י הת"ת כדפי'. אמנם הכתיבה הפך החתימה כי הכתיבה מן הימין אל השמאל כי עקר הכתיבה מן הבינה. כת"ב ר"ת, כת"ר תור"ה ברכ"ה. ושלשתם בבינה. ונמשך אליה הימין ע"י הת"ת. ועתה יצדק היות הכתיבה ימין והחתימה שמאל או להפך. וכן יצדק היות הכתיבה מעולה מהחתימה או להפך כמבואר לעיל. זהו העולה לעניות דעתנו מפשרת דברי הרשב"י ע"ה כי בא הענין הזה בבלבול גדול בתיקונים:

חזוא די ליליא פי' בזהר פ' מקץ (דף קצ"ו.) כי המלאך גבריאל נקרא חזוא די ליליא. פי' מראה שבו מתראה ענין המלכות הנקראת ליליא. וכדכתיב (דניאל ח טז) גבריאל הבן להלז את המראה. (ע' פ' ויצא קמ"ט ע"ב):

חזון פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (בסוף תיקון ל"ט) כי הוא יחוד התפארת עם המלכות. וז"ל איהי חזון, וקב"ה חוזה דאיהו ידו"ד אדנ"י. דהכי סליק חזו"ן חסר ו' שתין וחמשה כחושבן אדנ"י כו'. ובמאי איהו חזון באת ו'. ביה אתעבידת אספקלריא דנהרא אדון דילה עכ"ל. הורה בפי' שהשכינה עם התחבר אליה התפארת תקרא חזון כמבואר. ובזה יובן למה היו קוראים לשמש הכנסת חז"ן כי כן עולה אדנ"י והוא שמש שהיא משמשת כל הספירות:

חזחזיות פי' ר' משה בת"ת. וז"ל חזחזיות פי' חזיון החוזים. כי כל החוזים מוצאים חזיונם כל א' כפי מדרגת מקומם הבא לו מלמעלה למטה הימנו, כי מדרגות ומעלות רבות לנבואה זו למעלה מזו וסוף סוף הכל מכאן עכ"ל. ויותר נראה כנוי זה למלכות ומן הטעם עצמו:

חטה היא במלכות. והטעם פי' ר' משה וז"ל ויש שקראה חטה והאמת כי סדוקה כנקבה. וגם חטה מלשון חטא (בראשית ד ז) לפתח חטאת רובץ (ע' ברכות ס"א). ובזהר (בלק דף קפ"ח ע"ב) פי' חטה ברתא דמתחטאה לקמיה דאבוה ועבד לה רעותא ומאי חטה כללא דכ"ב אתוון עכ"ל והנה בפי' כי כאשר היא כלולה מכ"ב אותיות נקראת חטה. ועוד מלשון געגועין כי היא בת מלך חביבה. ושם פי' כי חטה מלשון מחתה בתי"ו כמו וממחתה כי לא תקרב אליך (ישעיה נד יד), מלשון שברון ע"ש שמשברת כל סטרא דשמאלא בסוד עד דהתגזרת אבן די לא בידין וכו' (דניאל ב). ובתיקונים (תקונא י"ז דף כ"ט:

ותקונא ע' דף קכ"ה ע"ב) פי' כי חטה רמז אל השכינה בתוך הקליפות וזה ענין חט ה'. המלכות נקרא ה', והקליפות שמתלבשת בהם נקראים חט שהיא מלשון ובחטא יחמתני אמי (תהלים נא ז). והנה בהיותה מתלבשת בקליפות היא מכנעת אותם כדפי' בשער אבי"ע:

חטאת יש לשון נקיות. ויש לשון חטא. אמנם חטא הוא הזכר נחש הקדמוני. וחטאת היא הנקבה לילית המרשעת. אבל חטאת יש לשון נקיות והיא במלכות כאשר נתמעטה וירדה להדום רגליו בסוד וירד מעשות החטא"ת (ויקרא ט כב) לשון ירידה כן פי' בר"מ (פנחס דף רמ"ז ע"ב) חי הוא יסוד וכן מפורסם בר"מ (פנחס דף רמ"ה ע"ב) אמנם נקרא ג"כ חי העולמים ובמלה זו יש חילוק בין חי לחי. ור' משה כתב חי בפתח הוא כנוי לבינה וחי בצירי הוא כנוי ליסוד. ובס' שערי צדק האריך בזה הרבה. אמנם בזוהר לא נמצא בו חלוק. וכתבו כל המפרשים כי נקרא חי בהיות מושך מן הבינה אל המלכות החיים. (ובז"ח שה"ש דף ע"ג ע"ב) פי' הרשב"י ע"ה כי כאשר הוא נוטל ומקבל מן העליונים לבד נקרא חי. כי הוא מקבל החיים מלמעלה. וכשישפיע החיים והשפע למטה נקרא חי העולמים לפי שהוא משפיע חיים לעולמים אשר למטה ממנו. ור' משה פי' כי התפארת גם כן נקרא חי העולמים לפי שהוא חיותה של מלכות, או של נצח הוד יסוד מלכות. כי כלם נקרא עולם עכ"ל. ואמר בזהר פ' ויצא (דף קס"ד.) כי התפארת נקרא לפעמים חי, ואדרבה הצדיק יונק החיים ממנו. והוא קצת סיוע לדברי ר' משה. עוד כתב ר' משה כי המלכות ג"כ נקרא חי העולמים, כי היא מחיה כל העולמים הנאצלים ממנה ע"כ:

חידה פי' ר' משה, כי חידה הוא בנצח כי שם מקום הנבואה וכבר נודע הנבואה באה אל הנביא בחידה כד"א במשה (במדבר יב ח) ומראה ולא בחידות:

חיה יש חיה עליונה וחיה תחתונה. העליונה היא חכמה שהיא חיה למעלה מן הרקיע שהיא י' שעל הא כזה [] ויש חיה תחתונה היא המלכות והיא נקראת חיה שתחת אלהי ישראל שהיא י' תחת ו' כזה א' כל זה נתבאר בתיקונים (תקונא ה' דף י"ח.) ואפשר שנקראת כן מלשון חיים כי החכמה מקור החיים לכל הספירות כאשר יתבאר והמלכות ג"כ היא חיים מצד מציאותה שהיא נקראת יוד שנייה. ובתקונים פי' הרשב"י ע"ה עוד כי המלכות נקראת חיה מצד חיות הקדש. ואפשר שחיות עליונות קאמר והיינו מפני שהיא מקבלת מן החיות העליונות ואפשר שחיות תחתונות קאמר והיינו בהיותה שוכנת שכינתה עליהם:

חיי המלך פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (יתרו דף צ"א:

ומשפטים דף קט"ו ע"ב) כי המלך הוא הת"ת וחיים שלו הם חכמה ובינה כי הם נקראים חיים ומשם נשפעים החיים כד"א (קהלת ז יב) החכמה תחיה בעליה ובינה משפיע החיים אשר תקבל מהחכמה אל הת"ת. ובזה יתיישב מה שנמצא לפעמים אומר חיי המלך חכמה ובינה ופעמים חכמה לבד והטעם כדפי'. שהעיקר והמקור הוא החכמה ומשם יבאו אל הבינה ומשם אל הת"ת ולזה שניהם צדקו יחדיו. עוד פי' כי החכמה נקרא חיי העולם הבא כי היא חיי הבינה הנקרא עולם הבא כאשר יתבאר בערכו ב"ה. עוד פי' ר"מ כי בינה נקרא חיי העולם והטעם שהיא קיום כל העולמות שלמטה ממנה. ומן הראוי לדעת שלא יקראו כל אלו בשמות אלו כ"א בהשפיעם אל המקום המיוחד לכאו"א להשפיעו השפע הזה שהוא חיות הספירות להשפיע אל זולתה. המשל בזה חיי המלך. מלך הוא התפארת, והחיים הנשפעים אליו הם שפע שהוא חיותו ולכן יתכנה בשם חיים. שלש ראשונות נקראות חיים כי כל אחת ואחת מהם היא חיים למה שלמטה ממנה עד המדרגה האחרונה ומהם החיים נמשכים. וע"כ יצדק שם חיים על כל א' וא' וכן כתבו בתיקונים כי הת"ת נקרא עץ החיים מפני שהוא עץ יונק מן החיים שהם החכמה והבינה. ונעריך בערך עץ בע"ה. ובס' שערי צדק ענין נאה בזה וז"ל וכמה עניים חסרי לבב הם שחושבים שיש חיים טובים או חיים רעים בכל מקראות שבתורה. דע כי בכל מקום שנקראים חיים הוא כי אין שם רע לא מעט ולא הרבה. כי הדבר שנקרא חיים הוא עקר ועצם כל הטובות וכל התענוגים וכל מיני הגמול העתידים לצדיקים ולחסידים. והמקום הנקרא מות הוא הפך החיים. ולפיכך אמרה תורה (דברים ל טו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. עם החיים יבא טוב ועם המות יבא רע. כי החיים ממש הם עצם דבר נקרא כך והיא סוד ספי' עליונות מקור לכל מיני אצילות ושפע ברכות וטובות והצלחות ובריאות וחיים. והמות ממש הוא עצם דבר והוא כחות הטומאה החיצונים אשה זרה וזונה ובאר צרה נכריה. והיודעים סוד זה יבין סוד גויעה ואסיפה (ומיתה) האמורה בצדיק', וסוד מיתה האמורה ברשעים עכ"ל:

חיך הוא בחכמה כן פי' ר' משה. ואפשר שתהיה כן בסוד בחינתה התחתונה שהוא סוף. והראיה שהחיך למטה ממש מהמוח שהוא עצם החכמה כאשר נבאר בערכו. והחיך משולל מכל טעם וכן החכמה אין בה ידיעה כלל להשיגה:

חילי פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא נ"ב דף פ"ד) כי חילי הוא אין סוף שהוא כח וחיל אל כל מה שלמטה ממנה והוא חיל י' שהיא כח החכמה ודא אבא תוקפא דיליה נביעו דיליה א"ס עכ"ל. ופי' אותו בשער הצנורות פ"ב (ע"ש ובגרסתו):

חירות הוא בבינה כי משם יוצא החפשיות והחירות. וכן נזכר בתורה נ' פעמים יציאת מצרים על ידה ופירשנו בשער נ' שערים בפ' א' ב' וכן עליה נאמר (ויקרא כה לא) וביובל יצא. ובפ' לך (דף צ"ו ע"ב) פי' חורין היא חכמה ובינה יחד בבינה, וחירו' בינה לבדה. והארכנו בערך בן:

חיתו שדי פי' בזוהר (בשלח דף מ"ח ע"ב) ופ' פקודי (דף ר"כ.) כי ירמוז על כוחות התחתונים שתחת המלכות ונקרא' חיתו שדי שהם חיות השדה התחתונים הקדושים:

חכמה היא הספירה השנייה ונק' כן מפני שהיא חכמתו של מחוייב המציאות, כמבואר בשער עצמות וכלים בפ' ד"ה. ועליה נאמר (איוב כח) והחכמה מאין תמצא. ופי' חכמה ר"ל כ"ח מ"ה הוא. מה עולה במנין אדם ובה פני אדם והוא יוד הא ואו הא שעולה מ"ה. והרמז על שם זה בחכמה והכח רמז אל הבינה כי בה נרמזות כ"ח אותיות כדפי' בשער פרטי השמות. והנה נקראת חכמה בבחינה המתקרבת אל הבינה כדפי'. ואולם תקרא חכמה קדומה לרמוז אל קדמות בחי' המתקרבת אל הכתר הנק' קדמון כמו שית' בערכו. עוד נק' חכמת אלהים ופי' ר' משה הטעם כי היא חכמה הנתונה למדות הנק' אלדים ומחכמת אותן בל"ב נתיבותיה לבינה ולעטרה עכ"ל. וכוונתו שהיא נק' כן בהיותה משפעת לבינה ולמלכות בהיותן נק' אלדים. וגם נקראת חכמת כל בני קדם והטעם שהיא משפעת לכל השנים קדמוניות כן פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים. ויש חכמה אחרת והיא נקראת חכמה שלמה. והטעם כי היא חכמה שנתנה לשלמה. ועליה אמר הכתוב (מ"א ה כו) וה' נתן חכמה לשלמה ועוד לפי שהיא בת זוג למלך שהשלום שלו כאשר נבאר בערכו ב"ה. ונק' ג"כ חכמה זעירא לפי שאינה כחכמת אלהים וזה שהחכמה השנית היא המלכות נק' בשם [חכמה היא] בסוד מציאות י' שבה היא משתווה אל החכמה כדפי' בשער המציאיות. ועל שתי חכמות אלו נא' (ישעיה מד ו) אני ראשון ואני אחרון. בסוד חכמה בראש וחכמה בסוף כדפי' שם (בתקוני ז"ח דף קי"ז.). וע"כ נקראת המלכות חכמה אחרונה. עוד פירשו המפרשים שנקראת חכמה עליונה חכ"ה מ"ה שיבא ואל תשאל למה שקודם. פי' תמתין ותבין כי אין כאן השכלה להשיגה ע"כ:

חלב פי' ר' משה ז"ל ידוע כי הוא לבן והוא כי התחלת כל הדברים דומין לחלב וזה יראה בזרעים כשיצמחו בארץ בעת הצמיחה והגידול. ובכח תולדות הגבורה יתהפך הלבן לדם או ליין אדום. וחסד תחלת הבנין. וא' הכתוב (ישעיה נה א) ובלא מחיר יין וחלב המעורבים באיש הביניים עכ"ל. וכוונתו שהוא בחסד וטעמו מבואר. והנה בפסוק רוחצות בחלב פי' הרשב"י ע"ה (בפ' משפטים דף קכ"ב.) שהוא השפע מכ"ע ע"י החכמה אל הבינה ושם בבינה אימא עלאה נעשה חלב וינקא לבנין ופי' בשער מהות והנהגה פ"ו:

חלה היא השכינה. וכן פי' בר"מ (שלח דף קע"ד.) כי נק' חלה כאשר היא עם ג' אבות. והטעם כי היא שיעור העיסה מ"ג בצים וחומש שהוא מג"ן מיכא"ל גבריא"ל נוריא"ל שהם כנגד ג' אבות ובמקום שאלו שם שכינה שם ע"ש. הנה כי החלה היא השכינה עם ג' אבות וזהו בסוד י' וה' שפי' פעמים רבות. ופי' שם עוד כל ל' חלה הרמז בה בין שיהה ל' תפלה כגון ויחל משה (שמות לב יא) בין שיהיה לשון התחלה כמו אתה החלות וכו' (דברים ד). ובתיקונים (תקונא ט"ז דף כ"ט ע"ב) פירש כי השכינה נקראת חלה כלולה משבעה מינין שנשתבחה בה א"י. ולכן אפשר היות שבעה מינין אלו שבעה ימי הבנין:

חלום הרשב"י ע"ה פי' בר"מ (תצא דף ר"פ ע"ב) כי השכינה נקרא מראה בהקיץ כשהיא מקבלת מה' ספי' עליונות שהם גדולה גבורה ת"ת ו"ה. והטעם כי היא בת עין. וג' גווני דעינא הם ג' אבות ושתי גבות עינים הם נו"ה. וכאשר אלו משפיעים ומאירים בשכינה נקרא מראה בהקיץ בפתיחו דעיינין להשפיע. וכאשר תסתלק השפעתם ממנה אז תקרא היא מראה בחלום. ומשם נשפע הנביא ושם הבטתו כאשר הוא מתנבא בחלום ע"כ:

חלון פי' הרשב"י ע"ה בתקונים (בתקונא ו' דף כ' ע"ב) שהוא התפארת ואמר שהוא חלון לבינה, ועליו נאמר (בראשית ח ו) ויפתח נח את חלון התבה ופי' כי התיבה היא בבינה וחלונה אשר בה מקבלת הוא הת"ת בסוד הדעת שהוא המאיר בבינה בסוד התיחדה ע"י בחכמה והיינו החלון שע"י נכנס אליה האור. או אפשר שהוא תפארת ממש והוא חלון שבו מתגלית הבינה אמנם נקרא חלון מציאותו אשר נקרא ותורה אור כדפי' בערך אור והוא מצד הימין כי משם ע"י החסד עלייתו אל הבינה. ובבחינה זו מתגלית הבינה על ידו והיינו חלון המאיר למטה ענייני הבינה וראשון אצלינו עיקר:

חלמיש יש מי שפי' בחכמה ול"נ במלכות והכתוב מוכיח שהיא חלמיש מצד הגבורה. וזהו (תהלים קיד ח) ההופכי הצור אגם מים. חלמיש, שהיא קשה מצד הגבורה, למעיינו מים מצד החסד:

חלצים הוא חיבור הת"ת עם השכינה ויחוד אשר יתיחד בין נצח והוד שהוא דיבוק הת"ת שהוא הגוף עם הנצחים שהם הירכים הם נקראים חלצים והוא צד הרחמים. אמנם מתנים נק' למעלה יותר בסוד הגבורה והחוזק והכל במקום א' אלא זה למעלה בסוד הדין וזה למטה בסוד הרחמים. והענין לפי התגבורת אם יתגבר על נצח יהיה דין או יגבר נצח על הוד ויהיה רחמים. ונאריך בערך מתנים. (ע' בזהר בלק קצ"ח ע"ב):

חם הוא צד הגבורה והוא חם בסוד אש הגבורה. אמנם חם הוא אבי כנען שהוא סוד השחרות והחשך שבגבורה כדפי' בשער הגוונים. ושני מיני חמימות הם הא' חמימות העבירה והוא חום אשו של גיהנם שחרות הגבורה. והשני חום מצד הגבורה כמו בדוד וחם לאדוני המלך (מ"א א ב), והוא אדמוני עם יפה עינים (ש"א טז יב). ויש חום שפי' הארה והתנוצצות כדמיון השמש שכל עוד שיאיר יחמם וכן בארו בזוהר פ' (וירא דף צ"ח.) וז"ל כחום היום דהא אתנהיר ימינא. ופי' כחום היום בהארת היום מן החסד כי מצדו הוא חם (וע' לעיל בע' חום):

חמדת ימים היא השכינה מלכות והטעם פי' ר' משה שהיא חמודה לכל הימים המאירים בה וכלם חומדים אותה ואוהבים אותה עכ"ל. והנכון כי היא כלולה וחמודה מכל הימים העליונים כמו שפי' בערך ארץ חמדה. ויש חילוק גדול בין ארץ חמדה וחמדת הימים. והענין כי ארץ חמדה נקרא אחר שנחמדה בהיותה ארץ משפעת למטה וזהו רומז לשון אר"ץ כד"א (ישעיה סו א) והארץ הדום רגלי. אמנם חמדת הימים נקרא בעודה מקבלת בהיותה עליונה מקבלת מן הימים ועדין שם הימים עליה:

חמה הוא התפארת ונקרא כן בסוד כי שמש ומגן ה' צבאות (תהלים פד יב). ונראה לנו כי מצד הימין נקרא שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג כ). ומצד השמאל נקרא חמה בסוד חמימות האש של הגבורה. וזהו מוציא חמה מנרתיקה. כי הנרתק של התפארת הוא המלכות וכאשר הוא בתוך הנרתק ביחוד אז הוא רחמים והוא שמש צדקה תפארת ומלכות. וכאשר יוצא ממקומו אז הוא חמ"ה בסוד האש והדין:

חמשה פי' בזהר פ' אמור (דף ק"ב) כי כל מקום שנאמר חמשה וכדומה הרמז אל התפארת שהוא חמישי [לט] וכן בכל מקום שנאמר בחמשה עשר הוא יחוד תפארת ומלכות. תפארת חמשה, ומלכות עשר. כמו שנבאר בערכו. ובתיקונים (בהקדמה דף ג' ע"ב) פי' כי בחמשה הוא המלכות שהיא ה'. והנראה מתוך לשונו שם שהיא נקראת חמשה בהיותה למעלה אצל בעלה בסוד והיה אור הלבנה וכו' (ישעיה ל כו):

חנון פי' ר' משה כי הוא בחסד וז"ל חונן חנם ואעפ"י שאין ראויין כלל מצד הדין ונאמר (שמות לג יט) וחנותי את אשר אחון עכ"ל. ונראה לנו כי המקום אשר בו נותנין מתנת חנם הוא למעלה במקום שאין דין כלל והוא לפנים משורת הדין מכל וכל:

חסד זו מדת הגדולה. ולשון חסד פי' בספר האורה ז"ל דע כי לשון חסד הוא כל העושה דבר שאינו מוכרח לעשות מצד הדין אלא שעושה אותו בחפצו ורצונו מאין מכריח ועושה אותו הדבר בטובתו זה נקרא חסד. שכמו שמדת חסד הוא הפך מדת הדין כך לשון חסד הוא הפך הדבר העשוי בהכרח עכ"ל. ועקר כוונתו כי נקרא חסד מטעם כי המדה הזו פעולתו הפך הדין אע"פ שמן הדין חייב הוא מזכה אותו. ואחרים פי' כי חסד עולה ע"ב והוא רמז אל ע"ב גשרים וכו'. והכונה כי היא נקראת חסד כשהיא פועלת בע"ב גשריה. ולפי האמת כי כן בא הרמז בחסד אל ע"ב כדפי'. וכן נקרא חסד בסוד שהיא מטיבה לרעים ולטובים נמ]. והכתר ג"כ נקרא חסד עליון כן פי' בזהר באדרא. והטעם שהוא משפיע אל החכמה ששם יניקת החסד. ומטעם זה יקרא צד הכתר המשפיע אל החכמה חסד עילאה. ויש אומרים כי גדולה נקרא חסדיך הראשונים (תהלים פט נ). והטעם כי יש חסדים אחרים כאשר נבאר. ולי נראה כי הרמז אל הכתר וכן דקדק במלת אי"ה חסדיך שהוא בשלשה ראשונות כדפי' בערכו. עוד יש חסד עולם הרמז אל החסד כאשר היא יונק מבינה וזהו חסד היונק מעולם שהיא הבינה כנודע. ויש חסד תחתון ופי' המפרשים כי הוא היסוד. וכן פי' שהוא חסדי דוד כי הוא משפיע למדת דוד הוא המלכות. ויותר ראוי לומר חסדי דוד נצח והוד וכן פי' בזהר פ' תרומה (דף קס"ט.) וז"ל ובשבת דלא אשתכח דינא, למהוי נצח והוד כלל חסדים אומרים רצה והחליצנו. למהוי תרווייהו חסדי דוד הנאמנים. וע"ד אל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו דהא רצה ומודים אינון חסדי דוד עכ"ל. והכוונה כי בימות החול אינם בעצם חסדי דוד מפני שיש בה קצת דין. אמנם בשבת שאין דין ומתגלה הנצח ענף החסד להיות הנצח וההוד כלולים בשם חסדים אנו אומרים רצה והחליצנו כי על ידי התפלה הזאת אנו מזכירים הנצח שהוא הרצון ענף הרחמים המתגלה. ונכללים שניהם בסוד הימין והשמאל שבשבת שניהם רחמים. וע"ד וכו', פי' ומטעם שההוד שהוא דין במקומו בלא רחמים בימות החול. ובשבת שמתגלה הרצון אנו אומרים ואל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו. כי הצרה והיגון מצד הדין ובשבת אין דין ומתגלה הרצון שהיא הימין ולכן אל תהי צרה ויגון ובשבת שניהם נקראים חסדי דוד. הנה מתוך המאמר הזה בפירוש כי הנצח הוא חסדי דוד בהיותו מתגלה וכולל עמו ההוד וזהו חסדי לשון רבים. וגדולה ג"כ נקראת חסדים טובים. ופי' טובים מאירים, כמו בהיטיבו את הנרות (שמות ל ז). והוא סוד החסד קודם התפשטות כמו שיתבאר בערך טוב ופי' חסדים שהיו טובים קודם וזה מוכרח כמו שיתבאר שם ופי' בשער המכריעין בפ"א:

חסיד פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף רכ"ב ע"ב) כי החסד בהיות החכמה בתוכו נק' כן ולזה רמז היו"ד אשר בחסיד חסד יו"ד ולזה אמרו (אבות פ"ב) ולא עם הארץ חסיד כי צריך חכמה בחסד כדי שיהיה חסיד:

חסידה פי' הרשב"י ע"ה בזהר פרשת ויצא (דף קס"ג.) בפסוק (תהלים קד) חסידה ברושים ביתה כי הבינה נק' כן והטעם שיוצא ממנה החסד ואז תקרא חסידה. ונ"ל כי בהתייחד שלשתם חכמה בינה חסד תקרא הבינה חסידה ששם חסד היונק וי' שהיא חכמה המשפיע וה' שהיא הבינה המשפעת והחיבור הזה בבינה. ובזהר פ' פנחס (דף רי"ז ע"ב) פי' וז"ל חסידה ודא ברתיה דאברהם אבינו דאקרי חסד ועביד חסד עם כל בני עלמא ועל דא אקרי חסידה. והנה פירוש שני טעמים על שנקראת המלכות חסידה. הא' בערך מה שמקבלת וזהו ברתיה דאברהם אבינו שהוא סוד יניקתה מצד החסד. והשני בערך מה שמשפעת וזהו דעביד חסד עם בני עלמא. ואין זה חולק עם מה שפי' בפ' ויצא כי שניהם נקראים חסידה האי כדינה והאי כדינה:

חפץ פי' ר' משה בחכמה. והטעם וז"ל חפץ ולא בהכרח ואין להרהר אחריו וכן אמרו במחשבה אל תתמה על החפץ כי גבוה מעל גבוה שומר (קהלת ה ז) עכ"ל. והנכון שנקראת כך בהיותה יונקת מן הרצון העליון ואז נקראת חפץ לשון רצון. ואמרו אל תתמה על החפץ. הכונה אל תשתומם לומר ששם אפיסת הרעיון כי עדין גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים וגו'. והם החכמ"ה והבי"נה גבוה. וגבוהי"ם עליהם כתר וא"ס. ובתיקונים (תקוני ז"ח דף קכ"ד.) פירש הרשב"י ע"ה שהמלכות נקראת נקראת חפץ. וזהו כי אם בתורת ה' חפצו (תהלים א). פי' שכינה המתיחדת בתוכה ונקראת חפץ ודאי בסוד היחוד והחיבור שהת"ת משפיע החפץ והרצון בה מצד החכמה והכתר:

חפשי הוא הבינה ששם מדרגות החירות כדפי' בערכו. ונראה לנו לחלק בין חירות וחפשי. כי חירות הוא מצד היובל וחפשי מצד השמטה בסוד קבלת' החירות מן היובל. וזהו (שמות כא) ובשביעית יצא לחפשי ואם לא יספיק אז ועבדו לעולם עולמו של יובל:

חצות לילה פי' בזהר פ' לך (דף צ"ב ע"ב) כי המלכות נקראת חצות מטעם שהיא יונקת משני צדדין. מצד הדין והגבורה נקראת לילה שאז דינין מתערין. וחצות לילה היא נקראת בשעת יניקתה מן הרחמים דהינו מחצות ומעלה שאז יונקת מן החסד וזהו חצות לילה חציה היונק מצד החסד. ולמעלה מן הענין פי' שם פי' אחר. ויש שרוצים לדקדק משם כי הת"ת נקרא חצות לילה ולא נראה לנו הכרח. והרוצה לפרש כן צריך ראייה ממקום אחר שהכנוי זר והלשון שקול דאית לפרש הכי והכי:

חצי כל דבר פרוס לחצאין הוא מצד המלכות בבחי' מעוט הירח [מא] ויש חצי [שעניינו ממוצע כמו חצי ההין. עס"ר] והוא הת"ת שהוא ממוצע בין שני ההי"ן שהם בינה ומלכות בסוד הו"ה וכן מחצית השקל הוא ת"ת. הטעם כי עשרים גרה השקל והיינו יו"ד במילואה שהוא עשרים והוא מחלק אותם לשנים י' למעלה ויו"ד למטה ו' באמצע בסוד א כאשר רמזנו במקומות רבים כל זה נתבאר בר"מ והעתקנו לשונו בשער י' ולא ט' פ"ו ושם בארנו אותו באור ארוך. עוד יש חצי האמה והוא יו"ד שבמלכות ושעור ו' הוא שני יוד"ין כדפי' בשערים הקודמים והארכנו בערך אמה:

חצים פי' בתיקונים כי החצים מצד היסוד שהוא הנקרא קש"ת כמו שנבאר בערכו בע"ה. וחצי"ם הם ג' ווי"ן שביסוד ויס"ע ויב"א וי"ט, שהם ג' ווי"ן שהם ג' אבות. אי נמי ג' ענפיהם שהם נצח הוד יסו"ד והם החצים שבקשת והוא זורק אותם כנגד המלכות. והיינו סוד קבלת הברכות מן הימין ומן השמאל ומן האמצע ומשפיעם במלכות. וזהו סוד זרע יורה כחץ בסוד הזווג אל א' מג' בחינות אלו שיחודה עם בעלה בסוד ג' מועדים פסח שבועות סוכות שהם גדולה גבורה ת"ת כנודע:

חצוצרות כסף פי' הרשב"י ע"ה בר"מ [מב] כי נצח והוד נקראים כן בהיותם מקבלים מצד החסד כי שם מוצא הכסף ונקראים חצוצרות בסוד התקיעות שהם בחסד וגבורה. ואלו ענפיהם כי מעשה אבות יעשו בנים:

חצרות ה' פי' בזהר פ' ויחי (דף רמ"ח ע"ב) כי בתי בראי שהם ז' ימי הבנין נקראים חצרות ה'. והטעם כי כמו שהחצר בית שער לבית והבית נעלם מן החצר וצנוע, כן הז' ימי הבנין נגלים והם בית שער לג' ספירות עליונות שהם נעלמות מהכל:

חק פי' ר' משה על שני פנים. הא' הת"ת ואמר כי הוא לשון גדול ואינו עקר. והשני הוא אשר הסכימו בו כל המפרשים שהוא היסוד נקרא ח"ק ופי' הטעם כי הוא מגביל כל הדברים הבאים בגבול ונתן להם חק כדמברכינן וחק בשארו שם כי מצות הברית הוא:

חקה הוא במלכות. ומן הטעם עצמו כי היסוד והמלכות הם המגבילים וחוקקים לכל הנגבלים וחוקקים לכל הנגבלות. וחוקות וחוקים הוא מורה על זווג שניהם. והחילוק שבין חקות וחקים הוא כי חקות עקר' מלכות ונכלל בכללה היסוד, וחוקים העיקר יסוד ונכלל המלכות. וכן נמצא שזה לשון זכר וזה לשון נקבה. אמנם קצת מן המפרשים כתבו כי חקיקת האותיות בבינה ואמר ששם רמז החקיקה הנזכר בספר יצירה. ובשער אבי"ע פי' ענין החקיקה היטב. ובזוהר פ' אחרי (דף ע"ג ע"ב) [כתב] וז"ל כל אינון נימוסין מאתר דאקרי צדק איקרון חקותי ע"כ. פי' כל (ממצות) [המצוות] הנקראים בתורה חקותי הם תלוים במלכות בבחינתה הנקרא צדק שהיא מורה דין. ואין לשנות כמו שיתבאר בערכו. ובזוהר פ' קדושים (דף פ"ו ע"ב) פי' כי כחות המלכות כאשר הם מקבלים חק טרפם כדין כתיב (משלי לא) ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה הם כחותיהם הממונים על ענייני העולם. ואמר שם שנקראים חקות שמים כי החק הנתן להם ע"י המלכות נשפע משמים דהיינו ת"ת וזהו חקות שמים:

חקר פי' הרשב"י ע"ה (בתיקונא יט דף ל"ז ע"ב) בפסוק (איוב יא ז) החקר אלוה תמצא כי חקר הוא מלכות כאשר היא תחת הת"ת הדום רגליו ונראה הטעם כי שם חקירות הת"ת והתגלותו כי אין מי שישיגהו כי אם במלכות וזה החקר אלוה שהוא הת"ת וכו':

חרב פי' ר' משה שהיא הגבורה ואמר כי לזה כיוון דוד ע"ה באמרו (תהלים כב כא) הצילה מחרב נפשי. והנ"ל כי החרב שאמר דוד הוא חרב בני עמון הם הקליפות. ולזה אמר הצילה מחרב נפשי. שאם הוא בגבורה כבר אמר (שם נד ג) ובגבורתך תדינני כו'. ואפשר שלזה כיוון גם החכם ר' משה ואמר כי חרב פפיות שיש לה פיות פנימי וחיצון, ונ"ל כי פנימי צד הקדושה וחיצון הוא צד הרע. ובזוהר (פ' שופטים דף רע"ד ובתקונא כ"א דף מ"ג) פי' כי חרב פפיות הוא שם בן ארבע כאשר הוא חוץ מנרתיקו שהוא אדני ואז הוא דין. וז"ל י' רישא דחרבא ו' גופא דחרבא ה"ה תרין פפיות כו' עכ"ל. וכבר הארכנו בזה. וכן נקרא המלכות ודאי חרב סתם וחרב נוקמת נקם ברית. והטעם כי היא התובעת על העריות שהם מפרידים בינה ובין אלוף נעוריה. נמצא שחרב רומזת בג' מקומות. א' בגבורה, וא' במלכות, וא' בקליפות:

חשך ג' מיני חשך הם. אחד בכתר [מג] בזולת שנים אחרים שהם א' בגבורה, וא' בקליפות. וחשכים אלה בארנום בשער הגוונים ויש שקראו למלכות חש"ך מעורב והטעם שיש לה אור אלא שהוא מעורב בחשך. ורב חמאי גאון בס' היחוד פירש כי המלכות נקרא חשך מעורב מפני שכל כחות שלהביות מתערבות בה ומשתנות בתוכה עכ"ל. ולפ"ז הטעם שנקרא חשך מעורב מפני שהיא מחשכת גווני האור ומשנה אותם כדי שיוכלו התחתונים לסבול:

חשמל פי' רז"ל (בחגיגה דף י"ג) שהם חיות אש ממללות. ועוד אמרו פעמים חשות פעמים ממללות. ופי' ר' משה שהם ו' קצוות והם עתים חשות כשהם מקבלות שפע מלמעלה עתים ממללות כשמשפיעות. ואמר כי חשמלה היא היא המלכות בבחינתה המתייחדת עם הו' קצוות ביחוד. והחשמל לרמוז אל הבינה המשפעת על ו' קצוות עכ"ל. ובר"מ (פנחס דף רכ"ג:

ודרכ"ח.) פי' הרשב"י ע"ה כי חשמל הוא חש מל, חש נצח מל הוד. והם חיות אש ממללות כמו שנודע שהם השפתים המדברים בנבואה לנביאים. ובזה יתבאר מה שפי' בגמרא (ובר"מ שם ע"ש) בשעה שהדיבור יוצא מפי הגבורה חשות ובשעה שאין הדיבור יוצא מפי הגבורה ממללות בסוד הנבואה לנביאים. ועניינו שתי שמות ידו"ד אדנ"י והם חיות כו' כי ד' פנים הם שם ידו"ד וד' כנפים הם שם אדנ"י והם חיות [מד] פעמים חשות בסוד הזווג ובחשאי כי למעלה בשם בן ד' אין דבור אלא שתיקה כי הם מפתחות פנימים והקצור בהם הוא העקר. אמנם בשם אדנ"י שם הוא הדבור כי הוא המגלה ושם שייך לבאר וללבן הדברים והם מפתחות חצונים. ולזה נמצא שח"ש הוא בנצח, מטעם שמצד הנצח שהוא הימין הוא שם בן ד'. ובהוד שהוא השמאל הוא אדנ"י, ולכן שם הוא מל שהוא הדיבור. ולכן נמצא שיסוד נקרא חשמל שהוא כולל יחוד ב' שמות אלה. וכן נתבאר בתיקונים (בתקוני ז"ח דף קי"ב.) וז"ל חיזו תליתאה כמראה אש בית לה סביב (יחזקאל א) ודא צדיק חי עלמין דאחיד בין קב"ה דאיהו ידו"ד ובין שכינתא דאיהו אדנ"י. וצדיק איהי חשמל כללא דתרין שמהן אילין דאינון יאהדונה"י וחזא ליה מגו שר הפנים עכ"ל. והנה ביאר כי ענין כמראה אש בית לה סביב הוא היסוד שראה יחזקאל. והטעם שנק' כמראה אש וגו' מפני שהוא חשמל הסובב לשכינה ליחדה עם הת"ת. ולכן יתיחד לו שם זה והוא חשמל היינו חיות אש ממללות דהיינו שש ספירות שהם שש אותיות שבין ב' יודין והם שש קצוות והיינו יאהדונה"י והם ממללות אחר היחוד להשפיע וחשות בעת הזווג כדפי' לעיל. ושאר המאמר נתבאר בשער אבי"ע בפ' ו'. וענין חשמלה היינו יחוד שתי שמות במציאותם למטה כאשר יתבאר בערך קרית ארבע בע"ה. ועוד נדבר בענין חשמל בשער ההיכלות פ"ו:

חשוקיהם פי' בתיקונים (בהקדמה די"א ע"ב) שנקראים חשוקיהם הנצח וההוד. ואפשר שנקראים כן מפני שהם חושקים זה לזה עד שהם נחשבים כא'. והכל בסוד זווג כדפירשנו בשער מהות וההנהגה. או אפשר מפני שהם חשוקי הבית שהבית נכון עליהם שהם יכי"ן ובוע"ז והוא לשון סעד וסמך [כדפירש שם]. או אפשר שהם בערך התפארת והמלכות המתייחדים בין שניהם כמו שבארנו בשער מהות וההנהגה:

חתן נקרא הת"ת והסימן כחתן יכהן פאר (ישעיה סא י) ובערך חופה בארנו איך הוא חתן בתוך חופתו. ואמנם נקרא חתן בהתייחדו עם כלתו המלכות והם מתעטרים בסוד עטרות חתנים כדפי' בשער מהות והנהגה. עד הנה הגיע כחנו החלש בביאור אות ח' בעזר אלוה השופע עלינו. ועתה נבא בביאור ערך אות ט':

 

שער כג פרק ט

פרק תשיעי:

טבור היא השכינה והרמז ביה אל מציאותה הנעלם הנרמז באות י' ואמנם הגוף הוא התפארת. והבטן הוא המלכות מצד הבינה דהיינו מציאות ה' שהוא הבטן אשר לה מצד הבינה כנודע בסוד הה"א. והטבור מציאות הי' בהיות' בבטן ובתפארת והיא נקודה שממנה הושתת העולם והוא טבור הארץ והיינו נקודת ציון. ויש בזה עיון שאפשר שנקודת הטבור הוא יסוד ונבאר כל הצורך בערך ציון. וכל זה נתבאר בתיקונים אחת הנה ואחת הנה מפוזר ומפורד במקומות רבים:

טבעת הוא בחכמה ולא החכמה בעצמה בעצם. אמנם הוא מציאות המלכות אשר למעלה בחכמה [בבחינה] אשר היא שוה לחכמה כאשר נתבאר בשער המציאות ולזה רמז טבעת של קדושין ואל זה רמז טבעת החותם. ובדרך העברה תקרא טבעת בחכמה כל זה נתבאר בתיקונים:

טהרה כלל אמר הרשב"י ע"ה בתיקונים ובר"מ ובזוהר מקומות רבים כי הטהרה מצד החסד כי משם הטהרה, והקדושה מצד הלוי [מה]. ושמענו בו טעם כל דהו כי טהרת סטרא דשמאלא והכרתתם הוא כמבואר בשער השמות. ובזוהר פ' קרח (דף קע"ו ע"ב) פי' הרשב"י ע"ה איפכא וז"ל תרין דרגין אינון קדוש וטהור. כהן קדוש, לוי טהור. ושם מוכרח מן הענין בעצמו כי הטהרה מצד הלוי והקדושה מצד הכהן. וכן בפ' חוקת (דף ק"פ ע"ב) בפסוק ונתתם אותה אל אלעזר (יט ג) איתא מ"ט ליה ולא לאהרן. וקאמר התם אהרן לא אתי מסטרא דטהור אלא מסטרא דקדוש ובגין דדא אתייא לטהרה לא אתיהיבת ליה עכ"ל. עוד שם ואסף איש טהור, ולא קדוש. והניח מחוץ למחנה במקום טהור, דהא טהור לא אקרי אלא מסטרא דמסאב בקדמיתא וכו' ועל דרך זה תירץ שם כל הענין. לכן נ"ל לתרץ לעת כזו. עיקר הקדושה בחסד כי עליה החכמה הנקר' קדש. ומשם סוד הימין המשכת הקדושה על הכל. והטהרה הוא העיקר בסוד הגבורה כי באש של גבורה יצטרפו ויתלבנו הכל והיא סוד פרה אדומה תמימה באדמימות לתוקף הדין. ולא לבן אפי' קצת שהם שתי שערות מפני שלא יהיה רחמים כלל. ולא שחורות מפני שלא יתדבקו אליה הקליפות ובמקום ביעורם יהיה קיומם אלא אדומה. ועוד שרופה בתוקף אש. וכן א"ר יהודה (פסחים דף כ"א) אין ביעור חמץ אלא שריפה. וחכמים פליגי עליו ואומרים אף מפרר וזורה לרוח, בסוד קו הרחמים. או מטיל לים, בסוד קו החסד. ובאש שהוא תוקף הדין כולי עלמא לא פליגי. ואף אם נמצא טהרה מצד החסד היינו האש המעט הכלול בימין כדפי' בשער מהות והנהגה. וכן אם נמצא קדושה מועטת מצד הלוי היינו בסוד המים המועטים שבצד הגבורה כדפי' בשער הנז'. ובזה יתורצו כל הלשונות החולקים בענין זה לעת כזו עד ירחם ה' מן השמים:

טוב כל לשון הטבה הוא מצד החסד ופי' מלשון בהיטיבו את הנרות (שמות ל ז) והוא לשון הארה. ועל הת"ת מצד החסד נאמר טוב. וכן על צדיק. והמלכות מצדו נקרא טוב. וכן בדוד וטוב רואי (ש"א טז יב) כי היה יונק מן הצדיק מצד החסד. פי' בהיות הצדיק יונק מן החסד. וז"ל בז"ח שה"ש (דף ע"ו.) כי טובים, לגבי אור קדמאה. ודקדק בלשונו שקראו לחסד אור קדמאה לומר לנו כי בחי' הנקרא טוב הוא בחינתה העליונה על בחי' החסד והוא נק' אור קדמאה לשון קדמות. וכן פי' בזהר פ' תרומה (דף קס"ח ע"ב) ז"ל אמאי אקרי טוב ואמאי אקרי חסד. טוב איהו כד כליל כולא בגויה ולא אתפשט לנחתא לתתא. חסד כד נחתא לתתא ועביד טיבו לכל בריין עכ"ל. והעתקנוהו בשער המכריעים פ"ק. וכן בארו בזוהר (בלק דף קפ"ט) כי הטוב מצד החסד בפסוק (שה"ש ז י) וחכך כיין הטוב דארמי ביה מייא. ופי' כי היין מצד הדין וטוב מצד החסד והנה בהיות הספי' מאירות מצד פנימיות אותה הבחינה שהיתה נעלמת קודם היות חסד נקרא טובים. כלם טובים ומאירים בסוד הדקות הפנימיות הנעלם. ות"ת משם נקרא טוב שנאמר (תהלים קמה) טוב ה' לכל. וכן צדיק נקרא טוב שנאמר (ישעיה ג י) אמרו צדיק כי טוב. ומלכות טוב שנאמר (אסתר ח ה) וטובה אני בעיניו במאמר אסתר. והכל הוא מצד החסד כדפי'. ובזהר פר' ויקרא (דף כ"א.) בפסוק (תהלים נב יא) אודך לעולם כי עשית. פי' כי צדיק נקרא טוב מצד חסדי דוד הנאמנים. וז"ל וכד אילין חסדי דוד מתמליין מההוא טיבו כדין אקרי יסוד טוב עכ"ל. והכונה כי כאשר נו"ה מלאים טוב שהוא מצד החסד אז היסוד מקבל מהם ונקרא טוב. ור' משה פי' כי כתר ג"כ נקרא טוב כי הוא המטיב לכל הנרות. ואין דברי הזהר [מו] נוטים כן שאמר טוב לאו איהו כו' בלשון שלילה. ונוכל לומר על צד הדוחק כי כשמשפיע הכתר אל גדולה נקרא טוב על שמשפיע בטוב [מז]:

טוב ירושלים פי' הרשב"י ע"ה בזוהר פ' ויקרא (דף י"ג) כי הוא השפע הנשפע על המלכות מצד הת"ת באמצעות היסוד וז"ל מאן הוא טוב ירושלים אינון ברכאן דנפקי לה מן מלכא קדישא על ידא דההוא דרגא קדישא דצדיק וע"ד יברכך ה' מציון כו' עכ"ל. ופי' השפע הנשפע על המלכות מן התפארת ע"י היסוד נקרא טוב ירושלים. ואפשר שלא יקרא כן אלא בהיותם שניהם נקראים טובים כדפירשנו לעיל:

טחול פי' רז"ל (ברכות סא) טחול שוחק. והוא שחוק הכסיל. כן ביאר הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף רמ"ד.) וז"ל מארת חסר ו' ודא לילית דאיהי ממנא דההוא עושק ואיהי איקרי טחול ואיהי אזלת וחייכת בינוקא ולבתר עבדת בהו רוגזא ודמעא למבכי עלייהו. טחול לזינא דכבד אזלא דא איברי בשני ודא ברביעי עכ"ל וכונתו ברורה:

טוחנות פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף רל"ה) שני פירושים. הא' שהם כחות מצד המלאכים הנקראים אישים. וז"ל מאילין אישים נפקי דרגין דקדמי ונטלי מכבד בקדמיתא ומאן אינון אילין טוחנות וכו' עכ"ל. ואח"כ (בדף רל"ו.) פי' שהם נצח והוד שהם נקראים שחקים והטעם שהם טוחנים מן לצדיקים. ובארנו הענין הזה בשם צבאות בשער השמות. ופי' כי נקראו טוחנות מצד הימין ושחקים מצד השמאל והטעם כי טחינה היא יותר דקה ויותר טובה משחיקה וכאשר יגבר הצד הנצח על ההוד ויהיה שפע רחמים אז נקרא טוחנות שהיא טחינת מן יפה למדת צדיק וכאשר יגבר הצד ההוד על הנצח ויהיה גובר הדין אז יקראו שחקים שהוא מלשון שחיקה שאינה טובה כ"כ שהיא גסה ואין המן מזומן יפה כראוי כ"כ:

טל הוא כללות יו"ד ה"א וא"ו שעולה טל והוא שפע הבא מכ"ע דרך הספירות ואותיות אלה עד המלכות שהיא ה"א והטל הוא לראש הת"ת כענין שראשי נמלא טל (שה"ש ה ב) פי' משפע עליון הנ"ל ואז הוא (טל של) תחיית המתים. ויש כנגד טל מלכות ל"ט מלאכות ול"ט רצועות הבאים מרצועה בישא שהיא הקליפה כמו שנבאר בערך ל"ט:

טלית לבנה פי' ר' משה שהוא החכמה והטעם שהיא לבנה בסוד הרחמים והיא מצוייצת בסוד ל"ב חוטין בסוד ל"ב נתיבות. ואפשר שתהיה הבינה גם כן. כי כן פי' עוטה אור כשלמה (תהלים קד). האור בבינה והעוטה היא החכמה והיינו י' חכמה מעוטפת באור בינה ונעשה אויר כדפי' בערכו מלשון הזוהר. ועוד פי' ר' משה טלית לבנה בחסד. ובר"מ (פנחס דף רכ"ח.) פי' התפארת מצד החסד נקראת טלית לבנה וז"ל שם בהיותו עוסק בת"ת דטלית לבנה איהו לימינא מסטרא דחסד דאתמר אל מלך יושב על כסא רחמים כו' עכ"ל. וכוונתו בת"ת. וכן מבואר שם בפי'. ובמה שפי' בענין אור נתבארו כולהו פי'. כי עיקר טלית לבנה היא אור לכן יצדק בת"ת שכן כתיב (משלי ו כג) ותורה אור ויצדק בבינה ויצדק בחסד:

טנא פי' רבינו בחיי בפ' כי תבא כי המלכות ה"א אחרונה נקראת טנא ובו מונחים הביכורים שהם ג' אותיות שהם יה"ו שהם ביכורים וראשית לכל העולם:

טפה מבואר בתיקונים מקומות רבים (תקונא י"ט דל"ז. ותקונא כ"א דף מ"ג. ובדנ"ב ע"ב) כי המלכות נקראת טפה בבחינת יו"ד שבה שהיא טפה אחת ומצדה נקרא החכמה והבינה ב' טיפין ממטה למעלה וממעלה למטה וכן מבואר שם (בתקוני ז"ח דף קט"ו. וז"ל או"א מסטרא דברתא דמלכא טיפין אתקריאו כו' ע"ש). והכוונה שהם שני יודי"ן בסוד וייצר (בראשית ב ז) המבואר בתיקונים פעמים הרבה. והקליפה היא נקראת טפה סרוחה כן בארו בתקונים (תקונא כ"א דף נ"ב ע"א):

טפח כבר בארנו קצת במלה הזאת בערך אמה ושם העתקנו דברי הרשב"י ע"ה בתקונים ושם מבואר כי י' הוא חצי אמה שהם ג' טפחים. אמנם מצאנו בר"מ (פנחס דף רמ"ה ע"ב) שפי' כי טפח שיעורא דיו"ד וז"ל ומסלקו מן הקרקע טפח בגין דאות ה' איהי כוס צריך לסלקא לה באת י' דאיהו טפח דביה אתפתחת ה' בה' אצבען עכ"ל והנה נראה מדבריו בפי' כי שיעורא דיו"ד טפח לבד וקשו תרי מתניתין אהדרי. ונראה לנו ביישוב המאמרים האלה כי עיקר שיעור היו"ד הוא טפח שהוא קמיצת הי"ד וכן נקרא היו"ד קומץ סתום כמו שנראה במקומות הרבה בתיקונים. ובהתפתחו נעשה זרת שהוא ג' טפחים. וכן בהתפתח ונעשה ה' שהוא פתיחת היו"ד כנודע, אז שיעור' ג' טפחים שהם ג' ווי"ן שהם בה' של יו"ד עליונה. והם גדולה גבורה תפארת שהם כללות האצילות בסוד אמ"ש כדפי' בשער מהות וההנהגה. וכן י' קטנה למטה כשהיא נפתחת נפתחת בה' שהוא נצח והוד ויסוד שהם על האמת ג'. והם ג' טפחים והיינו ה' שהם חמשה כי החמשה בריחים נכללים שם בזרת. ושעורו שלשה טפחים היינו אחר התפתחו אל ה' אצבעות דהיינו ה' זרת ודאי וכשאמרו שהוא טפח הוא בהיות הי"ד קמוצה קודם שיתפתח אל הזרת. וזהו שרמז הרשב"י ע"ה במאמר ר"מ באמרו דאיהו טפח דביה אתפתחת, שהוא לרמוז כי לפעמים שעורו זרת שהוא שלשה טפחים כדפי'. וגם במציאות יו"ד עצמה הם נכללים ג' טפחים עם היותה י'. והוא כי י' אית לה קוצא לעילא וקוצא לתתא וגיו באמצעיתא הם ג' יודי"ן נכללים ביו"ד. והיינו פעמים היא יו"ד אחת והיא טפח אחת ופעמים שלש יודי"ן ג' טפחים. עד הנה הגיע שכלנו הדל בביאור אות ט' בעזרת החונן דלים. ועתה נבא לבאר ערך אות י':

 

שער כג פרק י

פרק עשירי:

יאור פי' בזוהר פ' מקץ (דף קצ"ד.) כי היסוד נק' יאור והוא עצמו נקרא נהר. וכבר אפשר לומר כי כל המקומות שיקראו נהר יקראו יאור, ויאור ונהר הכל ענין א'. ופירושו לשון אור ונהירו. ויש חילוק בין יאור ונהר כי נהר הוא בהיותו משפיע שפע גדול ובמרוצה. והיינו נמי שפירושו מלשון ונהרו אליו כל הגוים (ישעיה ב ב) לשון מרוצה והוא משל אל רבוי השפע. והיאור בהיותו משפיע ולא כל כך כי היאור חלק הנהר ופשוט הוא. ובתיקונים (בתקוני ז"ח דף קט"ו.) פי' כי הת"ת נק' יאור והטעם דאיהו נהורא דאורייתא. למדנו ממנו ב' דברים. א' כי ג"כ יקרא יאור הת"ת כמו שיצדק עליו שם נהר ודאי. ב' כי לשונו מגזרת אור כדפרשנו:

יבק פירש הרשב"י ע"ה (בר"מ עקב דף רע"ב ע"ב ובר"מ משפטים דף קט"ז.) בשם זה כי הוא ראשי תיבות י'חוד ב'רכה ק'דושה והכוונה על ג' אבות הרומזים בג' דברים אלו. התפארת אל היחוד, והגדולה אל הברכה, והגבורה אל הקדושה. והטעם כי עקר היחו"ד הוא בתפארת כי הוא המתייחד. ומגדולה שפע וברכה באה לעולם על ידו כד"א (בראשית יב ב) והיה ברכה, ומגבורה קדושה כמו שיתבאר בערכו ב"ה. וזהו יבק. ואלו הג' מדרגות כלם ע"י היסוד. וכן אמן באותיות מאוחרות מאבג"ד וכו' עולה יב"ק כיצד א' בחילוף ב', מ' בחילוף נ', ן' בחילוף ס'. עולה יב"ק. ואמן עולה צ"א בחשבון שם יאהדונה"י שהוא רומז אל היחוד. ויב"ק עולה שני שמות אלה עם שם אהי"ה שהוא היחוד ג"כ. וזהו ויעבר את מעבר יבק (שם לב כב) בסוד ויעבר עיבו"ר ע"ב רי"ו שהם ג' אבות שסודו עיבור. ויחוד קב"ה ושכינתיה שהם יהו"ה אדנ"י. והחופה המחופפת אהי"ה וע"ז היחוד נאמר יב"ק. וע"ז נאמר (תהלים כ) יעננ"ו ביו"ם קראנ"ו. וזהו חכם בק"י בהלכה [מח] וזהו סוד יחוד אמ"ש קו חסד קו רחמים וקו הדין. אלו הם דברי הרשב"י ע"ה בר"מ ובתקונים מקומות רבים כמלקט שבלים. אמנם בזהר פ' לך (דע"ח.) פי' וז"ל ואעשך לגוי גדול מסטרא דימינא, ואברכך מסטרא דשמאלא, ואגדלה שמך מסטרא דאמצעיתא, והיה ברכה מסטרא דארעא דישראל, הא הכא כורסייא דארבע סמכין וכו' עכ"ל. ונראה מדבריו כי ברכה מצד הגבורה. וכן בתקונים פי' קדושה מסטרא דחכמה וברכה מסטרא דבינה, והעתקנו לשונו בערך ברכה. והנה יישבנו זה בערך טהרה ועוד נבאר בערך קדושה:

יבשה היא המלכות. וכאשר גרם החטא ונשתברו ונתקלקלו הצנורות ואין השפע יורד והחום שורף בכח והדין גובר אז נקראת יבשה. כי נתייבש לחות מימי השפע וכל לחות מימי השפע מתיבש ומתנגב. עד שמשפיע בה התפארת ועל ידו מתלחלח היבש ומפשיר השפע הנקרש בה. וכן בארו בזהר פרשת בראשית (דף כ"ט ע"ב):

יד צריכים אנו להתבונן כי ביד ה' אצבעות והם ה' ספירות שהם גדולה גבורה ת"ת נצח הוד. והם נכללות בשתי ידות שהם ב' ההי"ן ה' עילאה וה' תתאה זו שמאלית וזו ימנית. והימנית רוב הפעמים הבינה, והשמאלית היא המלכות. והטעם כי זו נטייתה אל הימין וזו נטייתה אל השמאל כענין חסידה שנקרא הבינה. ואין לתמוה על אמרנו שהבינה היא ימנית עם היות עיקרה בקו שמאל כדפירשנו בשער סדר עמידתן כי בערך המלכות היא רחמים. ועוד דקדקנו בלשוננו באמור נטייתה שהיא נוטה עם היותה דין מעקרא. וג' ידות הם והם ששה רצה לומר כי יתחברו אל כל אחד מג' ידות אלה שם גדול"ה חזק"ה רמ"ה. והענין כי פעמים בינה משפעת בגדולה ונפתחת במקורות הגדולה ולכן תקרא י"ד הגדולה. וכשתהיה השפעתה בגבורה דין וחוזק נקראת י"ד החזקה. וכשיהיה השפעתה בתפארת ועל ידו הרמתה תקרא י"ד הרמה. וכערך שלשה שמות אלה אל הבינה מצד השפעתה, כן ערך המלכות מצד קבלתה. ותקרא שלשה שמות אלה גדולה חזקה רמה וג' ידות אלה נרמזות ונכללות בשם מ"ב. וה' אורות הנזכר בפ' יהי אור הם ה' אצבעות שביד הגדולה. וה' רקיעים שבפר' יהי רקיע הם ה' אצבעות שביד רמה. וה' פעמים מים שבפ' עצמה הם ה' אצבעות שבי"ד חזקה. כמו שנבאר. והם פרטי הספירות רצה לומר ענפי הגדולה והגבורה. אבל ה' אצבעות שבי"ד רמ"ה הם עצם החמשה ספירות. ולכן היא נחלה בלי מצרים כי אין שם יכולת לקליפות כלל. אולם בפרטי הספירות גדולה גבורה יש יכולת על דרך שנבאר בשער התמורות. ויש חילוק גדול בין יד לזרוע כי ביד משגת כח המקטרגים ולכן צריך נטילת ידים ולכן הצפרנים בראשי האצבעות כי שם אחיזתם. אמנם הזרוע אין צריך נטילה כי הוא פנימיות הספי' ותוכיותיה וזהו טעם לנטילת ידים ולא הזרועות. עוד יש י"ד ה' הוי"ה. והוא מצד מדין הגבורה אמנם הוא פגיעת הדין והכרעתו אל הרחמים וכן פי' רשב"י ע"ה בתקונים (בהקדמה ד"ח.). עוד יש יד כהה והוא כח הדין החזק במלכות מצד האש הגדולה קרוב אל החשך עד אשר כהו עיניו מכובד הדין [מט]. ולפי הנראה מתוך לשון התקונים כי הבינה עצמה היא יד ה' הוי"ה והמל' עצמה י"ד כה"ה. עוד המלכות נקרא יד כותבת מצד התפארת ויד חותמת מצד היסוד והארכנו בערך חותם. עוד יש ידי אדם ונקראים חסד וגבורה מצד שהם יוצאים מהתפארת שהוא נקרא אדם. ונמצא לפי זה שהם חסד וגבורה שבתפארת ובחינתו מהם שהוא נכלל משניהם:

ידיעה הוא לשון חיבור. והוא בא' משני מקומות אם בת"ת שהוא מחבר ומיחד החכמה והבינה. אם ביסוד שהוא המחבר ומייחד הת"ת ומלכות כדפי' בשערים הקודמים:

יהי הוא בתפארת כן פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא מ"ד ד"פ.) [וז"ל בראשית תמן תר"י תמן א"ש ועלייהו אתמר] יהי מארת וכו' מאר"ת חסר ו' כתיב יהי דא אורייתא דבכתב דתמן א"ש מארת דא אורייתא דבעל פה. ואע"ג דאוקמוה מארת חסר דא לילית, ע' ענפין אית לאורייתא עכ"ל. ואמרו אוריי' דבכתב דתמן א"ש [ג] כיון לבאר ענין יהי שהוא מגזרת ויהי לשון צער שהוא בגבורה כדפי' בערכו. ולזה אמר כי יהי בתפארת ששם ג"כ אשו של גבורה כי אש דת למו. ואין ספק כי בשם זה נרמז סוד השמאל וסוד הימין. השמאל הוא ה' על יו"ד דהיינו ה"י מן אלדי"ם שהיא נקבה ודאי, והימין י' על ה' וזהו י"ה שהוא זכר רחמים. וכשנכללים הימין והשמאל הוא סוד יה"י:

יובל היא הבינה. ונקראת כן מפני שהיא כלולה נ' שנה בסוד נ' שערים והיא שנת החמישים שהוא שער הנפלא ממרע"ה כד"א (תהלים ח ו) ותחסרהו מעט מאלדים אל תקרי מעט אלא מ"ט וכו'. ונק' המדה הזו בשם זה כשהיא מנהרת בנ' שערים ומשפיע רב שפע וטוב. וזהו משמעות יובל כמו ועל יובל ישלח שרשיו (ירמיה יז ח). וכאשר יגלגל עד הגיע לשער החמשים אזי בו מתדבק בחכמה. ועליו נאמר למשה שתוק כך עלה במחשבה. כך בגי' נ'. כי שתיקה בחכמה שהיא יוד. ועלה למחשבה שהיא חכמה. ומטעם זה לא השיג בענין מיתת רבי עקיב' כי מיתתו היתה על צד הדין בסוד העלייה כמו שנבאר בשער הנשמה פ"ה. ונחזור לענייננו כי בהתדבקות השער הזה בחכמה אז הוא יובל ואז העולם כולו רחמים ורב שפע וחירות וגאולה ואז נקרא המדה הזאת יובל:

יום בכל מקום יום סתם הוא ת"ת באותו הצד אשר הוא מתדבק בגדולה וזש"ה ויהי ערב ויהי בקר יום א' ופי' הרשב"י עי"ה ערב דיצחק ובקר דאברהם וכו' ונתבאר לעיל בשער י' ולא ט' פ"ב. וכן נקרא בכל מקום מדת יום. אמנם בפ' בשלח (דמ"ט.) בפסוק עוד היום בנוב לעמוד (ישעיה י לב) בארו כי היום הוא המלכות ואפשר לומר כי היום בה"א הידיעה הוא המלכות שהוא ענין גלוי וידוע כמו שנבאר בערך יום ההוא. ובזהר פ' חיי שרה (דף קל"ב ע"ב) בפסוק כי פנה היום (ירמיה ו ד). פי' כי חסד נקרא יום ולא נקרא יום אלא עד חצות ומחצות ולמעלה נקרא ערב וכן בפ' וירא (דף צ"ח.) פי' כי היום הוא בחסד וז"ל כחום היום דהא אתנהיר ימינא דרגא דאברהם אתדבק ביה ופי' בערך חום. ועוד פי' שם בת"ת. ור' אבא פי' שם (ע"ב) ביסוד. ואפשר שהוכרחו בפי' האלה מפני מלת חום כדמוכח התם. ולכלהו פי' כי עקר יום הוא בת"ת שעליו נאמר ויהי ערב ויהי בקר וכו' כדפי'. ומפני שצדו א' יום הוא והוא צד החסד, לכן נתייחס יום במלכות. ואין ספק שלא תקרא כן אם לא בהיותה עטרה לראש גבר. כי אז נאמר (ישעיה ל כו) והיה אור הלבנה כאור החמה וגו' ואז היא ג"כ יונקת מן הימין ונקראת מצדו יום. ונקרא [גם היסוד] יום, כי גוף וברית חשבינן חד כנודע [נא]. ונקראת יום ההוא המלכות במציאות הנעלם המתייחד במציאותה כמו שהארכנו בשער המציאיות מ"ג. עוד יש יום הכיפורים ופי' ר' משה וז"ל יום ספי' הבינה הנקרא כפורים. שהיא למטה הימנה והיא מאירה אותה בסוד נחלי ארנון ולשתיהן קורין י"ה בסוד היחוד הזה. ובזהר פ' אמור (ד"ק) פי' כי י"ה מנהרת אימא עלאה במטרוניתא ואתגלייא עתיקא והיינו יום הכפורים בלשון רבים. ולכן אין בו אכילה ולא שתיה כי העה"ב בינה אין בו בו אכילה כו':

יומם פי' בזהר (בלק דף קצ"א ע"ב) כי יומם הרמז בחסד כשהיא כלולה מכל הימים אשר תחתיו ומאיר לכלם וז"ל בפסוק (שמות יג כא) וה' הולך לפניהם יומם אבל מאן דאזיל קמייהו סבא עלאה מאריה דביתא ההוא דאומי ליה קב"ה ומנו אברהם דכתיב יומם יצוה ה' חסדו. וכתיב אם לא בריתי יומם ולילה יומא דכל יומין כלילן ביה יומא דשאר כל יומין ודאי וע"ד אקרי יומם ולא יום עכ"ל. ופירוש אמרו סבא עילאה, להורות כי הוא ראש לכל הימים ולכן ראוי שיקרא יומם כדמפרש ואזיל מארי דביתא וכו'. הכונה כי בפסוק זה נתבאר ענין גאולת שכינה כמו שפי' שם כי מפני סבתה וה' בזק"ף שהרמז לשכינה שהיתה יוצאת בקומה זקופה. ולהיות שעקר המלכות בסוד החסד כד"א (בראשית כד א) וה' ברך את אברהם בכל וכדפי' רז"ל (ב"ב דף ט"ז) בת היתה לאברהם וכו' ולכן ראוי שיהיה המאיר החסד שהוא עיקר. מארי דביתא ההוא דאומי ליה, במראה בין הבתרים. דכתיב יומם יצוה ה' חסדו, כי נראה משם שחסדו הוא יומם. ולפי שאינה ראיה כ"כ כי לא אמר הכתוב יומם חסדו אלא יומם יצוה. לכן הביא ראיה שנייה מהכתוב אם לא בריתי יומם, והברית הזה הוא התורה והתורה ניתנה מחסד שנ' (משלי לא) ותורת חסד על לשונה. יומא דכל יומין כו', נתן טעם למה נקרא יומם ולא יום. לפי שהוא כלול מכלם מפני שכלם יצאו ממנו והוא נכלל מהם מפני שנשאר שם מציאותם. יומא דשאר כל יומין, פי' יום המאיר ומנהיר לכל שאר הימים כי הוא יום ואור שלהם. דשאר כל יומין ודאי, פי' מאחר שיש שתי סבות הא' בערך אצילותם והשנית בערך יניקתם כדפי' א"כ ודאי יתישב בו שהוא יום שקול ככל הימים והיינו יומם שירצה יום גדול ומעובר וממולא בסוד כל הימים ע"כ. ומתוכו נתבאר ענין יומם בחסד לשתי סבות. אם מפני שהוא כלול מציאות שאר הימים. ואם מפני שכלם שואבים אור ממנו. ולפי האמת זו סבה לזו כי מצד המקורות הם המציאיות שאמרנו מאותו הצד הם יונקים ממנו:

יונה יש מי שרוצה לבאר זה מלשון לא תונו, ורחמנא ליצלן מהאי דעתא כי אדרב' לשון יונה הוא במלכות בהתייחדה עם התפארת. וז"ל הרשב"י ע"ה בתקונים (תקונא ס"ט דף ק"ב) יונתי ביומא תליתאה דתמן ו'. ופי' בשער סדר האצילות פ"ב. ובמקומות רבים אומר הרשב"י ע"ה בתקונים (תקונא ס"ט דף ק"ב) יונתי ביומא תליתאה דתמן ו'. ופי' בשער סדר האצילות פ"ב. ובמקומות רבים אומר הרשב"י ע"ה דמסטרא דעופין נקראת יונה ואין כונתו שמצד העופות גופניות תקרא השכינה יונה אלא העופות האלו הם מטטרו"ן וצדיק יסוד עולם. כי עליהם נאמר (קהלת י כ) כי עוף השמים יוליך את הקול ועל ידם הוא היחוד כמו שבארנו בשער אבי"ע ולפי' כשהיא בת"ת תקרא יונה. ויש יונה פותייה והיא חרב היונה מלשון לא תונו והוא הקליפה בישא:

[נב] יוסף הוא היסוד. וקראו בלשון יוסף להיותו מרכבה אליו. ולכן הרמז בכל ענייני' המדה הזאת. אם במה שכלכל כל בית אביו, כי כן המדה הזאת זנה את העולם כדפי'. וכן במה שמל המצרים כנודע. ועוד בענינים אחרים ואכ"מ להאריך:

יועץ פי' הרשב"י ע"ה בזהר פ' צו (דף ל"א.) ז"ל יועץ דא הוא נהר עלאה דנגיד ונפיק ולא פסקא ודא יועץ לכלא ואשקי לכלא עכ"ל. נראה מדבריו בפי' כי הבינה בערך בחינתה להשקות לכל הספירות נקרא יועץ והבינה משקה לכלם ומנהיגם:

יוצר בראשית כתב בספר שערי צדק כי צדיק יסוד נקרא יוצר בראשית והטעם מפני שהוא מצייר כל הצורות המצטיירות במלכות הנקרא בראשית ויהיה לפי זה בית של בראשית משמשת. ופי' באיזו מקום מצייר בראשית ר"ל במקום הנקרא ראשית וזה דוחק. ולפי פי' יקרא היסוד כן דווקא בהיותו מתאחד עם המלכות ונותן בה כח לצייר הצורות. והמפרשים אחרים פי' כי הכתר נקרא יוצר בראשית שיצר החכמה. ויוצר יהיה פי' מאציל. ואינו דוחק כי כבר בא לשון בריאה במקום אצילות, והוא בראשית ברא ופי' האציל לפי דעת כל המפרשים. ולפי זה יקרא הכתר יוצר בראשית באותה הבחינה שנאצלה החכמה ממנה:

יותרת הכבד שם זה מבואר בר"מ (פנחס דף רל"א ע"ב) בארוכה ונעתיק לשונו הנה וז"ל ובחבורא קדמאה כתיב היותרת מן הכבד וכתיב ואת היותרת על הכבד. בתר דעבידת ניאופה אסתלק' עליה. יותרת מן הכבד כו' לאסטאה בני עלמא ולאסטאה עלייהו ושבקת לדכורא למעבד זנונים ובג"ד היותרת מן הכבד. יותרת על הכבד בתר דעתידה ניאופ' אסתלקת עליה מצח אשה זונה אתגברת על בעלה כו' דאיהו כבד בכעס דמרה אשת מדינים כו'. וכעס כו'. ועוד יותרת אתקריאת מסטרא אחרא, בתר דנפקת לנאפא עם כלא יהיבת שיורין לבעלה והאי איהו יותרת מן הכבד. מגו כבד ויותרת דילה נפקת מרה ואיהי חרבא דמלאך המות דנפקו מיני' טיפין מרירין לקטלא לבני נשא הה"ד ואחריתה מרה כלענה ואיהו תליא בכבד וכל מרעין ומותא ביה תליין עכ"ל. ודבריו מבוארים וכמו שיש בקדושה זכר ונקבה כן בצד הטומאה והם כבד זכר ויותרת נקבה. וענין זה יתבאר בשער התמורות:

יחוד היחוד תלויה בתפארת. והטעם כי עקר היחוד הוא התפארת עם המלכות ועל ידם יתיחדו כל הספירות ולפיכך סתם ייחוד רומז אליו התפארת עם המלכות לבד ואגביה מתייחדים הכל:

יין סתם יין הוא בגבורה אמנם הלבן הוא בהיות נוטה אל החסד והאדום הוא כח הגבורה. ואמנם נקרא טוב כשנמזג במים מצד מימי החסד ששם הטוב כדפירשנו בערך טוב:

ויש יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. ופירושו כי בבינה יש יין וכשאותו יין יושפע אל ששת ימי הבנין אז נקרא יין המשומר בענביו. ופירוש משומר יש בו ב' פירושים. הא' לשון שמרים ופי' נשקט על שמריו כי שמרי היין הם סיגי הזהב שהוא סטרא דחשך דגיהנם. וכשהיין הזה למעלה בבינה עדיין לא שקט כי אפשר להיותו נשפע דרך הגבורה ואז הוא קשה וצריך מזיגה יפה. אמנם כאשר כבר נשפע למטה בענביו אז הוא יפה מעצמו כי הוא שקט. או פיר' משומר מלשון שמירה כי הוא שמור שם מבלי תערובת דין קשה. ושני פי' אלו פי' הרשב"י ע"ה בז"ח בשה"ש (דע"ו.) וז"ל ת"ח ישראל נטלין לחולקהון וחדאן חדווא מחמר טב דנהיר וזכיך ושכיך וקיימא על דורדייא. הנה שפי' לשון המשומר מלשון שמרים. ובסוף דבריו אמר וע"ד ישראל חדוא דלהון בההוא יינא דמנטרא דנפיק מעלמא דאתי ומנטרא בענבוי. הנה שפי' מלשון שמירה. ודקדק לשון דנפק מעלמא דאתי להורות מה שפי' למעלה כי לענין יין יותר טוב אחר שנתפשט לפי שכבר נמזג ונמתק. ור' משה פי' שיין המשומר מענביו הוא בחכמה ז"ל יין המשומר בענביו הוא סוד שפע אהיה העומד בכח לצאת דרך ל"ב נתיבות הידיעות לשמע אזן בקבלה אמיתית ליודעיהם. ויש מן המקובלים יקראו יין המשומר בענביו למלכות ואם כן היין הוא אדום ואמר הכתוב (דברים לב) ודם ענב תשתה חמר והוא משומר ביסוד ואינו אדום כ"כ עכ"ל. ואין לפי' אלה עיקר כלל אלא כדפירשנו וכ"פ הרשב"י ע"ה:

עוד יש יין חי והוא מצד הבינה בהיותה מתחברת עם החכמה כדפי' בערך חבית. עוד פי' אחר חי מצד יסוד שהוא חי. ושני פי' אלה פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף רמ"ה) החכמה תחיה בעליה. ויסוד אל ח"י היותו יונק מן הבינה בחיבור החכמה כי ע"י שלשתם הם נמשכים למטה לחיה אשר תחת אלהי ישראל:

יכין שם זה לעמוד ימיני שעשה שהמע"ה במקדש והוא כנגד נצח ונקרא נצח יכין מטעם שעל ידו מתכוננת המלכות כן פי' כל המפרשים. ואפשר היות כוונתם כי על ידו נמשך חוט של חסד המשוך על המלכות ועל ידו מתקשטת הכלה להיותה נאה וחסודה בעיני בעלה. וקשיא לן כי היה ראוי לקרותו מכין על שם ההוה לא יכין על שם העתיד להכין ועדיין לא הכין. ואפשר לתרץ בדוחק כי הכוונה יכין יוסיף על הכנתו הכנה אחרת כאמרו עם היות שהוא מכין עדיין יכין עוד יוסיף אומץ זה נראה לנו ע"ד שיטת המפרשים. והנ"ל כי הכונה על הגאולה כי תחלת הכנתה והוייתה מן הנצח וכ"פ הרשב"י ע"ה כי התחלת הגאולה מן השחר ואח"כ בקר. ופי' שחר נצח כאשר נבאר בערכו ע"כ. וכן תחלת הגאולה מן הנצח. ומפני שידע שהע"ה שעתיד הבית ליחרב הניח העמוד הזה בבית וקראו יכין פי' עתיד להכין הבית ולסעדו בגאולה. כי אשב בחשך ה' אור לי (מיכה ז ח) [נד]. ילדים הנצח וההוד נקראים ילדים כן פי' בזהר פרשת וישלח (דף קע"ב.) והם נקראים ילדים בסוד הכרובים שהיו פניהם כפני ילדים:

יללה הוא במלכות מצד כחות הדין והחיצונים שהם מעוררים הבכי ומזה נגזר לשון לילית ולילין וכלם נגזרים ממלת יללה שהיא הדין ושליטתו כנודע:

ים שני מדות נקראות ים. א' הבינה והיא נקראת ים שהיא מאירה בחמשים שערים ולמטה והתנינים הגדולים הולכים בה ושבים והם תפארת וצדיק כי שניהם חשובין כא' ושמו לויתן הרובץ בים הזה כאשר יתבאר בערכו. ויש חילוק גדול בין יובל לים עם היות שניהם רומזים בבינה וחמשים שעריה. כי ים, י' היא חכמה, ומ' היא הבינה. וכשהבינה נקראת ים מורה על התגלות החכמה ג"כ ע"י חמשים שעריה. ויש חילק בין ים למי עם היות שניהם רומזין ענין אחד. כי מי הוא העלם ולכן קדם בינה לחכמה להראות כי היא מתעלמת בחכמה ואינה משפעת. וים הוא להיפך להראות כי החכמה הוא בבינה להשפיע. והמלכות נקרא ים להראות כי היא רחבה מלאה מים שקבלה. אמנם נקראת ים כשהיא מקבלת מחכמה. וכן פי' בזהר פרשת בהעלותך (דף ק"ו ע"ב) וז"ל ים כד אתנהרא מנהירו דאבא כדין אקרי ים. ועם היות שכשהיא מקבלת מחכמה נקראת ים עם כל זאת אינה נקראת ים אלא במדרגה התחתונה אשר לה. וכן פירש בזהר (שלח דף קס"ג. לפי גרסתו) דרגין קדישין תתאין דילה הם הנקראים ים. ונקראת ים סוף לפי שהיא סוף כל המדרגות [נה] והיא בחינה עוד למטה מים כנודע. ולפעמים נקראת [נו] ים המלח בסוד הדין שהוא סמוך לבחינה התחתונה. וכאשר נדקדק מלת כורסייא יראה שהיא בחינת הבריאה אשר תחתיה מצולת ים שהוא רצועה בישא לאלקאה לרשיעייא כאשר יתבאר בערכו. ובזהר פרשת ויחי (דרמ"א) פירש הפך זה שנקרא המלכות ים המלח בהיות המלכות יונקת מהיסוד הנקרא ברית מלח ועל ידו השקט הדין כי מלח מטעים המר והתפל. ובודאי הני פי' קשו אהדדי. ואפשר לומר כי ענין המלח מיעוטו יפה ורובו קשה. ולכן כאשר יהיה המלח הנרצה במלת ים המלח מלח מועט, יורה על השקט הדין והמתקתו ע"י ברית מלח שהוא הצדיק, כדרך המלח שמדרכו להטעים המר והתפל. אבל כאשר המלח הנרצה בים המלח יהיה מלח מרובה אז יורה על הדין ותוקפו כדרך המלח המרובה להקדיח התבשיל. והנה המכריח אל א' משני הפירושים במלת ים המלח יהיה לפי עניינו. או נוכל לומר כי לעולם ים המלח כוונתו בסוד הדין שאם לא היו המים מרים לא הוצרכו למלח ואף אם נמלאו המים עם כל זאת עדין נשאר בהם כח הדין, כי לפטרו בלא כלום א"א. וכן מוכח מלשון הזהר ויחי הנ"ל דקאמר וכי אמאי מלח בגין דאיהו ממתיק ומבשם מרירא לאטעמא. ואי לא הוי (בגין) מלחא לא יכיל עלמא למסבל מרירא הה"ד כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו וגו' עכ"ל. והנה הורה בפי' שאין כוונת המלח לבטל טעם מרירת הדין מכל וכל, אלא כדי שיוכלו בני העולם לסבלו. ולכן עם היות שיש בו מלח עם כל זאת עדיין טעמו בו דין הוא לעולם ולכן יצדק אמרנו כסא דין. עוד נקראת י"ם האחרון שהיא אצל ים הקדמוני לפי שים הקדמוני הוא בינה ונקרא קדמוני להורות על יחוד הכתר עם החכמה והבינה הנרמזים בי"ם כדפירשנו. ונקראת אז המלכות ים האחרון שהספירות שלמעלה ממנה הם ימים כי אז היא ים האחרון מכלל דאיכא אחריני דלאו בתראי נינהו והם ז' ימים שבעת ספי' ואז שפע וברכה בעולם. וכן נקרא המלכות ים כנרת בסוד התכלת שהוא הדין שיוצא ממנה ונקרא כן בסוד הדין גוון התכלת. והמלכות עצמה נקראת ימים לשון רבים מפני שהיא כלולה משבעה ימים כן פי' בתקונא (כא דמ"ב וז"ל) ימים שבעה בשבע'. ונעתיקהו בשער היכלות. ובפ' ויחי (שם) פי' כי בחינות המלכות הם רבות כפי השתנות הפעולות יש מים מתוקים ויש מים מלוחים ויש מים מרים וכלם ימים הם בחינות במלכות:

ימי עולם ימי קדם. פי' בזהר פרשת נשא (דף קל"ד ע"ב) ימי קדם דעתיקא קדישא סתימא דכל סתימין. וימי עולם דזעיר אנפין:

ויש ימי הרעה ופירש בזהר פרשת מקץ כי כמו שיש ימים בימין בקדושה כן יש ימים בשמאל שהם נקראים ימי הרעב ימי הרעה ימים שאין בהם חפץ:

