רב רחומי היה מצוי לפני רבא בעיר מחוזא,

והיה רגיל לחזור לביתו בכל ערב יום כיפור.

יום אחד, משך הלימוד אותו, והייתה אשתו מחכה לו שיבוא, הנה הוא בא, הנה הוא בא, והוא לא הגיע.

הצטערה האישה ודמעות זלגו מעינה,

 בזמן המעשה, ישב רב רחומי על הגג.

נפתח הגג תחתיו והוא מת.

כי הא דרב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא, הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד משכתיה שמעתא, הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי, לא אתא,

חלש דעתה אחית דמעתא מעינה,

הוה יתיב באיגרא,

אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה.

רבי חנניה בן חכינאי עמד ללכת ללמוד תורה בבית רבו, לאחר חתונתו של רבי שמעון בר יוחאי,

אמר לו רבי שמעון: המתן לי עד שאבוא עמך, אך רבי חנניה לא המתין.

הלך וישב ללמוד שתים עשרה שנה בבית רבו.

עד שחזר השתנו שבילי העיר והוא לא מצא את הדרך לביתו.

הלך וישב על גדת הנהר, שמע שקוראים לבחורה אחת "בת חכינאי, בת חכינאי, מלאי את כדך ובואי נלך"

אמר חנניה: אני מסיק מכך שזוהי בתנו. הלך אחריה.

הייתה יושבת אשתו ומנפה קמח. נשאה עיניה וראתה אותו, הכירה אותו, ופרחה נשמתה ומתה.

אמר חנניה לפני ה': ריבונו של עולם, זה שכרה של מסכנה זו?

בקש רחמים עליה וחזרה לחיים.

רבי חנניה בן חכינאי הוה קאזיל לבי רב בשילהי הלוליה דרבי שמעון בן יוחאי,

אמר לו: איעכב לי עד דאתי בהדך, לא איעכבא ליה.

אזל יתיב תרי סרי שני בבי רב.

עד דאתי אישתנו שבילי דמתא ולא ידע למיזל לביתיה.

אזל יתיב אגודא דנהרא, שמע לההיא רביתא דהוו קרו לה: בת חכינאי, בת חכינאי, מלי קולתך ותא ניזיל.

אמר: שמע מינה, האי רביתא דידן, אזל בתרה.

הוה יתיבא דביתהו קא נהלה קמחא, דל עינה חזיתיה, סוי לבה פרח רוחה.

אמר לפניו: ריבונו של עולם, ענייה זו זה שכרה?

בעא רחמי עלה וחייה.

רבי חמא בר ביסא הלך וישב שתים עשרה שנה בבית המדרש.

כשחזר אמר: לא אעשה כמעשה בן חכינאי (בסיפור הקודם), שלח הודעה לביתו מבית המדרש.

בא רבי אושעיא בנו וישב לפניו, היה שואל אותו שאלות, וראה כי שאלותיו שנונות, הצטער ואמר: אם הייתי מלמד את בני, גם הוא היה חכם כזה.

בא לביתו, נכנס גם הבן, קם רבי חמא לכבודו בנו כי חשב שהוא רוצה לשאול אותו דבר מה,

אמרה לו אשתו: האם האב קם מלפני בנו? (ורק אז הבין כי זהו בנו שלו)

קרא עליו רמי בר חמא את הפסוק בקהלת "החוט המשולש לא במהרה ינתק" זהו רבי אושעיא בנו של רבי חמא בנו של רבי ביסא.

רבי חמא בר ביסא אזיל יתיב תרי סרי שני בבי מדרשא.

כי אתא, אמר: לא איעביד כדעביד בן חכינאי, עייל יתיב במדרשא, שלח לביתיה.

אתא ר' אושעיא בריה יתיב קמיה, הוה קא משאיל ליה שמעתא, חזא דקא מתחדדי שמעתיה, חלש דעתיה, אמר: אי הואי הכא הוה לי זרע כי האי.

