המשפחה - תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ח עמוד ב, דף ט עמוד א (עמודים 28-29)

למדו חכמנו: (ברייתא)

 

אדם אמר לאישה היי אישתי ואני אתן לך מנה (=סכום כסף, 100)

עונה האישה: שים אותם על גבי סלע.

ההלכה: אינה מקודשת.

אך אם הסלע היה של האישה הרי שהאיש העביר את הכסף לרשותה הבלעדית ולכן ההלכה היא, מקודשת.

שואל רבי ביבי: אם הסלע היה של שניהם מהו הדין?

עונה הגמרא: תיקו! אין תשובה והשאלה נשארת לעמוד במקומה.

תנו רבנן:

<תחילת הברייתא>

התקדשי לי במנה,

תנם על גבי סלע

אינה מקודשת,

 

ואם היה סלע שלה - מקודשת.

בעי רב ביבי: סלע של שניהם, מהו?

תיקו.

אם אומר האיש: התקדשי לי בכיכר (לחם)

וענתה האישה: תן אותה לכלב!

ההלכה: אינה מקודשת

ואם  הכלב היה שלה - מקודשת.

שואל רב מרי: אם היה הכלב רודף אחריה, מהו הדין?

האם משום שבמתן הכיכר לכלב היא נצלה מהכלב על ידי האיש ונהנתה בכך שלא נפצעה ובגדיה לא הושחתו, הקידושין יתפסו? או שמא האישה יכולה לומר לאיש: אתה רואה שרודפים אחרי, אתה חייב על פי ההלכה להציל אותי בכל מקרה ולכן לא יתפסו הקידושין?

עונה הגמרא: תיקו

התקדשי לי בככר,

תנהו לכלב

אינה מקודשת,

ואם היה כלב שלה מקודשת.

בעי רב מרי: כלב רץ אחריה, מהו?

בההוא הנאה דקא מצלה נפשה מיניה גמרה ומקניא ליה נפשה,

 או דלמא מצי אמרה ליה: מדאורייתא חיובי מחייבת לאצולן?

תיקו.

אומר האיש: התקדשי לי בכיכר

עונה לו האישה: תן אותו לעני

ההלכה: אינה מקודשת,

אפילו אם היה זה עני שהאישה בדרך כלל מפרנסת,

מהו הטעם? האישה יכולה לומר לאיש: כמו שאני מחויבת לפרנס עניים גם עליך חלה חובת צדקה ולכן זה לא נחשב שנתת לי את הכיכר.

התקדשי לי בככר,

תנהו לעני,

אינה מקודשת,

אפילו עני הסמוך עלה;

מאי טעמא? אמרה ליה: כי היכי דמחייבנא ביה אנא, הכי מחייבת ביה את.

<סוף הברייתא>

היה איש אחד שהיה מוכר מחרוזות של חרוזי זכוכית.

 

באה אישה אחת ואמרה לו: תן לי ענף אחד (של חרוזים)

 

אמר לה: אם אתן לך, תנשאי לי?

אמרה לו: "הבה מיהבה" כלומר "תביא תביא" (בלשון זלזלול)

אמר רב חמא: כל הבה מיהבה אין בו ממש. כלומר, האישה לא ממש נתכוונה לנישואין ואין כאן קידושין.

ההוא גברא דהוה קא מזבין חומרי פתכייתא,

אתאי ההיא איתתא, אמרה ליה: הב לי חד שוכא,

אמר לה: אי יהבינא ליך מיקדשת לי?

אמרה ליה הבה מיהבה;

אמר רב חמא: כל הבה מיהבה לאו כלום הוא.

היה איש ששתה יין בחנות (בית מרזח),

באה אישה אחת

ואמרה לו: תן לי כוס (יין),

אמר לה: אם אתן לך תתקדשי לי?

אמרה לו "אשקויי אשקיין" כלומר "תשקה תשקה" (בזלזול) אמר רב חמא: כל אשקויי אשקויין אין בו ממש ואין כאן קידושין.

ההוא גברא דהוה קא שתי חמרא בחנותא, אתאי ההיא איתתא,

אמרה ליה: הב לי חד כסא,

אמר לה: אי יהבינא ליך מיקדשת לי? אמרה ליה: אשקויי אשקיין,

אמר רב חמא: כל אשקויי אשקיין לאו כלום הוא.

היה איש שזרק תמרים מראש הדקל,

באה אישה אחת ואמרה לו: זרוק לי שתיים,

אמר לה: אם אזרוק לך תתקדשי לי?

אמרה לו "שדי מישדא" (זרוק זרוק, בזלזול)

אמר רב זביד: כל שדי מישדא אין בו ממש.

ההוא גברא דהוה קא שדי תמרי מדקלא,

אתאי ההיא איתתא, א"ל: שדי לי תרתי,

אמר לה: אי שדינא ליך מיקדשת לי?

אמרה ליה: שדי מישדא;

אמר רב זביד: כל שדי מישדא לאו כלום הוא.

נשאלה להם (לחכמים): הביטויים "הב" "אשקי" "שדי", מה דינם,

האם גם הם לשון זלזול או יש בהם ממש, והאישה מקודשת?

אמר רבינא: כן, האישה מקודשת

ואילו רב סמא בר רקתא אמר: "כתר המלך" (כביכול הוא נשבע בכתר המלכות) שאין כאן קידושין.

וההלכה כמו רב סמא, אינה מקודשת, כלומר גם אלה לשונות של זלזול.

איבעיא להו: הב אשקי ושדי,

מהו?

אמר רבינא: מקודשת;

רב סמא בר רקתא אמר: תגא דמלכא! אינה מקודשת.

והלכתא: אינה מקודשת.

הגמרא מסיימת את הסוגיה בשלוש הלכות שנידונו בעמוד הקודם.

הלכה: שיראים (בגדי משי) אינם זקוקים לשומא, כלומר לא צריך להעריך את שווים.

הלכה: כרבי אליעזר שפסק כי אם אדם מבטיח לאישה מאה, אך נתן לה במעמד הקידושין רק דינר אחד, הקידושין תקפים, ושאר הסכום יהיה חוב.

הלכה: כרבא בשם רב נחמן שפסק כי אם אדם מבטיח סכום מסויים לאישה, אך במעמד הקידושין הוא נותן לה משכון (עירבון) להבטחת התשלום הקידושין אינם תקפים.

 

והלכתא: שיראי לא צריכי שומא.

והלכתא כרבי אלעזר

 

והלכתא כרבא אמר רב נחמן.

הערה: בחלק הראשון של הסוגיה מופיעה ברייתא, אך באופן יוצא דופן נכנסות שאלות הגמרא אל תוך הברייתא. לכן הברייתא עצמה מודפסת באותיות נטויות ומודגשות ואילו קטעי הגמרא באותיות רגילות.