ימים ראינו לערוך בערך זה ענין הימים ר"ל ימי השבוע וסדרם למעלה לפי דעות הנמצאות למפרשים. יש שמנו ימים כסדרן יום א' גדולה יום ב' גבורה יום ג' תפארת יום ד' נצח יום ה' הוד יום ו' יסוד יום ז' שבת מלכות זו היא דעת הכולל הפשוט כפי' רוב המקובלים. ובספר מאירות עינים יש דעה אחרת והיא גם כן דעת ר' שם טוב ואומר שהיא ג"כ דעת הרמב"ן והיא זו יום א' תפארת יום ב' מלכות יום ג' גדולה יום ד' גבורה יום ה' נצח יום ו' הוד יום שבת יסוד. ודעת זו אינה מתיישבת מכמה סבות. א' כי יום ה' הוא יום דין ומשפט כנודע ולפי דעתם יום ה' נצח ונצח אינו דין אלא אדרבא רחמים. עוד לפי דעה זו יום שני מלכות ואנן קיימא לן ביום שני נבראו המאורות וזה אי אפשר לדעה זו כי תפארת שהוא חמה הוא יום ראשון והחמה נברא ביום שני. ומטעם זה גם כן אי אפשר היות מלכות יום שני כי אחר שנבראו המאורות ביום שני א"כ כבר קדם יום ב' לבריאת המאורות אם כן יום שני אינו א' מהמאורות. ועוד יומא קדמאה מוסכם בזהר שהוא החסד. ובתקונים (תקונא סט דק"ב) פי' הרשב"י ע"ה שיום א' חסד יום ב' גבורה יום ג' תפארת יום ד' יסוד יום ה' ויום ו' נצח והוד, לילה שכינ' והיא ליל שבת והמאמר עצמו העתקנו ובארנו אותו בשער סדר האצילות בפ"ב ע"ש ודקדקנו שם בלשונו שאמר תרין שוקין אינון יום ה' ויום ו' ולא רצה לפרש לפי שאין מתייחס יום ה' בנצח שיום חמשי דין ונצח רחמים כמו שאמרנו לעיל. אבל קשיא לן בדברי הרשב"י ע"ה שאמר שיום ד' צדיק וזה א"א שהרי בו לקו המאורות ובו נפל אסכר' לרביא. ואם היינו אומרים שהגבורה יום ד' כמו שפי' המפרשים ניחא. וזה ג"כ יקשה לדיעה הא' שאמר שנצח יום ד' כי זה א"א מן הטעם שאמרנו. לכן נראה לפרש כי כבר נתבאר שהת"ת והמלכות ד"ו פרצופין נבראו והם היו יום ג' ת"ת ויום ד' מלכות וכן ביאר הרשב"י ע"ה בזהר במקומות רבים. ובזה צודק הדרוש הזה מכל צדדיו כי ביום א' חסד, וביום ב' גבורה ולפיכך בו נברא גיהנם, ויום ג' תפארת ולפיכך נאמר בו ב' פעמים טוב א' של גבורה וא' שלו, ויום ד' היה במלכות ובאמצע תשמישה קטרגה ונתמעטה וניתנה הדום רגליו ושמש במקומה היסוד דגוף וברית חשבינן חד שזהו מציאות ראשון של היסוד, או אל מציאות שני נצח והוד רביעי וחמשי, וששי ליסוד ונכללת עמו המלכות והיינו ה' דיום ה"ששי כדפירש בתקונים ונשאר' היא הדום רגליו מדת לילה ויום שבת נחלק בין יסוד למלכות כמו שנאריך הביאור בערך שבת בע"ה. ובענין שני המציאות של היסוד בארנו בשער סדר האצילות בפ"ב בע"ה:

ימין סתם, מיוחד אל החסד. וג' ימינים הם כמו שבארנו בשערים הקודמים והם חכמה חסד נצח. ואין הכונה שיהיה שם ימין ושמאל ח"ו. אמנם (כדברים) [הדברים] הטובים המתוקנים בטובה על תקונם נקראים ימיניים וכן דרז"ל (במ"ר שה"ש פ"א בפסוק לסוסתי כו') מיימינים לזכות משמאילים לחוב. הנה כל ענייני החובה וכיוצא בה יקרא שמאל וכל ענייני הזכות וכיוצא בו יקרא ימין. וכל הענין לדין או לרחמים דהיינו חובה וזכות:

יסוד כל המפרשים פרשו כי נקרא יסוד מפני שהוא יסוד של המלכות. כי הרוחני הוא הפך הגשמי. כי הגשמי יסודו למטה, והרוחני יסודו למעלה. והמלכות בהשתוקקותה לעלות אליו מתקיימת ועל ידו מתפרנסת ואפשר שנקרא יסוד בשעה שיושב וזן מקרני ראמים עד ביצי כנים ואז הוא יסוד כל העולמות וכלם ניזונים ממנו עד נקודה האחרונה. ויש גלוי לזה בזהר בפ' נח העתקנוהו ופי' בשער הצנורות פ"ג כי נקרא יסוד בבחינתו שאין למלכות שפע וחיות אלא ממנו. ואם ח"ו יעלה על הדעת שיסתלק הבחינה ההיא נמנעת עמידת המלכות ח"ו ושם הארכנו:

יעקב הוא ת"ת אלא חילוק גדול יש בין יעקב ובין ישראל כי ישראל הרמז בתפארת כאשר יתבאר בערכו. אבל יעקב מלשון עקב והרמז במלכות. וכן נרמז בזהר פרשת בלק (דף ר"י ע"ב) בפסוק מי מנה עפר יעקב וכן בפ' ויגש (דף ר"י ע"ב) בפסוק ותחי רוח יעקב אביהם. אמנם כשהוא מלא בוא"ו הרמז בתפארת שהוא מדת יעקב אבינו והוא ו' שבשם הכולל ו' קצוות. ויש חילוק בין עקב ממש ליעקב כי עקב הרמז במציאותה התחתונה לבד אבל עם היו"ד ירמוז גם כן אל מציאותה הנעלם אל הנקודה המאירה אל העגולה כדפי' בשערים הקודמים ובפרקים הקודמים:

יפה נוף בזהר פרשת ויקרא (דף ה') פירש כי הת"ת נקרא יפה נוף והטעם כי הוא יפה ע"י הענפים ולכן נקרא תפארת ולכן נקרא יפה נוף. ובפרשת ויגש (דף ר"ו ע"ב) פירש כי יפה נוף נקרא היסוד וראיה ויהי יוסף יפה תואר וגו'. ואפשר הטעם כי כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף כי היסוד גם כן מתפאר בשש קצוות בסוד שנקרא גם כן וא"ו כנודע. ובתיקונים גם כן פירש שהיסוד נקרא יפה נוף:

יפה עינים פי' רבי משה בנצח וז"ל יפה עינים מצד החסד אבל לא בחסד אברהם שלמעלה לו עכ"ל. ולי נראה כי עינים הם נצח והוד כאשר נבאר. ומלכות מדת דוד נאמר בו (ש"א טז יב) אדמוני מצד הדין, עם יפה עינים פי' אבל הוא יונק מהיסוד בהיותו שואב מן העינים בהיותם רוחצים בחלב. או נאמר כי עינים הם בכח הגבורה ונקראת יפה עינים בהיותה רוחצת בחלב האם כדפירשנו בשער מהות והנהגה פ"ו והמלכות היתה מקבלת ע"י דוד באותה בחינה:

יצחק מצד הגבורה נקרא יצחק והטעם כי יצחק אבינו מרכבה אליה כדפי' בשער הכנויים. אמנם נקרא יצחק באותה בחינה שיצחק מרכבה אליה ועל שמה נקרא יצחק והיא מלשון שמחה ושחוק. וכבר נודע כי השמחה והשחוק בצד הגבורה וראייה גדולה מן הלוים בשירה. וזהו דוקא בבחינת יין המשמח לא המשכר. וכן נתבאר בזוהר פרשת וירא (דף קי"ח) ופירש שם כי יצחק הוא חדוה בסוד חלוף אש במים ומים באש ואפשר כי מטעם זה נקרא יצחק בלשון עתיד הכונה דין שיהפך לרחמים ולצחוק:

יקר יראה אותו ביסוד ברוב המקומות וגם יראה היות פעמים בת"ת. ועקרו לשון אור כדכתיב וירח יקר הולך (איוב ל"א):

יראה סתם יראה הוא בגבורה. כי משם עקר היראה וכן היראה נקרא יראת אלהים. והשכינה מצד הגבורה נקראת יראה. ויש עוד יראה שלישית והיא עליונה והיא אוצר החכמה וזהו הבינה. והטעם שנקראת כן מצד הגבורה בהיותה משפעת בה. ומ"ש הכתוב (תהלים ק"א י) ראשית חכמה וגו' כי תחלת המחשבה היא היראה מלכות עם היותה אחרונה למעשה. וזהו אמרו (משלי א ז) יראת ה' ראשית דעת. [נז] או יהי' פי' (ראשית חכמה יראת מלכות בינה ועם זה תבין עקב ענו' יראת ה' (משלי כב ד).) כי הענוה היא חכמה עליונה וחכמה שעשתה היראה עטרה היא חכמה תתאה ועשתה ליראה שהיא בינה עטרה וכתר על ראשה. וחכמה שהיא ענוה או [הדעת שעולה עד] הכתר כאשר יתבאר בערכו עשתה להיראה עקב עם היותה עם הבינה:

ירום פי' בזהר פרשת מקץ (דף קצח) כי הוא בבינה וכן פי' בפ' וישב (דף קפ"א.) בפסוק (ישעיה נב יג) ירום ונשא וגבה מאד. ירום מסטרא דנהורא עלאה דכל נהורין עכ"ל. ופי' הטעם שנקרא הבינה ירום מפני שהיא עליונה למעלה מכל ספירות הבנין. ורז"ל (בתנחומא סוף פ' תולדות) פי' ירום מאברהם. ולא פליגי דהכי הוא דאברהם למטה מבינה שהוא חסד. והארכנו בערך רם:

ירושלים היא המלכות ונקראת ירושלים בסוד בחינה חיצונה שבה. וכן ביאר הרשב"י ע"ה בזוהר (בלק דף קע"א.) וז"ל אלא ירושלים כל דרגין קדישין דילה כד אסתחרן איקרון ירושלים עכ"ל. והוא ביאר שם שיש לה מדרגות יותר פנימיות והם עזרות ויש יותר פנימיות והם היכל ובהם מדרגות לפנים ממדרגות ואותם מדרגות אשר הם סובבים אות' הם נקראים ירושלים. ויש ירושלים של מטה והיא ה' אחרונה וכבר בארנו זה בשער מהות והנהגה:

ירח היא השכינה. והיא פעמים פרוצה פעמים מלאה בסוד הקטרוג כמו שפי' בשער המיעוט. אמנם נקרא ירח לרמוז אל התוספת ואל המגרעת ואותו חלק ומציאות נקרא ירח. ויש חילקו בין ירח ובין לבנה. כי לבנה מורה על מלואה בסוד לבונה זכה, והיא לבנה מצד קבלתה מאור השמש הלבן. אמנם ירח מורה על פרצותה לעתים, וששה ספירות נקראים ירחים מצדה וכן פירש הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף רנ"ג ע"א):

יריעה הוא התפארת וכן פי' הרשב"י ע"ה בתקונים והסימן נוטה שמים כיריעה (תהלים קד). ונקרא כן בהיותו נטוי מן הבינה ששם התחלתו בסוד שש קצוות עד המלכות. כי מבריח מן הקצה בינה, עד הקצה מלכות, ומתייחד עם הכלה. ובזהר פ' תרומה (דף קס"ד) וז"ל ות"ח אור וחושך כו' אור מסטרא דימינא וחשך מסטרא דשמאלא מה עבד קב"ה שתף לון כחדא וברא מנהון שמים. מאי שמים אש ומים. שתפן כחדא ועבד שלם בינייהו. וכד אתכלילו כחדא ומתח לון, כיריעה מתח לון, ועביד מנהון אות ו' ודא אקרי יריעה. יריעות דהא אות דא אתפשט מניה נהירו ואתעבידו יריעות כו':

ירכתי צפון פי' בתקונים (תקונא כ"א דף מ"ו.) כי נצח והוד (נקראת) [נקראים] ירכתי צפון ונקראים כן בבחינת' התחתונ' ובעבור יניקתם מן הגבורה הנקרא צפון. ויש להם בחינות עליונות יותר מירכתי שהם ירכים. והם בחינות מתנים וחלצים וכליות וביצי הזכר וכיוצא בזה:

יש עקרו הוא בחכמה ונכללת עמה הבינה. והרמז י' חכמה ש' בינה שרשא דאילנא כדפי' בערך איש. והרמז ששניהם נאצלו מכתר הנקרא אין והוא יש מאין. עוד הם נקראים יש על שם יש עולמות שנכללות בשתיהם ומהם נמשכים לגדולה ולגבורה והם אותם שפי' בערך אור וזהו להנחיל אוהבי יש (משלי ח כא):

ישועה כל לשון ישועה הושיעה ויושע וכו' כלם מצד החסד וכן פירש בזהר פרשת תרומה (דף קס"ט.) וז"ל מאן ישועות דא ימינא דאיהי מושיע מכל מקטרגין דעלמא דכתיב (תהלים ס) ותושע לו ימינו וכתיב הושיעה ימינך וגו' עכ"ל. ולפי זה פי' הפסוק הושיעה אתה הימין שאתה ימינו של הקב"ה ולך תאות הישועה ולפיכך האריך הכתוב בלשון ואמר וענני שהוא הכרח אל מה שפי' שהכונה ואתה הימין ענני. ואפשר שמפני שהיא נראה לכאורה מנגד לשון המקרא אל פירושו לכן הביאו להראות שאדרבא משם ראייה כדפי':

ישורון פי' בזהר פ' וישלח (דף קע"ז ע"ב) כי הת"ת נקרא ישורון בערך קבלתו הימין והשמאל שהם ב' שורות שורת הימין ושורת השמאל בלי התהפך ההכרעה והמזגה אל א' הקצוות אלא עדיין הם שני שורות כמו שקבלם. וישראל נקרא אחר שהוא מהפך שני השורות אל טבע שפעו. ואפשר אל החסד והיינו א"ל שבו:

ישר פי' ישר הוא בשכינה המחוברת בישר שהוא הת"ת. וכן פי' הרשב"י ע"ה בפקודא דתפילין (פ' בא דף מ"ג) וז"ל ועשית הישר דא תפלה של י"ד לאסמכא ליה בתפילין של ראש עכ"ל. הנה בפירוש הישר רצה לומר מלכות בהיותה מיושרת וכלולה בכל מה שלמעלה כעין תפלה של י"ד שיש בה ארבע פרשיות ארבע אותיות של יהו"ה. ובספר הבהיר נראה כי ישר הוא בתפארת וז"ל זכה למדת אמת יעקב שהוא מדת השלום ומדד לו הקב"ה כמדתו שנא' ויעקב איש תם ואין תם אלא שלום שנאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש וכן אמת שלום שנאמר שלום ואמת יהיה בימי ואין אמת אלא תורה שנאמר תורת אמת היתה בפיהו וגומר מה כתיב בתריה בשלום ובמישור הלך אתי ואין מישור אלא שלום שנאמר תם וישר עכ"ל. הנה בפירוש, כי ישר וכל לשון יושר הם בתפארת, שהוא מדתו של יעקב. וזה לפי שטתו כי תם הוא בתפארת. ובזהר (שלח דקס"ג ע"ב) פי' כי תם הוא במלכות כאשר נבאר בערכו. ולכן ישר ג"כ במלכות ואפשר שלא תקרא המלכות בלשון יושר אלא מצד התפארת כי הוא המיישר בין שתי הקצוות כנודע:

ישיבה של מעלה פירש הרשב"י ע"ה ברעיא מהימנא כי בינה היא ישיבה של מעלה. ואפשר שנקרא כן בסוד שכל הקצוות יושבין בה. בסוד שהיא מערכת שנייה אל האצילות כדפירשנו בשער סדר האצילות [נח]:

ישיני עפר פי' הרשב"י ע"ה כי האבות הם ישיני עפר ולא פי' בו טעם. ומצאנו אומרים הטעם כי הם ישנים בין שני עפרים. עפר עליון בינה, ועפר תחתון מלכות. וזהו כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג) תשובה. והאבות יוצאים מעפר זה ונכנסים בעפר זה ועומדים בין שתיהם. ואפשר שנקראים כן בסוד קבלתם מהבינה והשפעתם במלכות:

ישראל הוא התפארת. אמנם נקרא ישראל כשהוא מכריע בין חכמה ובינה ומכריע כף הבינה לצד החכמה כדרכו הטוב בהיותו מטה כלפי חסד. וזהו ביאור מלת ישראל. א"ל מצד החכמה בסוד החסד, ויש"ר פירוש שיר מצד הבינה בסוד שיר הלוים. ויכריע שיר למלת אל. הכונה כמו שפירשנו בשמים בשער המכריעים שהכונה אש הנוטה למים וכן הכא שיר הנוטה לאל. ומזה הטעם נהפכה המלה משיר לישר ומפני שאין ההכרעה הזאת ממש בתפארת אלא בסוד הדעת הנעלם. לכן אמרו ישראל עלה במחשבה שהרמז שנקרא ישראל בסוד עלייתו אל המחשבה שהיא חכמה. וכן הוא נקרא ישראל סבא כי מלת סבא עקרו בחכמה. ויש ישראל זוטא אם ביסוד אם במלכות. ובתיקונים פירשו במטטרון שנק' ישראל זוטא. והכל עולה אל מקום אחד כי הכל בכ"ל והכל בתפארת ומטטרון נגד הת"ת. ובר"מ פי' כי החכמה נקרא ישראל ועלה בבינה הנקרא מחשבה. ובערך מחשבה העתקנו לשונו. עד הנה הגיע שכלנו הדל והחלש בביאור ערך היו"ד בעזרת האל. ועתה נכנס בביאור ערך הכף:

 

שער כג פרק יא

פרק אחד עשר:

כבד הוא הזכר של לילית. כי מסטרא דשמאלא יש זכר ונקבה, כמו שיש בקדושה. וכבר רמזנו ענין זה בערך יותרת ובערך טחול כי כל אלו האברים הם שמאליים, ובפרט כבד כי הוא השולח המובחר והטוב שבדם לכל האברים וקולט את השמרים ובצדו המרה הלענה אשר מצודים וחרמים לבה:

כבוד המפרשים פירשו כי כל הספירות נקראות כבוד כי כל אחת כבוד למה שלמטה ממנה וקראו לחכמה כבוד ראשון לפי שהיא תחלה לאצילות, וכן בינה כבוד עליון וכיוצא בזה. וכל הדברים האלה הם בלי טעם. אמנם דעת הרשב"י ע"ה כי כבוד נקרא השכינה כאשר תתחבר אל דודה ותתמלא פגימתה ותהיה לבנה במילואה אז נקראת כבוד והטעם כי נתן לה בעלה כח הל"ב נתיבות העליונות כי כך עולה כבוד. ובחכמה עיקר הכבוד. ולא בכל יחוד אשר תתייחד תקרא כבוד אלא דוקא בהיותה מתקשטת ומתלבנת בהיכל נחמד הנקרא כבוד. וזהו ובהיכלו כלו אומר כבוד (תהלים כט) ואז מלא כל הארץ כבודו. ודברים אלו צריכים אריכות גדול ואין ראוי להאריך הנה. ובס' רעיא מהימנא (פנחס דף רמ"ט.) נתבאר ענין זה בארוכה אצל רבי אבא פתח כאיל תערוג, קרוב אליו קצת. וקרוב לענין זה פי' בזוהר פרשת בראשית (דף ח'.) בפסוק השמים מספרים כבוד אל. וז"ל בכל יומי שתא אקרי אל והשתא דעאלת לחופה אקרי כבוד ואקרי אל עכ"ל. הנה בפירוש כי מפני כניסתה לחופה נקרא בלשון כבוד ואפשר שאז מתקשטת בל"ב נתיבות העליונות המאירים מצד החכמה כדפירשנו. עוד נקרא הבינה כבוד מטעם שהחכמה מעוררת בה נתיבותיה וכן נקרא בית נתיבות. וכבודי הרמז בבינה בסוד ל"ב נתיבות י' עשר אמירן ובהיותה מנהרת בכל זה אז נקראת וכבודי [נט] כדפירשנו. ויש חילוק בין כבוד ובין ל"ב עם היותם שניהם רומזים אל ל"ב נתיבות. כי כבוד נקרא ל"ב נתיבות עליונות שהם בחכמה ע"י הבינה, ולב נקרא ל"ב נתיבות שהם במלכות. וכן פירוש בר"מ (פנחס דף רנ"ו ע"ב) ונפרש בערך לב. ונקרא המלכות כבוד בהיותה מקבלת אותם נתיבות העליונות בסוד היחוד. ונתבאר בזוהר פ' מקץ (דף קצ"ז ע"ב) כי הנתיבות נשפעים במלכות על ידי היסוד בערך בחינתו הנקרא שלום:

כבוש פירוש בתקונים (בהקדמה דף ח' ע"ב) כי הת"ת הוא כבוש עם המלכות בסוד יחודה עמו אפילו בגלות מצד החכמה. ומצדה נקרא כבוש:

כביר הוא אחד מכנוי הגבורה והוא מורה על חזקה. וכאשר נקרא כביר כח, מורה על הגבורה היונקת מכח שהוא הבינה בבחינה שנבאר בערכו:

כבר המלה זו כוללת ג' ספירות עליונות כ' כתר ב' בינה ר' ראשית חכמה. וטעם ההפוך הזה ורמזיו וענייניו הארכנו בשער המכריעים בפ"ה, ופי' כב"ר עניינו רכ"ב לעילת העלות ב"ה:

כבשים בר"מ (פנחס דף רמ"ח.) פי' הרשב"י ע"ה. שבעה כבשים הם כמו שבע שבתות תמימות (ויקרא כג טו) שהם כללות שבע ספירות בהיות כל אחת מנהרת בז' ימים שלהן. ונוכל לומר שהם כך מצד הבינה ונקראים כבשים שהם כובשות הדין בסוד ימי לבון כי הוא ביעור אלילים מן הארץ. ובתיקונים פי' הרשב"י ע"ה כי הת"ת מצד החסד נקרא כבש. ואפשר כי מצדו גם כן נקראים כלם כבשים בסוד שהם לבנים:

כבשן המלכות נקרא כבשן מצד הגבורה המבערת אותה ככבשן ומדלקת אותה בכח הדין. אמנם נקרא בלשון כבשן ולא בלשון חשך או תכלת. לפי שהיא כבושה תחת בעלה ודינה כבוש תחת הרחמים. והוא מקום אפייה ובשול השפע הנשלח אליה מבעלה אל מזון החיילות כמו שנודע שהנקבה מכח החמימות מבשלת הזרע להוליד בדומה. ונמצא לפי זה כי בהיות המלכות יונקת דין ואותו דין כבוש תחת בעלה ובכח אותו הדין מבשלת השפע לתחתונים והיא אופה ומבשלת אז תקרא כבשן. וכל זה נתבאר (בר"מ פנחס דף רנ"ב ע"ב):

כד פי' בתקונים (תקונא כ"א דף מ"ה ע"ב) כי היסוד נקרא כד שהיא כ"ד ספרים דאורייתא וכ"ד אותיות בשכמל"ו. ושכינה איתקריאת כד"ה שפירשו כ"ד ה'. ועל שתיהם נאמר (ישעיה נד יב) ושמתי כד כד שמשותיך שהם שתי כדים. ונקראים כדים בהיותם מלאים מי שפע ברכה מן הנהר (ע' בהקדמת ת"ז דף י"ג ע"א):

כה מדת מלכות נקראת כה. ופירוש הרשב"י עליו השלום בזוהר פרשת לך (דף צ' ע"ב) בפסוק (בראשית טו ה) כה יהיה זרעך מסטרא דגבורה אתקריאת כה וכו'. כנראה שכ"ה רמז למלכות מצד הדין. וכן בפ' נשא (דף קמ"ה ע"ב) בפסוק (במדבר ו כג) כה תברכו פי' כי כה נקרא המלכות מצד הדין והביא שם על ענין זה הכרחיות רבים. אמנם בזוהר (ואתחנן דרס"ט) נמצא כי כה יש לצד ימין וכה לצד שמאל. וזה שאמר הכתוב כה תברכו מלשון ברכה מצד אברהם. ובמקום אחר לדין וזהו נלכה עד כה (בראשית כב ה) והיא בשעת העקידה. ועוד הלא כה דברי כאש (ירמיה כג כט) שהוא לצד הגבורה. ופירש עוד (בתקונים) כי אלו שני פעמים כ"ה אותיות דקריאת שמע דבקר וקריאת שמע דערב, אלו נגד בקר דאברהם ואלו נגד ערב דיצחק. לכן נראה לנו לומר כי המלכות נקרא כ"ה מצד כ"ה שערים שמקבלת ע"י הימין וכן נקראת כה מצד כ"ה שערים שמקבלת על ידי השמאל. כיצד י' של גדולה וי' שבנצח וחמש של תפארת לצד ימין הם כ"ה שערים לימין. וכן כה לשמאל כיצד י' בגבורה וי' בהוד וה' של התפארת שבצד השמאל הם כ"ה בצד שמאל. והמלכות מקבלת אותם על ידי היסוד כי בינה עד הוד אתפשטת כמו שהארכנו בשער חמשים שערים. ומתוכו יכנס המעיין אל דברינו אלה. ועם היות שאמרנו שהם כ"ה אל הימין וכ"ה אל השמאל עם כל זאת לפי שמצד השמאל הם השערים ששם הבינה, כענין אמרם ז"ל הרוצה להעשיר יצפין. ובינה בגבורה עקר גלויה נמצא שאפילו אותם שהם מצד החסד הם בגבורה. ובתקונים (בהקדמה דף י"א. ותקונא כ"א דף מ"ה.) פי' הרשב"י ע"ה שבינה נקראת כ"ה, ואינו מן התימה אחר שהיא כלולה כ"ה וכ"ה שהם חמשים שערים:

כהן גדול הוא בחסד ונקרא גדול מטעם שהוא גדול מכל ימי בראשית והוא ראש ונקרא כהן כי הכהנים מצד החסד הם כדכתיב (דברים לג) תומיך ואוריך לאיש חסידך מצד חסד. ובר"מ (נשא דף קכ"א ע"ב) פירש הרשב"י ע"ה כי מיכאל הוא כהן הדיוט. ומן הראוי שכאשר ישמש בראש כל ההקף אז יקרא גדול [ס]:

כובע ישועה יש שפירשו באין סוף ויש שפי' בתפארת ויש שפירשו במלכות. וזה עיקר שהיא כובע ועטרה בראש, והיא ישועה מצד הגאולה שהיא בשתוף החסד:

כוס של ברכה הכוס הזה רמז במלכות אך לא בעצמותה אלא בבחינתה אל צד החיצון ולפיכך צריך הדחה ושטיפה לטהר אותה מן הקליפות. והמקום הזה נקרא כסא וכאשר הכסא הזה אינו שלם נקרא כ"ס. אמנם בהיותה נקראת כו"ס של ברכה רומז ענין גדול ראשונה רומז ענין הוא"ו אשר בה ואיך ישב עליה בעל הכסא כתפארת אדם לשבת על הכסא ע"כ הוא כוס מלא ברכת ה'. וקודם ישיבתו שם נטהר הכוס ע"י הדחה שטיפה כמו שהוא בברכת המזון. ועוד שהיא אחוזה בימין סמוכה ותמוכה בחסד וכאשר יהיה לה כל הכבוד הזה אז נקראת כו"ס של ברכה כי כל אלו המעלות יש לכוס של ברכה. ויש כו"ס ישועות והיא נקראת כן בהיותה אחוזה ומיוחדת בחמשה ישועות שהם חמשה אצבעות שהם ה' בריחי המשכן שבצד ימין. ולכן כוס של ברכה ביד ימין כן פי' בזהר פ' בראשית (דף א' ע"א ובתרומה דף קס"ט ע"א):