על לביתיה, על בריה, קם קמיה. הוא סבר, למשאליה שמעתתא קא בעי,

אמרה ליה דביתהו: מי איכא אבא דקאים מקמי ברא?

קרי עליה רמי בר חמא: (קהלת ד') החוט המשולש לא במהרה ינתק - זה ר' אושעיא בנו של רבי חמא בר ביסא.

רבי עקיבא היה רועה צאן אצל כלבא שבוע. ראתה בתו שהוא צנוע ומעולה, אמרה לו: אם אתקדש לך לאשה, תלך ללמוד בבית רב? אמר לה כן.

התקדשה לו בחשאי ושלחה אותו ללמוד.

שמע זאת אביה, הוציאה מביתו והדירה מנכסיו.

הלך וישב שתים עשרה שנה בבית רב.

כשחזר, באו עמו שנים עשר אלף תלמידים. שמע זקן אחד שאמר לאישה: עד מתי תחיי כאלמנה חיה? השיבה לו, אם היה שומע לי היה הולך ולומד עוד שתים עשרה שנים.

אמר רבי עקיבא, יש לי רשות להמשיך ללמוד, הלך וישב שתים עשרה שנים נוספות בבית הרב. כששב באו עמו עשרים וארבעה אלף תלמידים.

שמעה אשתו כי הוא שב, יצאה לקראתו. אמרו לה השכנות, שאלי בגד ללבוש והתלבשי כיאות, אמרה להן, (משלי י"ב) "יודע צדיק נפש בהמתו".

כשהגיעה האישה אליו, נפלה לרגליו ונשקה אותו. היו דוחפים אותה עוזריו של רבי עקיבא. אמר להם, עזבו אותה, שלי ושלכם – שלה הוא.

שמע אביה שבא רב גדול לעיר, אמר: אלך אליו, אולי יפר לי את נדרי. בא לרבי עקיבא.

אמר לו רבי עקיבא: האם נדרת בתנאי שעקיבא הוא איש גדול?

השיב לו: אם היה יודע אפילו פרק אחד או אפילו הלכה אחת, לא הייתי נודר.

אמר לו: אני הוא עקיבא, נפל האב על פניו, נשק את רגלי רבי עקיבא ונתן לו את מחצית ממונו.

רבי עקיבא רעיא דבן כלבא שבוע הוה, חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי, אמרה ליה: אי מקדשנא לך אזלת לבי רב? אמר לה: אין.

איקדשא ליה בצינעה ושדרתיה.

שמע אבוה אפקה מביתיה, אדרה הנאה מנכסיה.

אזיל יתיב תרי סרי שנין בבי רב.

כי אתא, אייתי בהדיה תרי סרי אלפי תלמידי. שמעיה לההוא סבא דקאמר לה: עד כמה קא מדברת אלמנות חיים? אמרה ליה: אי לדידי ציית, יתיב תרי סרי שני אחריני.

אמר: ברשות קא עבידנא, הדר אזיל ויתיב תרי סרי שני אחריני בבי רב. כי אתא, אייתי בהדיה עשרין וארבעה אלפי תלמידי.

שמעה דביתהו הות קא נפקא לאפיה, אמרו לה שיבבתא: שאילי מאני לבוש ואיכסאי, אמרה להו: (משלי י"ב) יודע צדיק נפש בהמתו.

כי מטיא לגביה, נפלה על אפה קא מנשקא ליה לכרעיה, הוו קא מדחפי לה שמעיה, אמר להו: שבקוה, שלי ושלכם שלה הוא.

שמע אבוה דאתא גברא רבה למתא, אמר: איזיל לגביה, אפשר דמפר נדראי. אתא לגביה,

אמר לו: אדעתא דגברא רבה מי נדרת?

אמר לו: אפילו פרק אחד ואפילו הלכה אחת.

אמר ליה: אנא הוא, נפל על אפיה ונשקיה על כרעיה, ויהיב ליה פלגא ממוניה.