אדם קידש אישה בחבילת סמרטוטים. ישב רב שימי בר חייא לפני רב והיה מעריך את שווים, אם יש בחבילה שווה פרוטה, הנישואין תקפים, אם לא, הנישואין לא תקפים.

שואלת הגמרא: ואם אין בחבילה שווה פרוטה, הנישואין לא תקפים?

והרי אמר האמורא שמואל שקיים חשש לקידושין במקרה שהחפץ שווה פרוטה במקום אחר?

עונה הגמרא: אין קושיה. רב שימי רצה לבדוק אם יש במקרה זה קידושין בוודאות או ספק קידושין.

ההוא גברא דאקדיש בזוודא דאורדי, יתיב רב שימי בר חייא קמיה דרב וקא מעיין בה, אי אית בה שוה פרוטה - אין, אין לא - לא.

ואי לית בה שוה פרוטה - לא?

והאמר שמואל: חיישינן!

לא קשיא: הא בקידושי ודאי, הא בקידושי ספק.

אדם קידש אישה באבן כחולה (אבן שיש חצי יקרה או אבן כחולה המשמשת לצביעת עיני נשים)

מדובר כאן בנישואין שנערכו זמן רב לפני המקרה, האישה לא הכירה בנישואיה ונישאה לאדם אחר.

ישב רב חסדא וניסה להעריך האם האבן שווה פרוטה.

אם כן, הנישואין תקפים, ואם לא, לא.

שואלת הגמרא: ואם האבן לא שווה פרוטה הנישואין לא תקפים?

והרי אמר שמואל שחוששים (שמא שווה האבן פרוטה במקום אחר!)

עונה הגמרא: רב חסדא איננו סבור כשמואל.

אמרה לרב חסדא אמו (של החתן): הרי באותו יום של הקידושין האבן הייתה שווה פרוטה! (ומאז איבדה מערכה)

אמר לה רב חסדא: אני לא יכול לקבל עדות כמו שלך ובגללה להכריע שהנישואין הראשונים היו תקפים.

אם רב חסדא היה מכשיר את הנישואין הראשונים הרי שהאישה חייתה בחטא עם בעלה השני וילדיה ממזרים.

ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא,

יתיב רב חסדא וקא משער ליה, אי אית ביה שוה פרוטה - אין, ואי לא - לא.

ואי לית ביה שוה פרוטה - לא?

והא אמר שמואל: חיישינן!

רב חסדא לא סבר ליה דשמואל.

אמרה ליה אימיה: והא ההוא יומא דקדשה הוה ביה שוה פרוטה!

אמר לה: לאו כל כמינך דאסרת לה אבתרא,

שואלת הגמרא (או רב חסדא בעצמו): האם אין מקרה זה דומה לסיפור של יהודית אשתו של רבי חייא, שכל פעם שהייתה יולדת (תאומים) הייתה סובלת קשות. רצתה להתגרש מרבי חייא אך הוא לא הסכים.

ניסתה יהודית להשתחרר מן הנישואין ואמרה לרבי חייא: אמי אמרה לי כי אבי קידש אותי לאיש אחר כשהיית קטנה, ולכן אני בכלל לא אשתך!

השיב לה רבי חייא: אינני יכול לקבל את העדות של אמך, שהרי אין לה עדים לעניין, כאן ועכשיו.

רב חסדא מנסה להוכיח באמצעות סיפור זה שאירע עשרות שנים לפני זמנו כי אם אין עדות ממשית במקום הדיון, אין פוסלים נישואין על סמך עדות חלקית או שמועות.

לאו היינו דיהודית דביתהו דרבי חייא, דהוית לה צער לידה,

אמרה ליה, אמרה לי אם: קיבל ביך אבוך קידושי כי זוטרת!

אמר לה: לאו כל כמינה דאימך דאסרת ליך עילואי.

הדיון חוזר למעשה של רב חסדא והאבן הכחולה.

אמרו חכמים לרב חסדא: מדוע אינך מקבל את עדות האם שהאבן הייתה שווה פרוטה בזמן הקידושין? הרי ישנם עדים באידית (אולי הכוונה לאורית = מערב = ארץ ישראל) שיודעים בוודאות כי האבן כן הייתה שווה פרוטה, ולכן אין סיפור זה דומה כלל לסיפור יהודית ורבי חייא!

עונה רב חסדא: כעת אין לפני עדות ראויה ולכן אינני יכול לקבוע שהאבן הייתה שווה פרוטה בזמן הקידושין.

אמרי ליה רבנן לרב חסדא: אמאי? הא איכא סהדי באידית, דידעי דבההוא יומא הוה ביה שווה פרוטה!

השתא מיהא לא ליתנהו קמן,

ושוב מביאה הגמרא (או רב חסדא בעצמו) ראיה מסיפור אחר על מנת להוכיח את צדקתו:

האם אין זה דומה למעשה של רבי חנינא?

הכוונה היא למקרה שהובא לפני רבי חנינא, אישה הודתה כי נפלה בשבי והשתחררה, אך לא נטמאה בשבי. על פי ההלכה, אישה שמעידים עליה כי נשבתה, אסורה לכוהן. במקרה זה אין לפני רבי חנינא עדות ממשית כי אמנם האישה נפלה בשבי, אלא רק ההודאה שלה בעצמה.

שואל רבי חנינא: האם משום שמספרים לי כי ישנם אי שם באסתן (בצפון הרחוק) עדים שיודעים כי נשבתה, אני צריך לאסור אותה (לכוהן)?

לאו היינו דר' חנינא?

דא"ר חנינא: עידיה בצד אסתן ותיאסר?

ושוב חוזרים לרבי חסדא. אומרת הגמרא כי אביי ורבא (תלמידי רב חסדא) לא סבורים כמו רב חסדא כי יש להתיר את האישה שהתקדשה באבן הכוחלא, אך הם מוכנים להתיר את השבויה.

נימוקם הוא: את השבויה יש להתיר כי אנו מאמינים לה באופן עקרוני כי עשתה הכל על מנת שלא להטמא בשבי ואפילו כיערה את עצמה על מנת להרחיק ממנה אנסים. אבל איזה נימוק יש להקל באשת איש?

אביי ורבא לא סבירא להו להא דרב חסדא,

אם הקילו בשבויה דמנוולה נפשה גבי שבאי, ניקיל באשת איש?

מספרת הגמרא כי מאותה משפחה של האישה נותרו צאצאיה בעיר סורא, וחכמים נמנעו מלהינשא להם, משום חשש ממזרות, שהרי אם האבן הייתה שווה פרוטה בזמן הקידושין הרי שנישואיה השניים הם בחטא וכל ילדיה מן הבעל השני ממזרים, שכן היא אשת איש.

מסבירה הגמרא כי אותם חכמים שפרשו מן המשפחה הזו, עשו כן, לא משום שהם סבורים כשמואל שמדובר כאן בקידושי ספק, אלא משום שהם כדעת רבא ואביי המחמירים במקרה של אשת איש לעומת שבויה.

אישתאר מההיא משפחה בסורא ופרשו רבנן מינה,

ולאו משום דסבירא להו דשמואל, אלא משום דסבירא להו כאביי ורבא.