כותל פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (משפטים ד"קטז.) שהרמז בו אל הת"ת בהיותו מתייחד עם המלכות על ידי הצדיק. וזה פי' כ"ו היא בחשבון שם בן ד' שהרמז בו אל התפארת. ות"ל הוא תל שהכל פונים אליו שהוא המלכות עם הצדיק שע"י מתייחדים שניהם. ובודאי שנקראת [גם] היא כותל בהיות לה כל הכבוד הזה דוקא:

כיור וכנו פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים (בהקדמה דף י"ב ע"ב) כי כיור וכנו הם נצח והוד. ולכן יוכרח שהכיור הוא הנצח, וכנו הוא ההוד שההוד ודאי כן ומושב לנצח. כמו שפירש במ"א (בתקוני ז"ח דף קי"ב.) ממראה מתניו ולמעלה נצח וממראה מתניו ולמטה הוד. והמסתפק אצלנו בענין זה הוא כי כיור וכנו היו נחשת והיה ראוי שיהיה הכיור של כסף המורה על הנצח שעקרו בקו החסד, וכיוצא בזה אנו מסופקים בעמודים יכין ובועז הרמוזים אליהם למה היה שניהם נחשת ולא היה יכין שכנגד הנצח של כסף. ואפשר הטעם בכל זה מפני כי הרמז אליהם בהיותם נוטים אל הדין, כמו ששניהם כסף בחצוצרות בהיותם נוטים אל החסד. אלא דקשיא כי כיור היה בו מים שנראה בחסד. אם לא שנאמר שהמים האלה היו מצד מי גשמים היורדים בגבורה. ולכן היו נפסלים בלינה [סא] מפני שהיה שולט בהם הדין החזק:

כח בפירוש מלה זו הארכנו בשער פרטי השמות בענין כ"ח אותיות והעונה אמן בכל כוחו. אמנם כלל העולה משם כי כח היא בבינה בהצטרפות חכמה כ"ח מ"ה. ור' משה קרא לתפארת כח אדני ופירש הטעם כי הוא הנותן כח להמלכות. ואם כדבריו צריכין אנו לומר שנותן לה כח הבינה בדווקא ואז נקרא כח אדנ"י. ובזוהר פ' שלח (דף קס"א ע"ב) פי' כי השפע הנשפע למלכות מלמעלה על ידי המדרגות מכתר אל חכמה ומחכמה אל הבינה ומהם אל המלכות אז נקרא כח אדנ"י וכו' ע"כ עיקר דבריו. ור' משה פירש כי הנצח נקרא כח החסד מפני שהוא ענף ממנו. ונקרא ההוד כח הגבורה ג"כ מן הטעם הזה. ואמר שנקרא הנצח כח מגדל לפי שהוא מגדל הנפש הצומחת בכח חסד ורחמים. ונקרא ההוד כח מחליש לפי שהוא מחליש כח הנפש הצומחת בכח הגבורה. וקרא עוד לנצח כח עצם הגוף ולהוד כח בשר. ואפשר מפני [שהבשר] אדום בא מכח הוד, ועצם שהוא לבן בא מכח נצח. וקרא ליסוד כח גיד והטעם כי הוא הגיד העליון להוליד בדומה וקראו כח להמשיך הדבר ותמורתו והטעם כי מקבל התמורות וההפוכים מימין ומשמאל היורדים בו דרך הצנורות חובה וזכות ע"כ. ויש מכנים לכל הספירות בלשון כחות ואין להאריך:

כי כל. פי' ביסוד וכן פי' הרשב"י ע"ה (בר"מ פינחס דף רכ"ז.) בפסוק (דה"א כט) כי כל בשמים ובארץ ואמר שהוא יסוד. ולזה כיון יונתן שאמר דאחיד בשמיא ובארעא, והכונה שהוא מייחד הת"ת והמלכות:

כל כלה כל פירש הרשב"י עליו השלום (בר"מ פנחס דף רכ"א:

ותז"ח דף קי"א.) כי יסוד נקרא כל מסטרא דאימא עילאה שבה חמשים שערים וכאשר יונק ממנה ונכלל בחמשים שערים כמנין כל אז נקרא כל. וכאשר המלכות מקבלת החמשים מצד היסוד אז נקראת כלה. פירוש בהיותה מקבלת שבע ברכות ואז נקראת כלה. וכן נתבאר בזהר פ' תרומה (דף קסט.) וז"ל. בכל חופה איצטריך תקוני שפירא לחופאה לחופה ליקרא דכלה סתם דהא דא כגונא דדא קיימא כו' כגוונא עילאה. אינון שבע ברכאן ירתא כלה מרוחא עילאה אתר דכל ברכאן נגדין מתמן עכ"ל. וכוונתו מבוארת כי צריך לתקן החופה בכל מיני יופי והטעם מפני כבוד השכינה אשר שם. ואמר כי כשם שהכלה לא נקראת כלה אלא כשמקבלת ז' ברכות כן מלכות אינה כלה אלא כשמקבלת ז' ברכות. ופי' כי ז' ברכות היא מקבלת מהבינה שהיא רוחא עילאה אתר דכל ברכאן נגדין מתמן והיא הבינה כי משם השפעת כל הברכות כנודע. והפירוש הזה מוכרח ממקומו שם. ושם פירש כי ברכת היין הוא ברכה שמקבלת מהבינה. ובזה נתבאר יותר אמרו כלה כל ה' שהוא נ' שערים. כי ידוע כי כל הוא יסוד כדפירשנו והה' הוא סוד המלכות והכל הוא סוד חמשים שערים שהם חמשה ספירות כדפירשנו בשער חמשים שערים. הרי ששה ספי' וברכת היין ששם עיקר רמז הה' הרי ז'. נמצא בזה דברי הזוהר ודברי התיקונים (והר"מ) צדקו יחדיו. וכלה רומזת הכל כדפירשנו. כי כל הוא היסוד שעל ידו המלכות תקבל מהבינה כנודע. וכל הוא חמשים שערים שהם חמש ספירות. והחמשים עצמם רמיזתם בבינה הרי שש והה"א רמז אל המלכות המקבלת אותם. ובזוהר (שמות דף ב') פירש כלה שלימתא כהאי סיהרא דאשתלימת מן שמשא בכל נהורא ונציצו ע"כ. וקרוב למה שפירשנו שלא נקראת כלה אלא בהיותה שלימה בכל מיני שלימות מקבלת אותם מן היסוד ולא שהם של היסוד אלא העקר מן השמש בעלה ודאי ועל ידו עקר הקבלה מהבינה וזהו לשון כלה רצה לומר שלימה. ובפ' בא (דמ"ג ע"ב) פי' הרשב"י ע"ה וז"ל כל, רזא דחסד בכל דוכתי בין לעילא בין לתתא. נראה משם כי כל מקום שנכנה שם כל, הכונה מצד החסד. וזהו (אמרם ז"ל ב"ב דף ט"ז ע"ב) בת היתה לאברהם אבינו ובכל שמה. והכונה שנקראת כל מצד החסד ומצדו ודאי נכללים חמשים שערים. ובתיקונים פירש כי בהיות צדיק כלול משלשה אבות נקרא בכל מכל כל שהם שלשה אבות על ידי צדיק. ועל כל זה כל לשון כל הוא על ידי חסד. וכן הכריח הרשב"י ע"ה (בתקונא מ"ז דפ"א). עוד שהיסוד נקרא ויכלו שעולה ע"ב ולהאריך יותר אין ראוי:

כליות הם נצח והוד. ונראה לי כי על מציאותם הנעלם המייעצים, נקראים כליות. וכן אמרו ז"ל (ברכות ס"א) כליות יועצות ואין ספק שהם נקראים כן בסוד קבלתם מן החכמה על ידי הבינה. וכן נאמר (איוב ל"ח) מי שת בטוחות חכמה. פירוש מ"י שהיא הבינה היא מושכת ומשפעת מהחכמה אל הטוחות שהם הכליות ומטעם זה נקראים כליות לשון כל לפי שהם מצד הבינה כדפירשנו. ומן הראוי שיקראו כלות והוסיפו יו"ד ונקראו כליות להורות שהם מקבלים ע"י הבינה מחכמה כדפי'. ויש חילוק בין טוחות לכליות כי טוחות נגזר מלשון טח לשון הסתר והעלם בעוד שמקבלים, אבל כליות הוא אחר השפעתם. וכן דקדקנו מעצמנו שאין לכל הנדרש בכנוי זה גלוי מן המפרשים ולא מזולתם:

כנור הוא המלכות והיא בת עשרה נימין לפי שהיא כלולה מעשר. ורוח צפונית המנשב בה הוא התעוררות הגבורה אשר משם בא אליה בסוד צפונית גבורה. מערבי"ת מלכות כדפירשנו בשער מהות והנהגה בסוד החבוק והיא מנגנת מאליה על ידי השפע הבא מן הצפון. והנגון והשיר מן השמאל כן פי' בזוהר. ושמענו בזה [סב] נוטריקון כ"ו נ"ר והכונה חבור ת"ת שהוא כ"ו בחשבון שם בן ד' ונ"ר היא מלכות כדכתיב (משלי ו כג) כי נר מצוה והכוונה על הזווג:

כנסת ישראל שכינה מלכות נקראת כנסת ישראל. והטעם פי' בזוהר (בלק דף קצ"ז.) ב' פירושים במ"א. הפי' הא' הוא לשון קבוץ שהכונה אסיפת עם ונקרא כן מפני שהיא מאספת כל המחנות העליונות בתוכה. הפירוש הב' כנסת לפי שהשפע כנוס לתוכה ואינה נותנת אלא מעט מעט והטעם לפי שמרוב יופיה כלם אדוקים אליה ולמיעוט הזכיות אשר למטה אינה משפעת אלא מעט מעט וכלו כנוס בתוכה:

כנפים פי' הרשב"י ע"ה במקומות רבים כי ארבע כנפים הם שם אדנ"י וארבעה פנים שם ידו"ד. והכונה כי כמו שהכנפים הם לכסות הפנים כן שם אדנ"י מכסה ומסתיר לשם בן ד' כנודע. ויקרא זה פן וזה כנף בשעת החבור לרמוז אל כניסת זה בתוך זה כזה יאהדונה"י. ומטעם זה כנפי העין הם נצח והוד מפני שהעין היא ענין ג' אבות חג"ת. ומלכות רגל ד' למרכבה למעלה במקומם. ונקרא נצח והוד כנפי העין מפני שהם מסככים ומכסים בעד הספי' הנזכר:

כסא יש כסא דין וכסא רחמים. המלכות נקרא כסא דין, והתפארת כסא רחמים. והטעם כי הם הולכים זה לימין וזה לשמאל. אמנם לפעמים תמצא הבינה נקרא כסא רחמים והטעם כי הוא גם כן כסא לרחמים עליונים. ותפארת נקרא כסא הכבוד ונקרא כן כשהוא כסא לכבוד שהם ל"ב נתיבות וכשנשפעים הל"ב בו אז נקרא כסא הכבוד. ויש שפי' כי השכינה נקרא כסא כבוד, לפי שהיא כסא לתפארת שנקרא ה'. ובכל מקום שנמצא כסא הוא רומז לכסא או ליושב על הכסא, כל אחד לפי מקומו הראוי לו. אמנם שסתם כסא הוא במלכות, ולא במלכות אלא במקום כסאה הנקרא עולם הבריאה כסא הכבוד בסוד המרכבה כדפי' בשער אבי"ע:

כסה היא השכינה כשהיא עולה אל הכתר שהוא מכוסה. כי כשהיא עולה למקום המכוסה שהוא הכתר דאתמר בי' במכוסה ממך אל תחקור נקראת היא כסה שמתכסה שם (ע' תקונא נ"ה דף פ"ו.):

כסף הוא מצד הגדולה וכן הכסף לבן בסוד הרחמים. ואמר בר"מ (תצא דף רע"ז.) כי בינה מצד הגדולה נקרא חמשים כסף כי הם חמשים בסוד נ' שערים וכסף בסוד הגאולה ע"ש:

כף זכות וכף חובה כף זכות היא חסד, כף חובה גבורה. והטעם כי זו מלמדת זכות ומרחמת על הבריות, וזו כף חובה לדון כל העולם. ור' משה אמר כי הכף הוא החסד והזכות ת"ת:

כפורים פירש רבי משה שהיא הבינה ונקראת כן מפני שמלבנת עוונותן של ישראל עכ"ל. וכן ביוה"כ אסור ברחיצה וסיכה ואכילה ושתיה ונעילת סנדל ותשמיש המטה. ה' עינוים כנגד ה' עלאה ועל זה אמרו העה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה כו'. ואולם אפשר כפורים לשון רבים שהם ה' עלאה משפעת ומאירה לה' תתאה. וכן פי' בזהר פ' אמור (דף ק"ב):

כפורת הוא היסוד והוא עומד על הארון שהוא מלכות וכן פי' בתקונים ואפשר שיקרא כן דוקא כשהוא על המלכות וחופה עליה כענין בן פורת יוסף (בראשית מט) הנדרש בזהר (וישלח דף קע"ה ע"א):

כפות תמרים נקרא צדיק בהיותו אוחז בשמים ובארץ. וזהו ל' כפות שפי' כפות ל' מקושר אוחז למעלה ואוחז למטה. כמה דאת אמר כי כל בשמים ובארץ ומתרג' דאחיד בשמיא ובארעא כן ביארו בזהר פרשת ויקרא (דף כ"ד ע"א):

כרובים הלשון הזה משמש אל מקומות רבים. ראשונה והיא כפשוטה הם רומזים אל שני כרובים אשר תחת המלכות, ואפשר שהם מטטרון וסנדלפון. זהו כרובים כפשוטן. ואמנם באצילות על הרוב נקראים נצח והוד [כרובים] (ע' ר"מ פנחס רל"ו א') והם על הכפורת שהוא יסוד כדפי'. והם זהב מצד הגבורה כנודע. ויש שפי' כרובים בתפארת ומלכות ויש שפי' בגדולה וגבורה על דרך מקרה. ולעתים מתייחסים כרובים חכמה ובינה (בתקונא ע' דקל"א ע"ב). ובתקונים (בתקוני ז"ח דף קי"ב ע"ב) מצאנו דבר שבו יתיישב הכל וז"ל ועמודא דאמצעיתא ושכינתא עלייהו אתמר והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה מאן גדפין דלהון לעילא ימינא ושמאלא. סוככים בכנפיהם תרי סמכי קשוט. על הכפורת דא צדיק דצריך לכסאה ליה. ופניהם איש אל אחיו אינון חו"ב דאינון אנפין דכרובים. ולמאן הוו פרשי גדפייהו ומסתכלין איש אל אחיו לההוא דעאל בכתרא עלאה דאיהו מכוסה וכו' עכ"ל. והנה בפי' כי עיקר הכרובים הם תפארת ומלכות. וכנפיהם הפורשים למעלה הם גדולה וגבורה. וצד הכנפים שהם סוככים בכנפיהם על הכפורת הם נצח והוד. ופניהם הם חכמה ובינה. ואחר שכל המדות האלו כלולים בכרובים א"כ כבר נתייחס שם הכרובים עליהם בריחוק. והעיקר הוא תפארת ומלכות שהם ממש עצם הכרובים. ואומרו דא צדיק דצריך לכסאה ליה, פי' הכנפים הם צריכים לכסות הצדיק מפני שהוא הברית העליון ומדרכו להיות נעלם כדרך העולם כי הוא מקום מוצנע. וטעם הכסוי למעלה כדי שלא יתעוררו החצונים ליינק מצנור השמאלי שבו כדפירשנו בשער הצנורות. ואמרו לההוא דעאל כו' הוא הכרח גדול לשאין הא"ס הוא הכתר, כדפירשנו שם:

כרם הוא המלכות וקרא צווח (ישעי' ה') כי כרם ה' צבאות בית ישראל. ובית ישראל היא המלכות כנודע. ואפשר שנקראת כן בהיות הרמז אל השפע הזרוע לצדיק שורות שורות ככרם כדפירשנו בשער מהות והנהגה:

כריעה פירש רבי משה כי היא בנצח והוד. ובס' הזהר (פנחס דף רכ"ט.) פי' הרשב"י ע"ה כי הכריעה היא בצדיק וזהו כל הכורע כורע בברוך שהוא צדיק וכל הזוקף זוקף בשם שהוא התפארת:

כתב כבר הארכנו בענין הכתיבה בערך חותם:

כתובים סתם, במלכות כי נודע כל הכתובים ברוח הקדש נאמרו והוא למטה מן הנביאים הידועים. ושניהם למטה מן התורה הידועה. ואולם מלת כתובים בפרט יורה על חסד וגבורה שהם הכתובים והיינו מלכות מגלה אותם וכן פי' בתקונים (תקונא כ"א דף מ"ז ע"ב וז"ל וממלכות כתובים ואינון חו"ג). כתית פי' הרשב"י ע"ה בתקונים כי מציאות היסוד המתייחד עם המלכות בסוד יחוד הזכר עם הנקבה ע"י האבר הקדוש המתעלם בה נקרא כתית היינו ו' זעירא שבמציאות ה'. והיינו שפי' בר"מ (פנחס דף רמ"ז) ענין כתית דכתיש כתישין שבסוד הנענוע הזרע נעקר ממקומו ונשפע וזהו ענין שמן כתית כי הזרע והשמן הכל ענין אחד. ולכל זה מבשרי אחזה אלוה (איוב יט כו):

כתלי החופה בארנו ענין החופה בערכו ושם נתבארו כתלים שהם רומזים אל החכמה ואל היותר יעו"ש:

כתנות עור פי' הרשב"י ע"ה בתקונים (תקונא נ"ט דף צ' ע"א):

כתף יש כתף ימין ויש כתף שמאל והם ב' ההי"ן עליונה בימין ותחתונה בשמאל ושניהם מציאותם בשני זרועות ימין ושמאל. וידוע כי בינה אל הימין ומלכות אל השמאל כן ביארו בתקונים (תקונא י"ט דף ל"ט ע"ב):

כתר טעמים רבים פי' בשם זה. יש שפי' מלשון המתנה כמו כתר לי זעיר (איוב ל"ו. וע' תקונא ע' דף ק"ל.). והכונה אל תחשוב במקום הזה כלל, אמנם המתן עד שיתפשט ואז תוכל להבין, כן פי' הגאונים. ויש שפי' כתר כמשמעו, והטעם כמו שהכתר ראש לכל לבושי הגוף כן מדה זו ראש לכל האצילות. ויש שפי' כתר מלשון מכתיר שהוא לשון סבוב שמסבב לכל האצילות בתוכו כדפי' בשער סדר עמידתן. ונקרא כן לרמוז אל תר"ך עמודי אור המאירים ממנו ובעצמותו והם כחות נעלמות השופעים האור הנעלם אל הנאצלים התחתונים. אמנם ראוי לדעת כי כתר הוא לשון נקביות לרמוז אל צד המקבל ממנו בעצמו בסוד [אור] החוזר כאשר הארכנו בשער ממטה למעלה בפ"ה ע"ש. ורמז לזה מצאנו בר"מ (פנחס דף רנ"ו ע"ב) ז"ל וכתר אתקרי מסטרא דאמא עלאה עכ"ל. ומבואר הוא כי מצד הבינה נקבה אקרי כתר. ודקדק באמרו אמא ולא בינה לרמוז אל הנקבה ממש. ועוד פי' בזהר (חדש) פ' יתרו (דף מ"ט) במלת אנכי וז"ל ובכל אתר כי דא איהי נוקבא דאקרי כתר כו' (ע"ש) עכ"ל [סג] והענין כי הכתר עצמו כשהוא נקרא כתר מורה על צד המקבל שבו והיא נקבה בערך צד המשפיע כי קצתו מקבל מקצתו כמו שפי' בשער הנזכר. ובתקונים [סד] פי' כי המלכות נקרא כתר והיא כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות בהיות' על ג' אבות בסוד אשת חיל עטרת בעלה (משלי יב ד) שביארנו בשער המציאיות. וסוד העטרה היא י' ובבאה מאת המלך אביה נחלקה לג' יודין על ג' אבות ג' ווי"ן ג' כתרים ג' זיינין בסוד הש. עד הנה הגיע כחנו החלש בעזר האלהי השופע עלינו בביאור אות הכ"ף. ואנו נכנסים בביאור הלמ"ד בס"ד:

 

שער כג פרק יב

פרק שנים עשר:

לאה הרמז בבינה. וכן נמצא שילדה לאה ששה בנים ובת. וכן יצאו מבינה ו' בנים ובת ושמה דינה. ואפשר שתקרא כן כשהיא משפעת אל ששת הבנים והבת היוצאים ממנה:

לב הלב הוא המלכות אמנם תקרא לב בהיותה בשמאל בסוד הדין משכן לבינה שהוא לשמאל וע"ז ארז"ל (ברכות ס"א) הלב מבין. וע"י הבינה תקבל ל"ב נתיבות חכמה עד שנקראת לב לרמוז לה הבחי' האלה. והחילוק שבין כבו"ד הרומז אל ל"ב נתיבות ובין לב הרומז ג"כ אל ל"ב נתיבות, ביאר אותו הרשב"י ע"ה (בר"מ פנחס דף רנ"ו ע"ב):

כי כבוד נקרא ל"ב נתיבות עליונות שבחכמה. וכאשר תקרא המלכות כבוד תרמוז אל זה שע"י שנכנסה בהיכל הכבוד ונטהרה לבעלה ונתיחדה עמו קבלה מהל"ב נתיבות עליונים. וכאשר תקרא לב תרמוז אל ל"ב נתיבות שבה פשוטים בלי תוספות אור כלל. ובארנו בערך כבוד וכן הבינה ג"כ נקרא כבוד ולב. ע"ד שפי' במלכות:

לבונה פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (משפטים קי"ז) בפסוק (שה"ש ג ו) מקטרת מור ולבונה כי הלבונה היא חכמה. ואפשר כי שמא גרים. ובתקונים (תקונא כ"א דף מ"ד) פי' שהוא בהוד ואפשר כי זה בסוד גוונו וזהו בסוד טעמו [סה]:

לבינה הוא סטרא דמסאבותא וזהו (שאחז"ל בע"ז דמ"ו) זקף לבינה והשתחוה לה כו'. וזהו ותהי להם הלבינה לאבן (בראשית יא ג) פי' היו מביאים לבינה [סו] במקום אבן בוחן. ושפחה כי תירש גבירתה (משלי ל):

לבנת הספיר בזולת היותו היכל כאשר יתבאר בשער ההיכלות בפ"א עוד המלכות נקרא כמעשה לבנה הספיר ולא לבנת הספיר עצמו כן פי' בתקונים. והטעם יובן בדקדוק מה שנכתוב שם:

לבנה נקראת המלכות כי היא רמז אליה. והטעם כי כמו שהלבנה אין לה אור מעצמה אלא מה שמקבלת מן השמש, כן המלכות אין לה אור מעצמה אלא מה שמקבלת מן התפארת. ויש חילוק גדול בין ירח ללבנה, כי הירח מורה פעמים פרוצה פעמים שלימה, ולבנה מורה שלימה בסוד הרחמים לבנה ודאי:

לבנון הוא כתר עליון ונקרא כן לרמוז אל רוב לבנותו שהרמז אל הרחמים הפשוטים. ונקרא כן בהורדת השפע כדכתיב (שה"ש ד טו) ונוזלים מן לבנון וכן פי' בזהר פ' ויקרא (דף כ"ו):

להב נקרא המלכות כאשר היא מתלבשת בלהב הגבורה וזהו להב המזבח. ושפע הספירות הכלולות בגבורה נקראים להבים. ויש להבים מצד אשו של גיהנם ועליהם נאמר (ישעי' י"ג) פני להבים פניהם. וזהו הלהב שליהב את המקדש בעונותינו:

להט החרב המתהפכת בשם זה חשבו רבים שהמלכות עצמה נק' להט החרב המתהפכת. אמנם בזוהר פ' ויקרא (די"ט ב') פי' הרשב"י ע"ה וז"ל נשים משלו בו ודאי, ואילין איקרון להט החרב המתהפכת לאו דאינון חרב המתהפכת אלא להט מההוא חרב דאקרי חרב נוקמת נקם ברית עכ"ל. וז"ש הכתוב (ישעיה ג יב) עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו שהם אלו הנשים שהם כוחות הדין החיצון של המלכות והם נקראות להט פירוש ניצוץ המתלהט ומתנוצץ מחרב שהיא המלכות [סז] והלהט הזה הוא מתהפך פעמים אנשים פעמים נשים כמו שנבאר בשער היכלות הטומאה בפרק ב'. ובתיקונים פי' כי המלכות עצמה נקרא להט החרב שהיא מתהפכת פעמים לדין פעמים לרחמים ונראה שם (בתקוני ז"ח דקכ"ד.) שהלהט היא שתא סדרי משנה שהם פעמים מותר כשר טהור וקדוש ופטור וזכאי בסוד הרחמים ופעמים אסור פסול טמא פיגול חייב מיתה חייב ממון בסוד הדין. ואפשר לומר כי אלו השתא סדרי הם בכוחותיה התחתונים, בסוד עץ הדעת טוב דא מטטרון, ורע דא סמאל. כי שם מצד זה מ"ט פנים טהור והיינו מטטרו"ן כי הנון מתחלף בה"א [באטב"ח והוא אותיות מ"ט טהור]. ומ"ט פנים טמא סמאל. ונמצא שני הפירושים קרובים אל הסכמה אחת. ומצאנו במ"א (בתקוני ז"ח דף קכ"ח.) שפירש להט החרב מאי ניהו מטטרון דאתהפך ממטה לנחש ומנחש למטה עכ"ל. ושם ביאר כי תורה שבע"פ היא לה"ט החרב. וזכה סם חיים, לא זכה סם המות. כי המלכות פעמים דין פעמים רחמים. והכל ענין אחד כי בתיקונים (בהקדמה דף י"ב) פי' ששתא סדרי משנה הם במטטרו"ן פי' בסוד אור המתגלה ביצירה ומסטרא דידיה טמא וטהור פסול וכשר והשאר:

לוחות שני לוחות אבנים שבהם נתנה התורה הם נצח והוד. וכן הוא בתיקונים (בהקדמה ד"י ע"ב) והם מונחות בארון שהוא המלכות עם התפארת. מצד התורה הכתובה בהם הם מצד התפארת. ומצד הלוחות שהיא לשון נקבה, והיותם אבן ומונחים בארון, הם מצד המלכות וכל זה מבואר. אמנם עוד שם (בתקונא נ"ה דפ"ו.) כי שתי הלוחות הם ו"ה של שם ב"ד והיינו וה'לוחות. דהיינו תפארת בנצח, מלכות בהוד, כדפירשנו. ואפשר כתיבה בנצח מצד הת"ת ועצם המקבל הכתיבה מצד ההוד במלכות:

לו בכל מקום רומז על התפארת שהוא ו'. בשיתוף הבינה שהיא למד מגדל הפורח באויר:

לוי כמו שהכהן מצד החסד כן הלוי מצד הגבורה ולכן כי איש בבנו ובאחיו (שמות לב כט). להיות שהם רומזים אל תוקף הדין. ובזוהר פרשת שלח (דף רע"ד) פי' כי לוי הוא מלשון ייחוד וחיבור דהיינו יחוד הבינה והחכמה, והיינו בית לוי פי' יחוד שתי מדות האלה. ואין ספק שזה בסוד הדעת. ובזוהר (ויצא דף קנ"ד ע"ב) ובמקומות אחרים בענייני השבטים ראובן בחסד שמעון בגבורה לוי בתפארת בסוד יחוד שתי הקצוות. ולכן אמרה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה (בראשית כט לד) כי הי' ענין ההכרעה שלימ' ושלום בין שתי הקצוות. ואפשר דלא פליגי כי התעוררות חום היחוד מגבורה כנודע וכדפי' בזוהר [סח] יצה"ר בעלמא עילאה מאן ניהו גבורה. וגם שם אלדים שבגבור' מיל"ה א', דהיינו גוף וברית וכן פי' בז"ח שה"ש (דף ע"ט):

לויתן פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא כ"א דמ"ב) ור"מ (תצא ד"רעט) כי תפארת וצדיק שניהם יחד הוא לויתן. וכלל דבריו כי הוא התפארת. והוא בעל עינים שהם בינה וחכמה ועליו נאמר (קהלת ב יד) החכם עיניו בראשו. וגופו צדיק. וקשקשותיו הם גדולה גבורה. וסנפיריו נצח והוד. ומתרבי בשבעה ימים [סט] מים הגדול בינה שהוא על שפתה עד הים התחתון. ויורה זה על כללות השש קצוות בריבוי ההשפעה כדגים ברבוי המים. ובזה יובן מה שפי' בגמ' (חולין דף ס"ו) כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר כי בהיותו כלול מגדולה וגבורה מכ"ש שיהיה מנצח והוד. כי בכלל מאתים מנה. ומי שיש לו העיקר יש לו הענף. אמנם כשיהיה לו סנפירים שהם נצח והוד לא יוכרח שיהיה לו קשקשין שהם גדולה גבורה. וז"ש ר' יהודא (שם דף נ"ט) שני קשקשים לרמוז אל השנים. לכן אמר תחת לחייו דהיינו תחת ראשו ששם גדולה גבורה כדפי'. כל זה הוא לפי שטה זו שהסנפיר הם נצח והוד וקשקשת הם גדולה גבורה. אבל בתיקונים במ"א פי' אפכא ששני קשקשים הם נצח והוד שני סנפירין גדולה גבורה. ועל כל זה אפשר להיות ולומר כי תחת לחייו היינו ראשו שהוא התפארת, ותחת ראשו היינו נצח והוד והיינו קשקשותיו תחת ראשו. וכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. כי נצח והוד הם בגדולה גבורה ששם השפעתם כי גדולה משפיע בנצח גבורה משפיע בהוד ונמצא בנצח והוד נכללים גדולה גבורה אבל בגדולה וגבורה למעלה אין שפע נצח והוד שהם למטה ולכן כל שיש לו סנפיר יש לו קשקשת. ופי' לויתן היינו לשון יחוד וחיבור כן פי' בזוהר (שמות דף י"א ע"ב) בלו"י ולויתן. אלא שלוי הוא ייחוד אחד דהיינו דעת המייחד החכמה והבינה. אבל לויתן ר"ל ב' יחודים, שהם, דעת למעלה ויסוד למטה. והיינו לויתן שהם ת"ת וצדיק כדפי' לעיל:

לולב רוב מקומות להרשב"י ע"ה מכריעים ומכריחים כי יסוד הוא לול"ב וסימנך צדיק כתמר יפרח (תהלים צב). ואפשר מפני שראשו מגיע השמימה. ויש שפי' בתפארת וראשו מגיע עד כ"ע. והכל ענין א' כי הכונה דרך קו האמצעי:

לחם המורגל בפי' המקובלים במלה הזאת הוא שהוא מלכות. ויש לזה הכרח קראן לו ויאכל לחם (שמות ב כ). אמנם בר"מ (פנחס דף רמ"ד ע"ב) פי' הפך זה וז"ל אדהכי הא סבא דסבין קא נחית לגביה ואמר רעיא מהימנא חזור בך דהא לחם איהו ו' וכו' עכ"ל ועם היות המאמר במקומו ארוך. ועל כל זה עיקר כונתו הוא להודיע למרע"ה שלחם הוא ו' בתפארת ולא כמו שהי' דעת ר"מ מעיקרא. והכא ודאי לכאורה פליגי אהדדי. ובתיקונים (תקונא י"ט דף ל"ז ע"ב) מצאנו דבר שבו נוכל לתקנו על צד הדוחק קצת כי שם פי' הרשב"י ע"ה כי מלכות יש לה ג' מציאיות והם חול"ם שור"ק חר"ק והוא נקראת חולם על ו' כשהיא עטרת תפארת מצד החכמה כדפי' בשער המציאיות. ואמר שם והפוך חל"ם ותשכח לחם ודא איהו לחם אבירים אכל איש וכו'. והכונה כי המלכות נתייחד עמה התפארת בסוד ויבן ה' אלהים את הצלע ויביאה וגו' (בראשית ב) כדפי' בשער הנזכר. והנה לפי זה לעולם המלכות היא לחם ובה שני מציאיות. א' לחם עוני לרמוז אל ענייה ואל פרצתה. והשני בעלותה למעלה להיותה חלם על ו' וז"ש בר"מ לחם ו' ופי' שהמציאות שלה סוד החלם. ובזהר פרשת תרומה (דף קי"ד.) דעת שלישי וז"ל ועשית וגו' שלחן דא איהי לתתא לשואה עליה לחם דאפייא. מאן עדיף דא מן דא לחם או שלחן אי תימא דכלא איהו חד דהא שלחן מסתדרא לגבי ההוא לחם ותו שלחן לתתא ולחם עליה לאו הכי אלא שלחן איהו עיקרא בסדורא דיליה לקבלא ברכאן דלעילא ומזונא לעלמא ומרזא דהאי שלחן נפקא מזונא לעלמא כמה דמתייהב ביה מלעילא וההוא לחם איהו איבא ומזונא דקא נפיק מההוא שלחן לאחזאה דהא משלחן דא נפיק פירין ואיבין ומזונין לעלמא. אי לא אשתכח כרם ענבין דאינון איבא דנפקי מניה לא יהון משתכחין אי אילנא לא יהא איבא לא אשתכח בעלמא בגין כן שלחן איהו עקרא. ומזונא דנפיק מיניה איהו ההוא לחם עכ"ל. והנה מתוכו מתבאר בפי' כי הלחם הוא השפע הנשפע על המלכות והמלכות כלי המקבלו והשפע הזה ממנו נזונים כל בני העולם ולכן נקרא לחם. והנה זה דלא כמאן דאמר דאיהו תפארת, ולא כמ"ד שהוא מלכות. ונוכל לומר בדוחק לתקן זה כי המלכות כאשר היא מלאה שפע וכל טוב אז היא נק' לחם להראות כי היא ריקם הלכה למעלה ומליאה השיבה ה'. וזהו חלם לחם פי' אז בקבלתה למעלה בסוד היותה עטרת בעלה היא מקבלת השפע המזוני מהת"ת. ואז הלחם הוא לחם זכר שפי' בתגבורת הזכר על הנקבה. והלבנה מתמלאת מאור החכמה והלחם לחם זכר לחם פנים בהיותה מתעדנת מצד יניקתה מלמעלה ע"י היסוד והשפע הזה נקרא מעדני מלך וכן מבואר בפ' בראשית (דף מ"ז ע"ב). ובפ' ויחי (דף רמ"ו.) פי' כי זהו בהיות המלכות מקבלת מבינה ע"י היסוד ע"ש. ובארו יותר בפרשת ויצא (דף קס"ד ע"ב) וז"ל לחמי דא מזונא דקא אתי מלעילא באתערותא דלתתא עכ"ל והכונה כי השפע הנשפע למלכות מלמעלה מן הבינה בסוד זווג התפארת ע"י יחוד היסוד בהתעוררות המלכות נקרא לחם. ועתה לפי זה כיון שהלחם הוא כנוי אל השפע הנשפע מן המדה לא יתרחק המדה עצמה להקרא לעתים על שם השפע ההוא שהיא מקבלת או שהיא משפעת וזהו לחם ו' וכו' וכיוצא בזה הנמצא בזהר ויחי. וכאשר התעוררות והזווג בסוד מלוי הלבנה השפע נשפע בסוד מלואה והוא לחם פנג. וכאשר תגבר הנקבה והתפארת יקדים לבא אל מקומ' מפני מעוט התעוררות התחתונים והיחוד בסוד מיעוט הירח אז יהיה השפע לחם עוני מצד המלכות. ובזה נתקן הכל. ועוד האריך בענין זה הזהר בפ' ויחי הנ"ל ושם ביאר כי על שני מיני לחם הזה נאמר (שמות טז כב) לחם משנה. ושם בלבול גדול בענין זה. ובמה שהקדמנו יתוקן הכל:

לחם הפנים פי' היסוד ואפשר דהיינו שפע שני פנים עליונים ותחתונים בסוד שר הפנים דהיינו שם יאהדונה"י. ולחם כדפירשנו לעיל:

לט היא קליפה רעה רצועא בישא שבו מלקין ל"ט רצועות והם מ' חסר א' בסוד החסרון ומשם לוט יצה"ר והם מצד ארור כנען שיצאו עמו קללות שזהו פי' ל"ט לטותא. וזהו להעובר בשבת על מ' מלאכות חסר א'. ויש כנגדם בקדושה ט"ל אורות טללי ברכה ובארנו בערך ט"ל:

לי פי' הרשב"י ע"ה בפיקודא דתפילין (בפ' בא רמ"ג ע"ב) ז"ל לי דא בינה רזא דעלמא עלאה היכלא פנימאה עכ"ל. ופי' לי לעצמי. שאינו מושג לתחתונים ר"ל אפילו לנאצלים ממנו [שהם] הספירות אשר למטה ממנו. והיינו בחינת הבינה המתעלמת המתאחדת בחכמה. וזה כיון באריכת לשונו עלמא עלאה שר"ל בצד העולם העליון. וחזר אמר היכל פנימאה ר"ל בסוד היותה היכל פנימי אל החכמה הנעלמת וזהו לי פי' היכל לי. ולזה קרא אותה היכל לפי שהחכמה גנוזה בתוכה. והנה לפי זה תקרא הבינה לי כשהיא נעלמת כשאינה מושגת שהיא היכל לחכמה והחכמה נעלמת בתוכה. ואפשר לומר כי ל' היא הבינה כנודע. י' היא החכמה. והי' נעלמת בתוך ל' בסוד שהיוד היא מוח והיא כוללת ג' יודין כנודע ושלשתן נעלמות בלמ"ד כזה:

ליל לילה היא המלכות. ונקראת כן בסוד החשך בסוד הדין. אמנם לפעמים נקראת לילה ולפעמים נקראת ליל. ופי' הרשב"י ע"ה בזהר (פ' בא דל"ח ע"ב) עד לא קבילת עלה דכורא אתקריאת לי"ל כד קבילת עלה דכורא אתקריאת לילה. והכונה כי בעוד שלא נתייחדה עם בעלה ת"ת נקראת בלשון ליל בלא ה' לרמוז על תוקף דינה והיא עדין לא קבלה רחמים ולא נתייחד בעלה עמה ולא נעשתה כלי. וכאשר קבלה הזכר בסוד הרחמים אז נקראת לילה בה"א. וכן פי' בתקונים וז"ל לילה דא שכינתא תתאה כלולה מה' וכו'. ובארנו הענין הזה בארוכה בשער סדר האצילות בפ"ב. וקרא צווח ולילה כיום יאיר (תהלים קלט יב) לרמוז לוהיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה לו כו). והמפרשים פי' ולילה ללילה יחוה דעת (תהלים יט ג) שתי לילות שהם בינה ומלכות ואינו ענין. ור' משה פי' כי הספירות השמאליות נקראות לילות ויש סמך לזה קצת מהזהר (שמות דף י"א ע"ב) והעתקנוהו בשער היכלות בענין גבריא"ל:

לישה ליש הוא ע"ד עופר עפרה אשר אשרה. כי זה לזכר וזה לנקבה. ופי' בזהר פ' נח (דף סג.) כי ליש או לישה הוא בסור יניקתה מן הגבורה. ופעמים יהיה הכנוי הזה הכוונה על מעוט השפע ויניקתה מן הדין. ולפעמים על שאין להם שפע כלל ועיקר כענין ליש אובד מבלי טרף (איוב ד יא), או כענין ליש גבור בבהמה (משלי ל ל). כי זהו גבור שיונק מצד הגבורה לבד, וזהו אובד שאין לו במה להשען. והשפיטה אל שני הפי' האלה ישפוט לפי עניינו או ע"י התיבה המתלווה. ופי' זה מוכרח במאמר וזה העלינו אחר עיון ושקידה במאמר ההוא. ואל יתבהל המעיין להשיב כי אין שם המאמר כפשוטו:

לך פי' הרשב"י ע"ה בזהר פ' לך (דף ע"ט ע"ב) כי מלת לך היא המלכות מדרגה ראשונה מהאצילות ממטה למעלה ולכן היא נגלית ונקרא לך לנכח. ואפשר כי ג"כ נקראת כן בהיותה כוללת חמשים שערים עליונים בעצמותה וזהו חשבון לך. והענין הזה מוכרח מצד א' שהיא נקראת כן כשהיא יונקת מן הבינה. ויש מן המפרשים שפי' שהבינה ג"כ נקראת לך וכן דעתנו נוטה והיא נקראת כן בסוד חמשים שערי בינה ונקראת לך בסוד גלויה ובחינתה התחתונה השופעת בבנין:

למודי ה' נקראים נצח והוד. הטעם כי שניהם מלומדים ומושפעים הלימוד והנבואה מת"ת הנקרא ידו"ד. ואפשר שנקראים כן בהיות הנבואה מושפעת מת"ת אל הנביאים דרך מדרגות הנבואה כמו שבארנו בשער היכלות:

למנצח הוא בנצח כמשמעו. והכונה המגביר הנצח על המדה הנז' לפניה כמו למנצח על השמינית (תהלים יב א) שפי' המגביר נצח על השמינית שהיא ההוד. וכן למנצח על אילת (שם כב א) שהיא המלכות:

לפידים כבר בארנו בערך ברקים כי הברקים הם מצד היסוד ובזהר פ' וישמע יתרו (דף פ"א ע"ב) כתב וז"ל ואת הלפידים בקדמיתא ברקים והשתא לפידים. כלא חד. אבל מדאתתקנו בתקונוי לאתחזאה אקרון הכי עכ"ל. הכוונה כי ברקים הם עצמותם ברוחניותם כאשר הם ביסוד. אמנם כאשר הם מתעבים ומתגלים למטה במלכות, או במציאות היסוד עצמו להתגלות ולהתראות, אז נקראים לפידים:

לפני וכן לפני פי' בזהר פ' תרומה (דף ק"ע ע"ב) שהיא השכינה שהיא לפני הקב"ה. וז"ל לפני ההוא דקאים לפני קמיה דקב"ה ומשמש קמיה עכ"ל. ופי' השכינה וכונתו מבוארת. והטעם כי לפני פי' הקודם לתפארת ממטה למעלה והוא עומד לפניו, והיינו המלכות. ושם פי' כי מלפני הוא בבינה למעלה מת"ת ונבארהו בערכו:

לשון פי' ר' משה שהוא הבינה. ונקראת כן מפני שכמו שהלשון מוציאה מחשבת הלב ומגלה אותה לחוץ, כן בינה מגלה כל הדברים הפנימים הנעלמים בשלש ראשונות. וכן הוא מוסכם בפי כל המקובלים. ובר"מ (פנחס דף רן.) פי' הרשב"י ע"ה כי יסוד נקרא לשון למודים. וכשהוא יונק מנצח והוד בהיותם למודי ה' כדפירשנו בערכו, נקרא היסוד לשון למודים ע"ש שהוא יונק מן הלמודים שהם השפתים. והלשון באמצע. [ע] ונקרא היסוד שבעים לשון בהשפיעו אל המלכות שהיא מדת ע' כי היא כלולה משבע וכל אחד משבע כלולה מעשר הם שבעים ויסוד לשון. הם שבעים לשון. ואפשר לומר כי שתי פיות הם פה עליון ופה תחתון. פה עליון הם גדולה גבורה השפתים. והלשון בינה באמצע. והקול היוצא מבין שניהם ת"ת כדפי' לעיל בשער עשר ולא ט'. וכן פה תחתון הם נצח והוד השפתים והלשון יסוד והדבור מלכות. ומהפה העליון יוצא קול לבד הברה בעלמא בלא חיתוך התיבות והאותיות לרוב דקותם ורוחניות. ומהפה התחתון מתגלה הדבור בחיתוך האותיות. ויש לנו לשתי פיות אלו דמדומי ראייה ממה שכתבנו בערך חרב פיפיות הם שני פיות שני ההי"ן. ועוד יש לנו ראיות ברורות ונבארם בערך פה בע"ה. ובזהר פ' אחרי (דף ס"א.) פי' המלכות נקרא לה"ק כד נפקין ומתערין מינה רזי אוריי'. והעיקר שתהיה ג"כ מקבלת מהקדש העליון שהיא חכמה וכן ביארו שם:

לשכת הגזית פי' ר' משה כי גבורה נקראת לשכת הגזית על שם שחותכין בה הדין עכ"ל. ונ"ל כי המלכות נקראת כן בהיות הע' סנהדרין העליונים נאספין לתוכה לחתוך דינין נקראת גזית. ועוד אפשר לפרש כי המלכות נקראת כן על שם שנחצבה ממקומה ונאמר לה לכי ומעטי את עצמך. וטעם זה להדיינים להיות דנין דין אמת לאמיתו שהוא הת"ת כדי לחבר את האהל להיות אחד. ע"כ הגיע שכלנו הדל בביאור ערך למ"ד. והננו נכנסים בעזר האלהי בביאור ערך אות מ"ם:

 

שער כג פרק יג

פרק שלושה עשר:

מאד פי' בזהר פרשת לך (דף פ"ג) בפסוק (בראשית יג ו) ואברם כבד מאד. מאד מסטרא דמזרח. פי' מצד הת"ת שהוא הנקרא מזרח כנודע. ובזהר פ' וישמע יתרו (דף ס"ח ע"ב) פי' כי מאד הוא סטרא דדינא. פי' בגבורה. והכריח הענין ממה שדרשו מאד זה גהינם [עא]. ואפשר לומר כי ת"ת מצד הגבורה נקרא מא"ד וצרופו אד"ם:

מאור שני מאורות הם מאור גדול ומאור קטן. המאור הגדול ת"ת והוא חמה, ומאור קטן מלכות והוא לבנה. וצריך באור בענין ב' מאורות אלו ונתבאר בשער המיעוט בע"ה. אמנם מצאנו ענין מנגד לזה בזהר פ' תרומה (דף קל"ח ב') וז"ל המאור הגדול דא מזבח הפנימי דאיהו מזבח הזהב. וידוע כי מזבח הזהב הוא בינה. וכן מצאנו בתקונים (תקונא ח' דף כ"ב ע"ב) כדברים האלה וז"ל ובההוא זמנא דיתבני בניינא ע"י דקב"ה לעילא ותתא אתמר בשכינתא עילאה ותתאה והיה אור הלבנה כאור החמ' ע"כ. ולכאורה נראה שחמה אמר על הבינה. אמנם כשנדקדק היטב בלשון התיקונים יצא לנו אור לענין זה. והענין כי חמה הוא התפארת, והלבנה הוא המלכות. ואורו של חמה הוא הבינה, ואורה של לבנה ג"כ מהבינה. כי אור הלבנה ואור החמה הכל אור אחד. אלא שזה יונק מבינה עצמה בלתי אמצעי, ומלכות יונקת ממנה ע"י אמצעי שהוא השמש בין הלבנה ובין האור הבא אליה. ובזה אמר הכתוב כי כשיהי' היחוד אמת ושלם ותחזור עטרה ליושנה להיותה עטרת בעלה אז ישתווה אל הת"ת השפעת המלכות מהבינה. ונמצא הלבנה שהיא מלכות ואורה הנשפע אליה מהבינה ישפע אליה שלא ע"י האמצעי. כמו החמה שהוא הת"ת שמקבל אורו והשפעתו מהבינה עצמה שלא ע"י האמצעי. וזהו כוונת הרשב"י בתיקונים שאמר בשכינתא עילאה וכו' כי הכוונה אל האורות שהם ההשפעות שהם נמשכות מהבינה. וזהו כוונת הרשב"י ע"ה ג"כ בפ' תרומה באמרו המאור הגדול דא מזבח הפנימי. פי' המאור דהיינו כנוי אל האור המאיר בת"ת עצמו והמאור הזה הוא נשפע מבינה. וכן דקדק הפסוק שלא אמר והיה הלבנה כחמה אלא אור הלבנה כאור החמה. זהו הנראה לנו בתיקון המאמרים האלה וישובם אל ההקדמה הקודמת המוסכמת בכמה מקומות מהזהר שמאור הגדול הוא הת"ת הנקרא חמה ודאי כדפי' לעיל:

מאכל פי' בזהר פ' ויחי (דף ר"מ.) כי השפע שמשפיע היסוד למלכות נקרא מאכל. והענין הזה נתבאר בפסוק (שופטים יד יד) מהאוכל יצא מאכל כי אוכל הוא יסוד כדפי' בערכו ומאכל הוא השפע הנשפע:

מארת חסר בלא וא"ו, פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא מ"ד דף פ'.) שני פירושים. וז"ל מאי מארת דא אורייתא דבע"פ אע"ג דאוקמוהו מארת חסר דא לילי"ת ע' אנפין לאורייתא עכ"ל. הכוונה כי מלכות היא נקבה ולכן נקראת מארת לשון אור והתי"ו כנוי לנקבה. והיא נקראת כן כשהיא מאירה אבל אין האיש בביתו כי היא חסרת וא"ו [עב]. וכאשר נפרש אותו על לילית פירושו מלשון מארה כמו מארת ה' בבית רשע (משלי ג לג) והיא לילי"ת הרשעה סטרא דשמאלא. וכבר נודע דהא בהא תליא ויתבאר בשער התמורות בע"ה:

מבוע היושר פי' ר' משה כי כתר נקרא כן מפני שהוא מיישר נתיבות החכמה על קו האמצעי בארח מישור עכ"ל. ונ"ל כי אפשר שיקרא כן בהיותו משפיע לתפארת הנקרא ישר כדפי' בערכו. ואפשר דהא והא איתנהו:

מגדל שם זה הוא בשני מקומות. הא' במלכות, והשני בבינה. והטעם כי היא כמו המגדל הבנוי במקום גבוה מכל הבנין. ולפעמים תקרא מגדל הפורח באויר. ופי' שהיא פורחת וסוככת בכנפיה על הת"ת הנקרא אוי"ר כדפי' בערכו. ובהיות כי היא משגחת באויר בפרטות ומתעלה בזה אז תקרא מגדל הפורח באויר. ובהיותה מושבה על ההרים הרמים אז תקרא מגדל סתם. ומלכות נקרא מגדל מן הטעם עצמו כי היא ראש לכל אשר ממנה ולמטה כנודע שהיא סוף האצילות וראש לכל הנבראים. לא שהיא נבראת ח"ו, אמנם היא ראש לכלם וכלם נבראו מכחה. ותקרא המלכות מגדל עו"ז בהיות העוז בתוך המגדל כנודע (מזהר שלח דף קס"ד ע"ב). וכבר נודע כי שם מגדל כנוי להורות ג"כ על שמירת הדברים אשר בתוכו כדברי רז"ל שידה תיבה ומגדל. וכן נקראת מגדל דוד ובארוהו בזהר בפרשת ויגש (דף ר"ט ע"ב). ולפעמים הכתר יקרא מגדל הפורח באויר מטעם שהוא פורח וחופף על החכמה והבינה ששתיהם יחד נקראו אויר שפי' אור י' כמו שהארכנו בערך אויר בס"ד:

מגן היא המלכות ונקראת כן בהיותה יונקת מג' אבות ומשפעת לג' מחנות שראשם מ'יכא"ל ג'בריאל נ'וריאל ר"ת מג"ן. זה נראה לכאור' וכן פי' המפרשים. אמנם בזהר פ' שמות (דף ג') נראה כי מגן הוא הברית והכריח הענין מן הכתוב (תהלים פד יב) כי שמש ומגן ה' אלדים:

מדון פי' בזהר פ' ויקרא (דף ט"ז) בפסוק (משלי טז כח) איש תהפוכות יגרה מדון שהוא השפעת הדין המשולח בכל הספירות מכח איש תהפוכות כי הוא המעורר כח הדין:

מדין [כמו כהן מדין] הוא צד השמאל כמו אשת מדיינים (משלי כז טו) כן פי' בזהר פ' יתרו (דף ס"ח ע"א) ושם פי' כי כהן און וכהן מדין שניהם שוים והכל דבר א' [עג]:

מדע היא הבינה ונקרא כן בבחינתה שהיא מקור הדעת וזהו אמרם ז"ל אם אין בינה אין דעת. והמדע עצם בפועל [עד] כי הדעת מגלה מה שבמדע ומטעם זה אם אין דעת אין בינה:

מדת יום ומדת לילה הם תפארת יום, ומלכות מדת לילה. והיום והלילה לכל א' י"ב שעות זמניות ושעותם תלויות בי"ב גבולים כדפי' בארוכה בשער חמשים שערים. ויש שפי' כי נצח מדת יום, והוד מדת לילה. ואפשר הכל אחד כי המלכות אל השמאל ותפארת אל הימין כדפי' בשער השמות:

מדת הדין הקשה והרפה הם גבורה קשה ומלכות רפה. ושניהם מדות של דין כי הם שני בתי דינין שבהם דנין את העולם. ואלו נוטות לצד הדין הגבורה מטבעה. והמלכות רפה [עה] כשהיא יונקת מתוקף הגבורה. ויש שחלקו המדות לשני חלקים כתר חכמה בינה גדולה גבורה להנהיג העליונים רוחניים ולכן היא גבורה קשה לפי שיעור העליונים. וחמש טבעיות להנהיג התחתונים והם ת"ת נצח הוד יסוד מלכות. ומלכות גבורה אחרונה דין רפה להנהיג תחתונים וכמו כן גבורה היא אחרונה לחמש עליונות. ואין זה מתישב אצלינו. כי שבע ספירות כלם להנהיג עליונים ותחתונים כל א' לפי שיעורו כדפירשנו בשערים הקודמים:

מה שמו ומה שם בנו הכוונה החכמה נקרא מ"ה ות"ת ג"כ נקרא מ"ה. והטעם כי שם בן ד' במילואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה מ"ה. והרמז אל שם זה בחכמה בהיות מאירות בה י' ספירות. ולכן נכלל שמה בעשר אותיות ונקרא מ"ה והיינו מ"ה שבחכמה. והיינו מ"ה שמו וכן כשהת"ת כולל עשר ספירות כמנין י' אותיותיו אז נקרא מ"ה כחכמה עצמה וזהו ומה שם בנו. והיינו מ"ה שהוא החכמה נקרא אב. ובנו הוא הת"ת. ויש לכאורה מנגד לזה בתיקונים (בתקונא ס"ט דף ק"ו.) וז"ל ורזא דמלה הכא מה שמו וכו' מה שמו באימא עילאה דתמן חכמה ומה שם בנו באימא תתאה אשתמודע' עכ"ל. וכאשר נדקדק נמצאהו כדברינו אלה. כי כיוון לבאר מלת שמ"ו ומלת שם. והכוונה כי מ"ה הוא בחכמה ומתגלית בבינה וזהו אמרו דתמן חכמה וא"כ שמו הוא בינה כי היא שם לחכמה [עו] כמו שפירשנו בשערים הקודמים. וכן תפארת מתגלה על ידי המלכות וזה ומה שם בנו כי תדע. ר"ל ידיעת שני הדברים האלה שהם חכמה ות"ת הם בבינה ומלכות. וז"ש באימא תתאה אשתמודע פי' ידיעת הת"ת במלכות. ובזהר פ' תרומה (דף קכ"ז.) פירש ר' יהודה וז"ל דרגא תתאה דאיהו רזא דעלמא תתאה אקרי מ"ה. ותנינן אל תקרי מה אלא מאה. בגין דכל דרגין תתאין באשלמותהון הכא אינון כו' ע"כ. פי' כי מ"ה הוא כנוי אל המלכות בבחינתה התחתונה וזה רצה באמרו דרגא תתאה שהיא מלכות ובחינתה התחתונה דאיהו רזא דעלמא תתאה, פי' בסוד בחינתה התחתונה. והוצרך לכל זה להיות כי מ"ה פי' אל תקרי מה אלא מאה שהוא סוד י' פעמים י' ואם לא היה בבחינתה התחתונה לא היו כי אם תשעה פעמים י' שהם תשעים. אמנם עתה שאנו אומרים שהוא בבחינתה התחתונה נמצאת המלכות בבחינתה העליונה משלמת ג"כ המנין. עוד אמר שם. תו אמאי איקרי מ"ה אלא אע"ג דמשיכו עילאה אתמשך לא אתגליא עד דאשתלים הכא דאיהו אתר סופא דכל דרגין סופא דאמשכותא דכלא וקיימא באתגלייא ואע"ג דאתגלייא יתיר מכלא קיימא לשאלא מה חמית מה ידעת כד"א כי לא ראיתם כל תמונה עכ"ל. הוסיף לתת טעם למה לא באו בשלימות המאה כיון שהכוונה במ"ה מאה כדאמר אל תקרי מה אלא מא"ה, לזה אמר תו כו', פי' תוספות ביאור על הנדרש כי להיות המדרגה הזאת סוף כל המדרגות ולא בלבד סוף אלא סוף דסוף שהוא סוף המשך העליון שהוא בחינתה התחתונה כדפי' לעיל. וזה כוון באמרו סופא דכל דרגין. ואח"כ אמר סופא דאמשכותא דכלא, לרמוז אל בחי' אחרונה כדפי'. וקודם לזה אמר אע"ג דמשיכו עילאה וכו', פי' אע"פ שנמשך המשך והשפע כלול מלמעלה אינו משתלם לחשבון המאה עד המדרגה התחתונה כדפי' לעיל. ולפי שאינו נשלם אינו מתגלה להתראות בבחינתה עד בחינה הזאת. ונתן טעם לזה דאיהו סופא וכו', כדפי' לעיל. ואז בבחינה אחרונה קיימא לאתגליא מפני שנשלמה במנין המאה. ואע"פ שמתגלית עומדת בשאלה להראות שאין שם הבנה אפי' בבחי' הגלוי. וזה שבא ענין זה בשם מ"ה ולא מאה כאמרו מה חמית וכו'. ובזה נתיישב כוונת מ"ה שהוא מאה וחסר א' להראות שאפילו בבחינה מאה עדיין שייך שאלת מה. ע"כ פי' המאמר. ובזה יצא לנו טוב טעם ודעת למה המלכות נקראת מאה שהוא בחינתה המתגלית והיא כלולה י' ימים כדפי'. ובתיקונים (תקוני ז"ח דף כ"ח.) פי' כי המלכות נקראת מ"ה מצד החכמה להורות על העלם המאציל הנעלם. ולכאורה משמע דפליג אהאי. ולמאי דפרשינן בשער השמות לא פליגי. דתרי גווני מ"ה איכא או מה כדפרשינן במלכות לעיל דהיינו מאה, או מה כדפי' בחכמה שפי' מילוי השם פני אדם. והיינו מ"ה שבחכמה משובח כמה וכמה פעמים. ומ"ה שבמלכות נקרא מ"ה מצד החכמה היינו מ"ה באותו מ"ה שבחכמה שפי' שם בן ד' במלוי כדפי' לעיל במה שבחכמה. ותירוץ זה מוכח התם בתיקונים דבשם מ"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א במלכות עסקינן:

מוח הוא בחכמה וכסוי המוח שהוא הקרקפתא הוא כתר שהוא על הראש ולכן השערות רומזים עולמות מתאצלים מהכתר. והמוח שהוא חכמה בכללות נחלק לג' חלקים שהם חכמה בינה דעת שהם ג' כחות במוח. והיינו ג' יודין. והמו"ח קר מצד מי הרחמים כי החכמה משפעת רחמים אל הבינה. ולכן המוח כנוי לפעמים אל החסד. וכבר נתבאר כי מחכמה נשפעים ל"ב נתיבות וכן מן המוח נמשכים ל"ב עורקים לפי דעת חכמי הנתוח. והכלל העולה כי בהיות החכמה כלול בתוכה ג' כחות הללו נקרא מוח והם רחמים פשוטים. ובתיקונים (תקוני ז"ח דף קכ"ז.) פי' כי המוח היא החכמה כשהיא בכתר שהוא הראש וז"ל ומאי מוחא דא חכמה עילאה סתימאה בכתר דרישא דאיהו כתר עליון עכ"ל וכשנשפעי' ג' כוחות הללו בראש זעיר אפין נעשו שם מוח ג"כ כדמותו ונעשו עם המלכות וכללותם שם בן ד'. כי הדעת הוא הוא"ו והשאר מפורסמים. וכל זה פי' הרשב"י ע"ה. אמנם המקובלים האחרונים קראו לכתר מוח סתים. וכן הרשב"י ע"ה מכנה לכלם בשם מוח, באמרו דא קליפה לדא ודא מוחא לדא. והטעם כי כמו שהמוח מתכסה בראש, כן כל א' נעלמת בחברתה. וכן התחתונה קליפה לעליונה לכסות אותה ולהעלימה. ויש מי שפי' כי המוח הם נ' שערי בינה א' מג' חלקי המוח ויתישב קצת:

מוט פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים כי ת"ת עם יסוד נקרא מו"ט. וכבר נודע כי מ"ט אותיות שבק"ש וברוך שם וכו' הם ת"ת ויסוד. ופי' בשער נ' שערים. והם ששה תיבות בכל פסוק שהם ו"ו והיינו ו' במילואה שבין מ"ט. כל זה נרמז במוט. והכלל העולה כי הוא רמז לת"ת ויסוד בהיותם כלולים מנ' שערים ושש קצוות לכל א' וא' (וע' זהר משפטים קט"ו ע"א):

מוסדי ארץ פי' בתקונים (תקונא כ"א דף מ"ה.) מוסדי ארץ צדיק וצדק. ואפשר כי מוסדי לשון יסוד וארץ מלכות:

מוסף נקרא יסוד כן פי' בתקונים (תקונא ח"י דף ל"ב:

ותקונא כ"א דף מ"ד ע"ב). והטעם כי בו תלוי כל תוספת. כמו קרבן מוסף תוספת, וקבלת תוספות שבת, ותוספות נשמה. וכל העניינים האלה נקרא מוסף בסוד הקדושה הנתוספות בו דהיינו ענין היחוד שמתייחדים ע"י ת"ת ומלכות ואז יעלה ע"י למעלה והיא נקראת קדושה ואז הוא מוסיף בתוספת קדושה:

מועד בפ' ויצא (דף קסד ע"ב) פי' כי יחוד החסד והגבורה שהם שני מועדים מוע"ד הבקר ומועד הערב בקר דאברהם וערב דיצחק בהיותם כלולים אש במים ומים באש שניהם יחד נק' מוע"ד בלשון יחיד. ובתיקונים (בתקוני ז"ח דף קי"א.) פי' כי שש קצוות נקראים מועדים. אבל ג' ראשונים [עז] גדולה גבורה ת"ת נקראים מועדי ה'. וג' שניים [עח] נקראים אלה הם מועדי כדכתיב (ויקרא כג ב) אלה ה"ם מועדי שהם נצח הוד יסוד. מועדי המלכות. ונהפוך ה"ם ונמצא מ"ה שהיא המלכות. ובמקום אחר פי' כי מועדם היא הבינה וזהו אשר תקראו אותם במועדם (שם שם ד). מופלא הוא הכתר ונקרא מופלא מלשון העלם שהוא נשגב ונפלא מכל רעיון. וכל לשון הפלאה תלוי בזה:

מור במלה זו פי' הרשב"י ע"ה שני פירושי'. בר"מ (משפטים דף קי"ז) פי' בפסוק (שה"ש ג ו) מקוטרת מור ולבונה שהוא כתר. ובפסוק (שם ה ו) אריתי מורי פי' (בר"מ ויקרא דף ג' ע"ב) שהוא חסד. ונ"ל לחלק כי מקטרת מ"ר הוא חסר בלא ו' ופי' הכתר מלשון אדון כי הוא אדון לכל האצילות. ומלת מורי וכל שאר שהם מלאים הם בחסד. והכונה כי כמו שהמור הוא ראש לכל הבשמים כן החסד ראש לכל הבנין. ובתיקונים (תקונא כ"א דף מ"ד) פי' מור הוא בחסד או בנצח (ובז"ח פ' חוקת פי' מור דא אברהם):

מושיע פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (תצא דף רע"ט.) שהת"ת נקרא מושיע מטעם כי הוא המושיע השכינה מהגלות ב"ב ולכן נקרא מושיע. ואפשר שנקרא מושיע מצד החסד ששם הישועה בכח הבינה כי משם המשכת הישועה והחירות. מושל פי' הרשב"י ע"ה כי הת"ת מצד היסוד נקרא מושל. וכן נאמר ביוסף הצדיק (בראשית מה כו) וכי הוא מושל, מצד היסוד:

מות פי' הרשב"י בזהר פ' ויצא (במדרש הנעלם דף קמ"ח.) כי היא הקליפה הנקבה המקבלת מן הזכר שהיא נקראת אשה זרה ונקראת מות:

מזבח שני מזבחות הם פנימי וחיצון. פנימי בי"נה אשר שם הזהב ושם הקטורת כי היא הקושרות כל הספירות ומאחה אותן. וחיצון נחשת היא המלכות. והטעם איתא בזהר פ' תרומה (דף קל"ט) וז"ל בספרא דשלמה ע"ה אית גו האי מזבח הנחשת דקאמרן רזין עילאין דהא מזבח אדמה כתיב מזבח אדמה תעשה לי ודא איהו רזא כדקא יאות. נחשת, כד שלטין טורין אחרנין ואיהי איצטריכא למיזן לון אצטבעא בהאי גוון למיזן לון ואינון אקרון הרי נחשת. ואינון הרי נחשת אתמשך מנייהו רוח חדא מגו האי מזבח. וכד האי מזבח אסתלק בסליקו אחרא כדין אסתליק את נו"ן דאיהי מזבח קדישא ואשתאר רוחא דאילין הרי נחשת. וכד ההוא רוחא אסתלק בקיומיה אקרי תח"ש דהא אסתלק מניה את נו"ן והאי אתפריש לכמה רוחין אחרנין ואקרון אוף הכי תח"ש. וע"ד אקרי ההוא עמא (חד) תחש כד"א ואת תחש ואת מעכה. עכ"ל, ומבואר הוא. ומ"ש ואיהי איצטריכא למיזן לון, הכוונה כי היא נותנת מזון וחיות לכל, לימין הקדושה ולסטרא דשמאלא. ולפי שאין ראוי לתת להם המזון הקדוש נותן להם משמרי היין ומהעכירות כמו הם בלחמם הטמא. ולכן נקראת היא אז נחשת להראות על ענין התחש הקרוב אליה. והנו"ן רומז אל המלכות עצמה. ונודע כי המזבח הרומז למלכות נבוב לוחות היה והיו ממלאים אותו באדמה. ואדמה נגזר מאדם שהוא בעלה. וסביב לה הקליפה של נחש"ת. ועד שלא בא שלמה המע"ה היה מזבח הנחשת מטעם שהיתה לבנה בחסרונה ולא היה הזווג אמתי כנודע. וכאשר נבנה בית המקדש של מטה נבנה ב"ה של מעלה והי' לבנה במילואה והיה המזבח מאדמה כולו [עט] להראות על לבנוניתה וכבר נפרדה ממנה קליפת התחש. והיה מלובן בסוד הלובן להראות שכבר עברו ימי לבונה ונטהרה מהדמים ועומדת לבנה בלבונה. וזה החילוק שבין מזבח אדמה למזבח נחשת. ונקרא המזבח לפעמים מזבח אלדים בסוד יניקת המלכות מהגבורה. וכאשר יונקת מהקו האמצעי בעלה נקראת מזבח ה' כן פי' בזהר פ' ויקרא (דף כ"ד ע"ב). ובהיות המלכות נקראת מזבח רומז אל היותה יושבת על י"ב בקר י"ב שבטים שהם תקוני המזבח. ומזבח דאליהו יוכיח. וכן ביארו בזהר פרשת בהעלותך (דף קנ"א ע"ב עניין ב' מזבחות):

מזוזה פי' בר"מ (פנחס דף רנ"ז) וז"ל שכינתא אתקריאת מזוזה מסטרא דעמודא דאמצעיתא דאתוון דידו"ד:

מזוזות פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא כ"ב דף ס"ד ע"ב) כי הם נצח והוד שהם מזוזות למלכות שנקראת בית והיינו מזוזות ביתיך:

מזון בארו בזהר פרשת תרומה (דף קס"ח ע"ב) כי החסד נקרא מזון. וז"ל על הארץ ועל המזון הא דביקותא בחסד. על הארץ דא איהו ארץ החיים ועל המזון דא איהו חסד כלילו דא בדא בדבקותא חדא עכ"ל. ופי' ארץ החיים בזה הוא המלכות, כי כן ביאר בפי' למעלה מן הענין. והכוונה כי ע"י ברכת המזון מתייחד המלכות בחסד כי כן הכוס בימין. וכן ביאר שם בפי'. ואפשר שהחסד נקרא מזון מצד שבו תלוי המזון כדפי' בערך טוב. ונקרא החסד מזון בהיותו שופע מזון למטה על דרך טוב וחסד שבארנו בערך טוב:

מזל הכתר נקרא מזל. והטעם כי הוא המשפיע ומזיל ומרביב לכל הספירות. וכמו שהמזל הוא עליון לכל האצילות. אמנם נקרא מזל מצד בחינתו המתגלה ומשפיע לכלם:

[פ]:

מזמור בתיבה זו פי' רשב"י ע"ה שני פי' האחד על המלכות והשני על החסד. ואפשר שהמלכות נקראת כן מצד החסד כי חוט של חסד משוך עליה וכן פי' הוא במ"א. ובזהר פ' תרומה (דף ק"מ.) מזמור דא רוחא דקודשא אמאי אקרי הכי בגין דאיהי משבחת תדיר למלכא עלאה דכלא עכ"ל. ופי' כי מזמור הוא המלכות הנקראת רוח הקדש והיא משבחת לעולם לבינה לעלות אליה ולהיות' שוה לה כדמוכח בזהר שה"ש בפסוק ראשון. ואפשר כי השבח הזה על ידי החסד:

מזרח רבו בו הפי'. יש מי שפי' בחכמה וכן פי' בזהר. ובפ' ויצא פי' שנקרא כן הבינה. ויש מקומות בזהר שפי' שהוא בתפארת. וכל זה עניינו אחד כמו שנבאר בע"ה. והמוסכם בזהר בפ' במדבר (דף ק"כ.) כי מזרח הוא בחכמה. וכבר בארנו בשער מהות והנהגה פ"ד כי מזרח הוא בחכמה ובת"ת. כי הת"ת מאיר מכח המזרח שהוא חכמה ושם הארכנו. וכן מזרח בבינה יתיישב. והטעם כי זריחת השמש שהוא הת"ת אורו הוא מצד החכמה והבינה ולכן בסוד הזריחה שהוא אור השמש המבהיק יצדק מזרח בחכמה והבינה מאחר שהם אור וזריחת החמה:

מחזה פי' בזוהר פ' לך (ד"צא.) כי המלכות לבדה בלי הצטרף שום ספי' אל הנבואה נקראת במחזה. והארכנו בערך חוזה:

מחצית השקל נודע כי עשרים גרה השקל שהוא שעור שני יודי"ן ו' תפארת באמצע. ולכן נקרא מחצית השקל להראות שהוא באמצע השני יודין שהוא שקל. וסימנך א יו"ד בראש יו"ד בסוף ו' באמצע כן פי' הרשב"י ע"ה והעתקנו לשונו ופי' בשער י' ולא ט'. וברעיא מהימנא במ"א (תרומה דף קנ"ח.) פי' כי גם המלכות בעלותה אל התפארת בסוד וא"ו שורק נקראת מחצית השקל:

מחשבה מלת מחשבה פי' במקומות רבים. האין סוף נקרא מחשבה. וכ"ע וחכמה ובינה. ומלכות נקראת מחשבה ג"כ. וכלם פי' הרשב"י ע"ה. וז"ל בתקונים (תקונא י"ט ד"מ.) א"ל ר' אלעזר אבא והא כמה מחשבות אינון שכינתא תתאה אתקריאת מחשבה וחכמה עלאה אתקרי מחשבה כו', ולעילא מכלהו מחשבה דלית לעילא מינה והיא סתימא דכל סתימין עלאה דכל עלאין עכ"ל, הורה בפי' שהמלכות נקראת מחשבה וכן חכמה וכן כ"ע וכן א"ס. ובבינה נתבאר בר"מ (פנחס דף רכ"ט ע"ב) וז"ל ישראל עלה במחשבה הרהור חכמה לחכימא ברמיזא חכמה עלה במחשבה דאיהי בינה מחשבה והרהור כלא חד. חכמה דלא אשתמודע אלא בבינה ובינה בל"ב ובג"ד מחשבה בל"ב הרהור בלב עכ"ל. הנה בפי' אמר כי הרהור שאינו כ"כ כמו מחשבה נרמז בחכמה ומחשבה נרמזת בבינה שהוא יותר מתגלה מהרהור. ועתה נבאר הטעם לאלו הכנויים. ור' משה פי' בספר השם כי מחשבה בכ"ע ובחכמה וז"ל בכ"ע מחשבה אבל לא השגה כלל מצדה ומחשבה קודמת לכל חכמה ובינה בהכרח ואין לחשוב בה כלל. וגם החכמה תקרא מחשבה כי אינה מושגת כי אם במחשבה ע"כ בכתר ובחכמה מחשבה שבו תחלת המחשבה והתבוננות אבל במיעוט. ועל שתיהן נאמר (תהלים צב) מאד עמקו מחשבותיך שע"י שחושבים בחכמה יבא לחשוב בכ"ע ע"י אומד עכ"ל. והנ"ל כבר בארנו בשער אבי"ע מענין המדרגות זו למעלה מזו כן הדבר בענין המחשבה כי המלכות בערך התחתונים אשר למטה ממנה נקראת מחשבה כי היא דקה תכלית הדקות כמו המחשבה הדקה ולפי זה מכ"ש שיצדק מחשבה לכל האצילות בכללו כמו שקראו המפרשים לכל האצילות נקודה מחשביית להראות על הדקות. ואין בגשם יותר רק מהמחשבה להמשילו. בזולת שיחסהו נקודה מחשביית מפני שאין לה קצוות כלל. ולכן יצדק אמרנו בבינה מחשבה כלומר כי היא בערך השבע ספירות שלמטה ממנה מחשבה. והספי' התחתוני' הם פועל מתגלה בערכה שהיא המחשבה הדקה. והבנין הוא הבנין המתגלה בעצם בערך הבינה הנעלמת. וכן הבינה היא מגלה החכמה לכן נקרא מחשבה גסה והחכמה מחשבה דקה. וכ"ע דקה משניהם כי זו דקה מזו וזו דקה מזו. וכל האצי' נקרא פועל בעצם אל המחשבה הרוחנית המאציל מלך מלכי המלכים. ולעמוד היטב על תוכן הענין הזה צריך לעיין בשער אבי"ע. ובזולת זה פירשתי ענין גדול בשער השמות:

מחשוף הלבן פי' ה"ר משה כי הכתר עליון נקרא כן מטעם שממנו מתגלה הלבן ומצהיל לכל הפנים. ובזהר פרשה ויצא (דף קס"א ע"ב) פי' כי הת"ת בהיותו מגביר צד החסד על הדין נקרא מחשו"ף הלבן. פי' מגלה הלבנינות ומגבירו על הדין:

מטה היא המלכות ונקראת מט"ה במציאותה למטה במקומה. ונקראת כן מפני שעליה הוא תשמיש איש ואשתו תפארת ומלכות במציאות המתייחדת עם בעלה. והמטה הוא המציאות הנשאר במקומה ועליה ארז"ל (ברכות ד"ה ע"ב) הנותן מטתו בין צפון לדרום שהם החסד וגבורה שע"י הוא הזווג, כדפי' בשערים הקודמים. והנה למטה הזאת שהיא לשלמה המלך שהשלום שלו יש לה ששים גבורים שהן שתין פולסי דנורא שהם מכח הגבורה והם לשמור המטה שלא יקרב אליה פסול ח"ו. והם מגבורי ישראל, הם שם מכח ישראל תפארת, שלמה מצד הגבורה (ע' אחרי דף ס' ע"א):

מטה כלפי חסד הת"ת נקרא כן מטעם כי הוא ו' כלול משש קצוות ואז נקרא מטה. ולהיות כי דרכו להכריע כלפי הרחמים והחסד נקרא מטה כלפי חסד. ולפעמים נקרא מטה כלפי הדין כפי מעשה בני אדם אם טוב ואם רע ח"ו. ובתקונים (בתקוני ז"ח דף קי"ב ע"ב) פי' כי הבינה נקרא מטה האלהים מצד הגבורה ופי' מטה הוא מ"ט שערים וה' היא ה' ראשונה שבשם הוא שער הרחמים ונקרא אלדים מצד נטיית' אל הדין. נמצאנו אומרים כי בהיותה כליל' מנ' יום ונוטה אל הדין נקרא מטה האלהים:

מטרה פי' בתקונים (תקונא י"ג דף כ"ח.) כי המלכות נקרא מטרה שהיא מוכנת כמטרה לחץ דהיינו היסוד הזרע היורה כחץ. ופי' עוד שם שהיא נקראת מטרה בסוד בת עין שהיא מציאות היו"ד. ואפשר שהוא ג"כ לשון נוטרה לשון שמירה. מפני שהיא סוגרה ומסוגרת בסוד י' בתוך ה':

מטרוניתא הבריאה, היא הכסא שפי' בשער אבי"ע, ונקרא מטרוניתא כי היא שומרת הגן. ולפעמים המלכות דאצילות נקרא ג"כ מטרוניתא שפי' גיברת, והבריאה אמה שפחה. והארכנו בשער אבי"ע:

מטטרון פי' ר' משה בספר השם כי המלכות נקרא מטטרון ובפי רוב המפרשים כן. ול"נ כי השכינה נקרא מיטטרון ביו"ד דוקא ואז מורה על העלם השכינה בקן צפור כדפי' בשער אבי"ע ומטטרון בלא יו"ד הוא המלאך שליח השכינה כמו שג"כ נקרא נער. ומה שאמרו ששמו כשם רבו הכונה שעולה שד"י ועוד פי' שיש לו שבעים שמות כמו שיש ע' שמות להקב"ה. ובאו מבוארים בקבלה מעשיית במקומות רבים ואין רצוננו להעתיקם שאין בידיעתם תועלת אל העיונים. ומה שאמר הכתוב (שמות כג כא) כי שמי בקרבו הכונה על השכינה הנעלמת בתוכו כענין מיטטרו"ן:

מי פי' הרשב"י ע"ה בזהר (בראשית ד"א ע"ב) כי שם זה בבינה ומורה על שהיא נעלמת שצודק בה לשון שאלה מי היא וכו' ונקראת מ"י בהיותה כלולה מז' שמיטות בכללות שנת היובל העולה כמנין מ"י. ואל היותר בכנוי זה פי' בשער השמות. ור' משה פי' שלשון מ"י נגזר מלשון מים. ואפשר שכוונתו מי בצירי עם היות תחלת דברו מי בחירק:

מים לפי דעת הרשב"י ע"ה המים הם בחסד. אמנם הם בצד המתקרב אל הגבורה הוא מים ובארו הענין הזה בזהר פ' תרומה (דף קס"ז.) בענין או"ר מי"ם רקי"ע. ולזה נמצא שנזכרו המים ביום שני. ובענין מי"ם עליונים ומי"ם תחתונים רבו בו הפי'. יש מי שפי' כי חסד מי"ם תחתונים וחכמה מים עליונים והרקיע המבדיל ביניהם היא הבינה. כן פי' ר' משה בערך מ"י בספירות בינה. וז"ל מן הבינה תוצאות מי"ם התחתונים הוא. ועליונים הם מים העליונים התלוים במאמר. והיא הרקיע המבדיל בין מים למים חכמה וחסד והפסוק מורה על זה כדרך המאמרות היא הטפה שהוגלדה והם המים אשר מעל השמים. ואמרו רז"ל מים עליונים זכרים מים תחתונים נקבות. ורוב המקובלים אמרו כי ה' ספירות הראשונות הם מים העליונים וה' תחתונים הם מים תחתונים. על דרך זה תפארת נצח הוד יסוד מלכות. ואינו מתישב יפה מכמה טעמים. והמדקדק בעומק הקבלה יבין מעצמו והרי הם שבעתים מכלל הבנין. וענני כבוד הם המים התחתונים המתגברות ופותחות פיהם לקבל המים העליונים והם נקובות ככברה להריק על הארץ. ויש מי שאומר כי המלכות לבד היא המים התחתונים. ואין נראה כן כי אמר שארבעה חלקים הם זכרים והחמישי נקבה וכלל המים הם שבעה בפ' בראשית וה' פעמים מים בפ' יהי רקיע עכ"ל של ר' משה במקום הנזכר. ולהוציא לאור הענין הנזכר רצוננו לבאר כל הדברים האלה. ה' פעמים מים הם גדולה גבורה ת"ת נצח הוד ה' אנפי הגדולה ולכן נקראו מים על שמה. ובחמשה נכלל כל הבנין כי יסוד ומלכות נכללים עם הת"ת. ויש אומרים ז' פעמים מים עוד ב' פעמים הנזכר אח"כ בפרשה והוא התפשטות הת"ת שהוא היסוד והמלכות ומשלימים המנין. ואמנם מים שעל הרקיע ומים שתחת הרקיע הוא ענין אחר והיינו דברי ר' עקיבא לתלמידיו כשתגיעו אצל אבני שיש וכו' והמאמר הזה פי' אותו הרשב"י ע"ה בתיקונין (תקונא מ' ד"עח) וז"ל קם סבא דסבין עתיקא דעתיקין ואמר ר' ר' מאי ניהו דאמר ר' עקיבא לתלמידיו כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שמא תסכנו בעצמכם הה"ד דובר שקרים לא יכון לנגד עיני והא כתיב יהיה רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. ועוד מים עליונים ומים תחתונים אית תמן למה אמר אל תאמרו מים מים. א"ל בוצינא קדישא סבא דסבין לך יאות לגלאה רזא דא דלית חברייא יכלין לקיימא ביה על בורייה. א"ל סבא דסבין ר' ר' בוצינא קדישא בודאי אבני שיש טהור אינון י' י' דאינון חד י' עלאה מן א ותניינא י' תתאה מן א והכא לית טומאה אלא אבני שיש טהור ולית הפרשה בין מים למים דכלא יחודא חדא דאלין אינון מסטרא דאלנא דחיי דאיהו ו' באמצעיתא דא דאתמר ביה ולקח גם מעץ החיים וגו' אבל אילנא דעץ הדעת וכו' עכ"ל לענייננו. ופי' כי ביאור דברי ר' עקיבא הוא שלא יאמרו שני מיני מים הם שאינו אמת ונמצאו מפרידים. וזהו אל תאמרו מי"ם מי"ם, עניינו שלא יאמרו שני מיני מים שמא יסכנו מפני עון הפירוד. ולזה שאל הזקן שתי שאלות שהם אמת והא כתיב יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל וכו', הרי שהם שתי מיני מים ובהם הבדלה כנראה שמותר לומר שני מיני מים. כי קשה מזו אמרה תורה ויהי מבדיל בין מים למים הבדלה ממש. עוד הקשה הזקן כי לפי האמת יש שני מינים, מים שעל השמים ומים שתחת השמים. וא"כ למה אמר אל תאמרו מי"ם מי"ם שלא תסכנו וכו', אדרבא מותר לומר שני מיני מים דלא גרע מלישנא דקרא. ועוד המציאיות עצמו כדפי'. והרשב"י ע"ה לא רצה לבאר הענין כדי שישמעו החברים הדברים מפי זקן הנעלם. ופי' הזקן אבני שיש אינון יו"ד יו"ד, ענינו כמו שפירש בשער המציאיות בענין יו"ד בראש יו"ד בסוף בסוד אני ראשון ואני אחרון. כי היו"ד ראשונה הוא בחכמה והיו"ד שניה היא במלכות בבחינת החכמה בסוד אור המתהפך ממטה למעלה. ויו"ד של מעל' הוא יו"ד של שם בן ד'. ויו"ד תחתונה הוא יו"ד של אדנ"י הבא ממטה למעלה. ואלו הם מים נקבות. ואלו הם מים זכרים. ונקראים נקבות שהיא מקבלת מלמטה ממעשה המצות. וע"י משפיע כלפי מעלה ומאיר האור ומלביש האור הבא כענין היכל והאור הבא הוא מלך בהיכלו. ואלו הם מפתחות פנימיים ומפתחות חיצוניים. שהפנימי האור הבא יהוה ודאי שהוא אור הבא דרך קו הישר. והחצוני הוא מלבו' בסוד אור החוזר. וזהו ענין הנאמר בספיר' ממטה למעלה וממעלה למטה כמו שבארנו בשער ממטה למעלה. וזהו י' על הא' וי' למטה. וזהו סוד יאהדונה"י שהוא י' בראש וי' בסוף כמבואר בשער הנזכר בארוכ'. ואלו הם שני יודי"ן הנקרא אבני שיש טהור. ונקרא אבני, פירו' כל י' נקרא אבן מטעם כי היא מגולגלת כאבן. ונקרא שיש, מפני שהשיש הוא לבן והלבן מורה רחמים כעין המים. ולהיות שני יודין האלה רחמים כמו שהם מים בסוד מי החסד כינה אותם בשם שיש כיון שהוכרח לקראם בשם אבן כדפי'. עוד נוכל לומר ע"ד הצרוף כי החכמ' נקרא יש. וחכמה תתאה בהפך נקרא ש"י. נמצאו הרכבת שניהם שיש ר"ל י' חכמ' היא המקור ושי"ן הוא האצילות בענפיו דהיינו ג' אבות וג' נצחים ומלכות שהיא כללות. וכללות הוא הבינה ויו"ד בראש שהוא המקור שממנה נאצלו שתים אלה. ומלכות נקרא ש"י בסוד אור המתהפך. וכאשר יורכבו שתי מלות אלה המורות על שתי האורות יקרא ש"י י"ש ושתי יודין יתיחדו ויהי' שי"ש. וטעם אמרו טהור מפני שיש כמה מיני מים והאחד מהם מי נדה. ולכן נאמר בהם הבדלה ופרוד כמו שנבאר בע"ה. ואלו המים שלש שיש הם טהור כלם טהרה ואצילות. י' י' דאינון חד י' עלאה מן א וכו', כבר פי' לעיל כי בשם יאהדונה"י נכללים חכמה בראש וחכמ' בסוף וששה אותיות באמצע רמז אל וא"ו ת"ת בשש קצותיו. ועל היותו נתון באמצע שניהם הם מתיחדים. פי' כי על ידו יכולה הבת לעלות אל בית אביה כנעוריה. ומפני זה אמר אל תאמרו ששני האבנים האלה הם נפרדים ונבדלים זו מזו ח"ו. שאינו אמת. אלא אדרבא הרקיע הנתון באמצע שניהם שהוא ת"ת הוא המייחדם ועל ידו יתחברו כי אין הבדלה אלא במקום הטומא' כדכתיב להבדיל בין הטמא ובין הטהור. אמנם במקום הטהור שהם אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים. וזהו מאמר הזקן והכא לית טומאה כו' דאלין אינון מסטרא דחיי וכו', המים האלה הם באצילות ולפיכך אין בהן הבדלה ועליהם נאמר המים שעל השמים ומים שתחת השמים ושמים הוא"ו הנתון ביניהם ואדרבה הרקיע שהוא וא"ו מייחדם. ובזה ניתרצה הקושיא אחת שהקשה. והקושיא השנית שהיא שאמר הכתוב ויהי מבדיל. זה נאמר בצד הגבור' בין צד הטהור ובין צד הטמא בין הזהב הטהור ובין סוגי הזהב ושם נזכר הבדלה בין מים טהורים זכים וברים, ובין מים טמאים עכורים מי המרים המאררים. וזה כוון באמרו אבל אילנא דעץ הדעת טוב ורע שהוא המקום שבו טוב קדושה, ורע טומא' כאמרם ז"ל במקום אחר טוב דא מטטרון, ורע דא סמאל שם הוא הבדל' בין מים למים. ע"כ ביאור המאמר ונתבארו מתוכו ענין מים עליונים ומים תחתונים:

מים העליונים פי' ר' משה כי חסד הם מים עליונים ואע"פ שיש עליונים מהם והם מימי החכמה וכבר פי' למעלה בזה. עוד אמר כי החסד נקרא מים מרוח ואמר הוא כי כן כתב בס"י. אמנם פירשתי המשנה ההיא בשער אם הא"ס הוא הכתר. עוד אמר כי החסד נקרא מים קדושים והם מים טהורים מצד החסד והם מים חיים. ובצד החיצון בקליפה מים טמאים מים זדונים מים רעים מי המרים המאררים מי המבול. והיא ההבדל' שנאמ' במים ויהי מבדיל בין מים למים והם דם טוהר ודם נדה כדפי' לעיל. עוד אמר שנק' החסד מים זכים מפני שהם נגד מים עכורים ע"ד שפי'. עוד החסד נקרא מים רבים מפני שיש מים מועטים והם מימי נצח שהוא חסד קטן בערך חסד. וכן המים של החסד הם מים מרובים ומימי הנצח הם מים מועטים. וגם נוכל לומר שנקראו מים מועטים החסדים התחתונים הנקראים חסדי דוד כדפי' בערכו. ור' משה פי' כי מים מועטים הם בגבורה ואפשר בצד החסד שבו. ובזהר פ' טהרת מצורע (דף נ"ד ע"ב) פי' כי הבינה נק' ג"כ מים רבים והטעם כי היא נהר שאינו פוסק מימיו. וז"ל ד"א מים רבים דא הוא נהר עילאה דמני' נפקין נהורין לכל עיבר וכלהו נגדין ואתמשכן מיניה עכ"ל הרי בפי' שהבינ' נקראת מים רבים בסוד בחינת' שהיא משפעת מימי הרחמים לכל המקורות. עוד פי' בזהר פ' תרומה (דף קע"א.) כי מי מנוחות הוא שפע הנשפע מן הבינה. עוד אמר ר' משה שחסד נקרא מי כיור והטעם מים הבאים מן הכיור העליון לקדש מהם אהרן ובניו כהני ה' ידיהם ורגליהם לקיום העולמות. והכונה שהם מים נמשכים ממים עליונים שרש החסד שהיא חכמ' ואין זה הכיור כמו שביארנו בערכו. ועכ"ז מי הכיור יהי' כפירושו. עוד אמר שהבינה נקראת מים נאמנים ולא פי' בו טעם ואפשר שנקרא כן מטעם שהוא נהר דלא פסקין מימוי ולפיכך הוא מקור נאמן שאינו פוסק:

מילה היסוד נקרא מילה וכן מוסכם בפי כל המפרשים אמנם לא יקרא מילה אלא בקבלתו מתוקף הגבורה בהתעוררות היין המשמח. וכן בשם אלהים מיל"ה בתוספות א' כמו שבארנו הענין הזה בשער השמות בפ"ד. ואין תימה על הענין הזה כי עיקר ההתעוררות לאבד הקליפות הוא מצד הגבורה. וזה שאנו מתפללים יבושו ויחתו מגבורתם שאע"פ שכח הקליפות ויניקתם הוא מהגבורה עכ"ז יבושו ויחתו והמחיתה תהי' מצד גבורתם שהיא הגבורה שהיא המשפעת בהם שבה ביעור הקליפות. וזהו אין ביעור חמץ אלא שרפה. ועם היות שדעת חכמים אף מפרר וזורה לרוח דהיינו בכח התפארת. או מטיל לים, בכח החסד. עכ"ז אליבא דכ"ע שרפה עדיפא שהוא כליון חרוץ והאצילים כרות יכרתון. ולכן המילה שהיא העברת הקליפות הוא ע"י הגבורה:

מכון פי' ר' משה במלה זו שני פי'. הא' בבינה וז"ל מכון לכל העולמים כי כל העולמים מכון וכסא לשבתו והוא יושב על כלם והוא מכונם וזיום ומחברם עכ"ל ואין אצלינו אלה הדברים עקר. ונ"ל כי המלכות נק' מכון מפני שהיא מכון לכל האצילות והיא משכינו למטה. וכן בינה מכון לג' ראשונות ומשכינם למטה על שבעה בניה כמו שנבאר בערך שכינה:

מכוסה נק' כ"ע מטע' שהוא מופלא ומכוסה ואין בו תפיס' כלל מפני שהוא אי"ן. ונוכל לומר שנקרא מכוסה כאשר נעלם תכלית ההעלם בעוד שלא נתפשט למטה:

מכפלה פי' בזוהר פ' חיי (דף קכ"ט.) כי המלכות נקר' מכפלה בערך שהיא כפולה. בחינתה עם הספירות ובחינתה עם המרכבות והעולמו' אשר תחתיה נמצאת כפולה. עוד פי' שם כי היא כפולה כי אין אות כפולה בשם כי אם היא שהיא אות ה' אחרונה ונמצאת לפי זה תקרא מכפלה במציאות הה"א המיוחדת עם הה"א העליונה להיותה כפול'. ונ"ל כי גם הבינה תקרא מכפלה כי גם היא כפולה כי הכל א':

מכריע ראשון ושני. קראו כן המפרשים לת"ת וצדיק. וכבר הארכנו בזה כל הצורך בשער המכריעים:

מכתם פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף רכ"ג ע"ב) כי מלה זו נחלקת לשנים מ"ך ת"ם מך הוא צדיק וכן נק' עני. ותם הוא הת"ת ובהיות' מיוחדים נקראים מכתם. וגוף ברית חשבינן חד:

מלא בפסוק לה' הארץ ומלואה פי' בזוהר פ' נח (דף ס"ז) השכינה שהיא ארץ עליונה. והמלוי שלה הם נשמות של הצדיקים. ובכל מקום מלוי השכינה הוא השפע והאור העליון הבא מן ת"ת אל המלכות והם הם נשמות הצדיקים:

מלאך המלכות נקראת מלאך בהיותה עושה שתי שליחות ומפני כך נקרא' מלאך פי' שהיא עושה שליחות' ע"י מטטרון או סנדלפון. ולפעמים תקרא בשם לווי מלאך ה' והטעם בהיות' עושה שליחות בעלה בפרטות. וזהו ה' בעלה ת"ת. או ירצה כאשר בעלה ג"כ עמה בסיוע ההוא והכל א'. ונקראת מלאך הגואל בהיות שליחותה לגאול מצרה. ולכן קראה יעקב המלאך הגואל מפני שמעולם גאל אותו מכל צרה. ונקראת מלאך הברית בהיותה משכרת על הברית או בהיותה חרב נוקמ' נקם ברית ונקראת מלאך פניו בהיות' משמשת את פני המשלח כי לפעמים יהי' שליחותה בהסתר פנים עליונים ופעמים בהיותה מאיר את פניה הפנים העליונים המאירים. ולפעמים נקראת מלאך האלהים בהיותה משגחת לדין. וזהו ביציאת מצרים ויסע מלאך האלהים. מפני שהיתה פעולתה האבד למצריים בכח הדין. ולא תקרא מלאך בעת הפעולה [אלא מקודם שפועלת כדאיתא בזוהר בלק (דף קפ"ז ע"א) וז"ל אלא כד איהי שליחא] מלעילא וקבילת זהרא מגו אספקלריא דלעילא דכדין מברכין לה אבא ואימא להאי אמרי לה ברתי זילי נטורי ביתיך פקידי לביתך הכי עבידי לביתך הכי זילי וזני לון. זילי דההוא עלמא דלתתא מחכאן לך בני ביתך מחכאן מזונא ממך הא לך כל מה דתצטרכי למיהב לון כדין איהי מלאך ואי תימא והא בכמה דוכתין אקרי מלאך ולא אתי למיזן עלמין. ועוד דבשמא דא לא זן עלמין אלא בשמא דיי' הכי הוא ודאי כד שליח מגו אבא ואימא אקרי מלאך וכיון דשארי על דוכתיה על תרין כרובי' ה' שמיה עכ"ל והנה מבואר שאינה נקרא בשם מלאך אלא בעת בואה קודם התחלת הפעולה דהיינו ישיבתה על הכרובים לפעול:

מלאכה פי' בזוהר פ' וישלח (דף קע"ב.) כי המלכות נקראת מלאכה מפני שעל ידה נעשה כל מלאכת העולם הזה ונקראת כן בבחינתה הפועלת בעולם. וכן פי' בתיקונים (בהקדמה דף מ"ב.) בפסוק ואמלא אותו וגו' ובכל מלאכה דא ה' עכ"ל:

ופי' עוד (שם דף י"ג.) שהיא נקראת מלאכה מלשון ותכל כל עבודת משכן וגו' שהיא לשון שלימות [פא]. וכן ע"י המלכות כל העליונים שלימים כי היא המשלמת הבנין. וה' המשלמת היא ה' רביעית לאותיות יהו"ה הוא שלימות הכל:

מלוכה פי' בזהר פ' ויקרא (דף ז' ע"ב) וז"ל והיתה לה' המלוכה מאי מלוכ' דא כ"י דמלכא בה אתקשר עכ"ל ומבואר כי השכינה נקרא מלוכה בהיותה מתייחדת במלך שהוא הת"ת כמבואר:

מלון היא השכינה וכן ביאר הרשב"י ע"ה בתיקונים (בהקדמה דף א' ע"ב) ונקראת כן מפני שהיא מלון ואכסניא להקב"ה ת"ת. ונקראת כן בעת שאינה מתייחדת עמו בעצמות אלא אכסניא והיינו מלון לינה א'. ובמ"א (בתקוני ז"ח דף קי"ח ע"א) פי' כי היא נקראת מלון אורחים בסוד היסוד האורח המתאכסן אצלה ע"ש:

מלח כפי הנראה מתוך דברי הזוהר בפי' ויחי (דף רמ"א ע"ב) כי מלח הוא יסוד כי הוא הנותן טעם בתבשיל ואם לא מפני שפעו ומלחו אין אדם יכול לעמוד מפני מרירות הדין שבמלכות ועל שמו נקרא המלכות ים המלח שיונק' מברית [מלח כדפי' בערך ים המלח]:

מלך בשם זה רבו הפי'. ומתוך דברי הרשב"י ע"ה ברוב המקומות נראה כי מלך סתם הוא הת"ת. אמנם לא יקרא מלך אלא בעמדו על המלכות וכן ביאר הרשב"י ע"ה בר"מ (תצא דף רע"ו) וז"ל לאו אתקרי תמן מלך עד דרכיב בסוסיא דיליה כנסת ישראל. קב"ה כד איהו לבר מאתריה לאו איהו מלך וכד אתחזר לאתריה והי' ה' למלך וגו' והכי ישראל אתמר בהון כל ישראל בני מלכים. כגוונא דאבא אינון בנוי לאו אינון בני מלכים עד דיתובון לארעא דישראל עכ"ל הרי מבואר שלא נקרא מלך אלא בהיותו על המלכות. וזהו דווקא במדת מלך סתם. אמנם כאשר יתלווה אליו מלה אחרת אז יהי' באופן אחר לפי הלווי. וכן ביאר הרשב"י ע"ה במ"א בר"מ (בהר דף ק"ט.) וז"ל ובכל אתר המלך סתם דא קב"ה. ופי' הת"ת כדמוכח התם. ובזוהר פרשת תרומה (דף קכ"ז ע"ב) בפסו' אפריון עשה לו המלך שלמה וגו' פי' כי מלך סתם היא המלכות שהוא מלך המשיח כמו שנבאר בודאי פליגא על דא. אם לא שנאמר כי כמו שהוא נק' מלך סתם כן היא על שמו נקרא מלך סתם וזה דוחק. ויש מל"ך שלמ"ה ובו ג' פרושים אחת בת"ת ונק' מלך שהשלום שהוא יסוד הוא שלו כנודע כן פי' בפרשת תרומה שם. ועוד פי' בשיר השירים כי מלך שלמה הוא בבינה שהשלום שהוא הת"ת הוא שלו כנודע. ובסבא (דמשפטים דף ק.) פי' כי מלך שלמה הוא חכמה והשלום שהוא הת"ת הוא שלו בסוד שנק' בן ישי בן י"ש י' שהיא חכמה כדפירשנו בערכו וע' פנים לתורה. ולכולהו פי' לא תקרא מלך שלמה אלא בסוד השפעתה בשלימות ובהיות הת"ת או היסוד עמה תתייחס בשם שלמה שהוא ההכרעה כמבואר בערך שלמים. ויש המלך הגדול והוא הבינה כשמשפיע בחסד. ולפעמים תקרא הבינה המלך הקדוש. ופי' רבי משה שנקרא כן מצד הת"ת שנקרא קדוש. ואפשר שנקרא קדוש מצד הגבורה כי גם מצדה הקדושה כמו שנבאר בערכו וכמו שבארנו בערך יב"ק. וכן הענין הזה בסוד הדין הוא נקרא המלך הקדוש וכבר אפשר שיקרא הת"ת מלך הקדוש ומלך טהור. א' מצד הגדולה וא' מצד הגבורה שמצדה הקדושה והטהרה כמו שבארנו בערך טהרה. ומלך גדול מצד הגדול'. וכדי שנוכל להבחין אימת יהי' המלך בת"ת או בבינה והיה כאשר בראש המלה ובראש השם תתלווה ה' הידיעה כמו המלך הקדוש המלך המשפט כי שניהם בבינה בהיותם שוכנת בת"ת. אז ה' הידיעה עד נאמן שהכנוי הזה בבינה כדפי' בערך ה'. אבל בלא ה' אז יהי' בת"ת וזה הכלל נראה אצלינו עיקר. עוד נשפוט הלווי לפי עניינו בפני עצמו. ומלת מלך לפי שפיטתו בה' הידיעה בא' משני מקומות הנזכר [פב] (ובזוהר פרשת ויצא (דף קנ"א) כי הבינה נקראת אלף רבתי והבינה קרית מלך רב הכריח כפי' הראשון. ואפשר שיקרא כן מצד החכמה ששם ענין רבות, כי הגדולה גדול בחכמה ר"ב. ואפשר מצד הגדולה). ובתיקונים (בתקוני ז"ח דף קכ"ז) החכמה נקרא מלך רב והבינה קרית מלך רב הכריע כפירוש הראשון בענין רב. עוד מלך העולם ורמז זה בבינה ודאי. והטעם כי הוא מלך העולם שהוא רמז אל ההקף ואין זה מתייחס אלא בבינה, ובהיותה מלך על כל העולם שהוא רמז אל ששת ימי בראשית שאז משפעת בהם כמו שהמלך זן ומפרנס לכל עבדיו. ור' משה פי' בתפארת ואינון מתיישב והוא הפך דעת הזהר. עוד יש מלך מלכי המלכים ורבי משה פי' מלך בינה. מלכי שהם ג' אבות שהם מלכי על המלכים שהם ג' ענפים הנמשכים מהם זו היא כוונתו בקיצור. והיותר מתיישב אצלינו. כי מלך הוא כ"ע והוא מלך המולך על מלכי שהם שני מלכים חכמה ובינ' שהם מלכים המולכים על שבע' מלכים שהם שבע' ימי הבנין. ונמצא בג' מלות אלה כלול כל העשר. ולפי דרכנו בחיבור הזה בהזכירנו א"ס אנו אומרים אח"כ מלך מלכי המלכים, ליחדו בעשר ספירותיו ולהמליכו בהם. עוד יש מלך נורא הוא התפארת והוא עצמו נקרא נורא כמו שיתבאר בערכו. עוד יש מלך שלם והיא הבינה כ"פ בזוהר פרשת לך (דף פ"ז ע"א) ואפשר שנקראת כן בעת שהיא שולטת על התפארת שהוא השלם. עוד פי' שם כי המלכות נקראת מלך שלם בהיותה מתיחדת עם התפארת שאז היא שלימה. עוד פי' בזוהר פרשת ויחי (דף רל"ח.) כי המלכות בערך בחינת' שאין לה אלא מה שמקבלת מהת"ת נקראת היא מלך המשיח. ואפשר לפרש מלך שאין לה אלא משיחת השמן העליון:

מלכות המדה העשירית נקראת המלכות. והטעם כי היא מלכותו של מלך. ושם מלכות כולל כל פמליא של מעלה. כי כמה פנים לפנים הנוראים. וכמה אחוריים לאחוריים דלאו נראין ובהיות הכל כלול נקרא מלכות. כי שם זה כולל כל המלכות קטנים וגדולים. אמנם בהיות המד' הזאת ובתולות אחריה רעותי' מתייחדות במלך התפארת. אז נק' מלכות שמים ושמים הוא הת"ת כמבואר בערכו. ובהיותה נכללת ביחוד בעלה עם כל מה שלמעל' אז נקראת מלכות שמים שלימ' המור' על שלימות' ולא על פרצות'. שהיא מצה שלימ' לא פרוס'. ולפעמים נק' מלכות בית דוד. והטעם כי כל מלכות בית דוד תלוים בה וכן יש לה כ"ח עתים כמנין מלכי בית דוד. וכמו שיש מלכות שמים כן יש מל' זדון הרשע' שתעקר ב"ב וזהו היא לילית הרשע' ופמליא שלה כמו שנבאר בשער התמורות ושער היכלי התמורות:

מלכי צדק בארו בזוהר (בלק דף קצ"ג ע"ב) שהיא המלכות וז"ל אתה כהן לעולם כו' מאן על דברתי מלכי צדק, אלא כהן עלאה דא איהו דקיימא על דבר בגין דההוא דבר לא קיימא אלא בימינא. וההוא דבר מאן איהו, מלכי צדק כך שמיה עכ"ל:

מלפני ה' פי' בזהר פרשת תרומה (קע"א.) כי מלפני הוא הבינ' שהוא על הת"ת ושם פי' ג"כ בנצח והוד וצ"ע שם:

(וע"ש בד"א) ממלכת כהנים פי' הרשב"י ע"ה בזוהר פרשת צו (דף ל"ד ע"ב) כי כשמתייחדת מלכות עם הת"ת ומתעלת על ידי החסד המשפיע ע"י הכהנים. נקראת ממלכת כהנים:

מנוחה פי' ר' משה כי יסוד הוא מנוחה מטעם כי הוא לשון נופש ומנוחה כי הוא נח בביתו. או מלשון ירידה כי תרגום וירד ונחת כי הוא יורד למלכות. ונראה לי כי הבינ' נקרא מנוחה מטעם וישבות ותרגומו ונח. מנוחת הדברים בסוד היובל הגדול ושם מנוחת הגילגול בשמיטות כלם. והיא נקראת שבת הגדול כאשר יתבאר בערכו:

מנורה היא השכינ' בהיות' מנהרת בסוד שבעת הנרות בהיותן ז' ספירות עליונות מוצקות לשבע נרות שבה ויש מנור' עליונ' והם שבע הספי' עצמן. והמורגל היא השכינ' ונקראת כן בקבלת' מן החכמ' ע"י החסד. והוא פירוש מנו' בדרום והרוצ' להחכים ידרים כן פי' בתיקונים (בהקדמה דף י"ב ע"ב) עוד שם במ"א (בדף י"ג ע"ב) כי מטטרון הוא מנור' פי' כלי המנור'. הפתיל' היא השכינ' השמן הוא שפע היסוד. האור הוא הת"ת:

מנחה פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף רמ"ז) שהיא המלכות. כאשר היא בין שתי הזרועות אז נקראת מנחה חדשה. [פג] אמנם תפלת המנח' היא מצד הגבור' כדפירשו רז"ל יצחק תקן תפלת המנחה:

מסגרת לעמת המסגרת תהיינ' וכו' פי' הרשב"י ע"ה בזהר בראשית (דף ל"א ע"א) שהוא בינה עלמא דאתי ע"ש:

מספר הימים פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא מ"ט דף פ"ג ע"ב) כי המלכות נקראת מספר הימים והטעם כי היא חשבון ומספר לימים עליונים ופי' כי הימים העליונים מתגלים על ידי המדה הזאת והיא המגלה אותם. כמו החשבון שהוא הגבלת הדבר הנמנה ומצד הגבול והחשבון מתגלה:

מעון פי' רבי משה כי החסד נקרא מעון. מפני שנאצלת מחכמה עליונה הנק' מעונה שנאמר (דברים לג) מעונה אלהי קדם. ולשון קדם מורה על החכמה. ואמר שלפעמים נקרא ג"כ החכמה מעון. ואמר שג"כ המלכות נקראת מעון שהוא מעון לעליונים ולתחתונים. ויש שפי' בכתר:

מעיין במלה זו רבו הפי' בין בדברי המפרשים בין בדברי הרשב"י. וזה ישוב הדברים �