הארות

הטקסט התלמודי

כותרות

הקטע מן המשנה בשלמותו:

וכל מצות האב על הבן - אחד אנשים ואחד נשים חייבין. כלומר, כולם חייבים לקיים מצוות אלה, גם האנשים וגם הנשים.

כל מצות האב על הבן וכו'.

ציטוט מן המשנה בדף כט (עמוד 58)

שואלת הגמרא: מהי המשמעות של מצוות האב על הבן? או במלים אחרות – מי מקיים מצוות אלה האב לבנו או הבן לאביו?

מאי כל מצות האב על הבן?

שאלת הגמרא לצורך הבהרה

אם נניח שמדובר במצוות שאב עושה לבנו, זה לא יתכן כי המשנה הנ"ל ציינה בפירוש כי מצוות האב על הבן הן חובת האנשים והנשים כאחד, והרי למדנו בברייתא כי האב חייב לבנו ברית מילה ופדיון, ואם הברייתא ציינה במפורש אב הרי שברור כי רק האב חייב בכך ולא האם!

אילימא כל מצותא דמיחייב אבא למיעבד לבריה, נשים חייבות?

והתניא: האב חייב בבנו למולו ולפדותו;

אביו אין, אמו לא!

אילמא – נסיון הצבה (שאינו עולה יפה)

אמר רב יהודה: יש לנסח את המשנה כך: "כל מצות האב המוטלת על הבן לעשות לאביו - אחד אנשים ואחד נשים חייבין." כלומר, מדובר במשנתנו במצוות שהבן עושה לאביו ואז ברור כי בנים ובנות שווים.

אמר רב יהודה[1], הכי קאמר: כל מצות האב המוטלת על הבן לעשות לאביו - אחד אנשים ואחד נשים חייבין.

רב יהודה מתקן את נוסח המשנה

מביאה הגמרא ברייתא תומכת בדעה זו:

כתוב בתורה "איש אמו ואביו תראו" לכאורה מדובר על איש ולא על אישה?!

אלא שאומרת הברייתא, המשך הפסוק מדבר על שני המינים כשכתוב "תראו" ברבים, לאמור – האיש והאישה חייבים בכבוד הוריהם.

אם כך למה בכל זאת כתוב בתחילת הפסוק "איש"?

משום שלאיש יש עדיפות על האישה ביכולת לכבד את ההורים. אישה נשואה נמצאת במשפחת בעלה ואיננה יכולה לכבד את הוריה באותה מידה שאיש הממשיך לגור בבית הוריו יכול לכבדם.

תנינא להא דתנו רבנן: איש - אין לי אלא איש,

אשה מנין? כשהוא אומר: תיראו - הרי כאן שנים;

אם כן, מה תלמוד לומר איש? איש סיפק בידו לעשות, אשה אין סיפק בידה לעשות, מפני שרשות אחרים עליה.

ברייתא תומכת בתיקון שעשה רב יהודה

אם האישה מתגרשת, היא שווה לאיש בחובת כיבוד ההורים כיוון שאין היא ברשות בעלה.

אמר רב אידי בר אבין [2]אמר רב[3]: נתגרשה, שניהם שוים.

רב אידי מצמצם

הברייתא מביאה שלושה צמדי פסוקים מן המקרא כשלכל צמד שורש לשוני משותף, ולכן אפשר ללמוד גזירה שווה מכל צמד.

צמד ראשון:

כבד את אביך ואת אמך

כבד את ה' מהונך

כבוד הורים שווה לכבוד ה'

צמד שני:

איש אמו ואביו תיראו

את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד

יראת הורים שווה ליראת ה'

צמד שלישי:

מקלל אביו ואמו מות יומת

איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו

קללת הורים שווה לקללת ה'

הברייתא מוסיפה כי אי אפשר להשוות הכאת הורים להכאת ה' מסיבה ברורה,

ועוד מציינת הברייתא כי כל הדברים שציינה הברייתא הם על פין הדין, כי שלושה שותפים באדם  (בהמשך)

תנו רבנן:

נאמר: (שמות כ)

כבד את אביך ואת אמך, ונאמר: (משלי ג) כבד את ה' מהונך, השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום;

נאמר: (ויקרא יט) איש אמו ואביו תיראו, ונאמר: (דברים ו) את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד, השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום; נאמר: (שמות כא) מקלל אביו ואמו מות יומת, ונאמר: (ויקרא כד) איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, השוה הכתוב ברכת אב ואם לברכת המקום;

אבל בהכאה - ודאי אי אפשר; וכן בדין, ששלשתן שותפין בו.

ברייתא:

השוואת כבוד הורים לכבוד ה'

מעלה אני – אני מחשיב

דרתי – גרתי

מי שאמר והיה העולם – כינוי מליצי לאל

משדלתו בדברים – האם מדברת ברכות לבנה

מלמדו תורה – לפעמים צריך להפעיל כוח על מנת ללמד...

תנו רבנן: שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני. תניא, רבי[4] אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הקב"ה כיבוד אב לכיבוד אם; וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו, מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקב"ה מורא האם למורא האב.

ברייתא: שלושה שותפים באדם

רבי מלמד אותנו דבר שרובנו יודעים. מאחר שרוב האנשים פוחדים מן האב יותר מאשר מן האם, הקדימה התורה את יראת האם, ומכיוון שרוב האנשים מכבדים את אמם יותר מן אביהם, הקדימה התורה את כבוד האב, לאמור – שניהם שווים בכבוד וביראה.

תוספת זזו נאמרה על ידי התנא של רב נחמן. התנא בתקופת האמוראים הוא האיש שיודע בעל פה את המסורות ומקריא אותן בבית המדרש.

תני תנא קמיה דרב נחמן: בזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאלמלי דרתי ביניהם ציערוני.

תוספת מבית מדרשו של רב נחמן[5]

על פי הסיפור, כיבד דמא בן נתינה את אביו למרות שהפסיד סכום כסף גדול.

פרה אדומה – דרושה לצורך הכנת אפר המשמש לטהרה בבית המקדש. פרה אדומה היא נדירה מאוד.

בעו מיניה [6]מרב עולא[7]: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו, פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים ריבוא שכר, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו.

אמר רב יהודה אמר שמואל, שאלו את ר' אליעזר[8]: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו, בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, ורב כהנא [9]מתני: בשמונים ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו.

לשנה האחרת נתן הקב"ה שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם, שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא.

שני סיפורים כמעט זהים על גוי בשם דמא בן נתינה

וא"ר חנינא: ומה מי שאינו מצווה ועושה - כך, מצווה ועושה עאכו"כ, דאר"ח: גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. אמר רב יוסף: מריש ה"א, מאן דהוה אמר לי הלכה כר"י, דאמר: סומא פטור מן המצות, עבידנא יומא טבא לרבנן, דהא לא מיפקידנא והא עבידנא, השתא דשמעיתא להא דא"ר חנינא: גדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, אדרבה, מאן דאמר לי דאין הלכה כרבי יהודה, עבידנא יומא טבא לרבנן.

קטע זה מבואר במסמך נפרד, תחת הכותרת "מצווה ועושה"

דמא בן נתינה מתבזה על ידי אמו ולא מגיב

כי אתא רב דימי [10]אמר: פעם אחת היה לבוש סירקון של זהב [11]והיה יושב בין גדולי רומי, ובאתה אמו וקרעתו ממנו, וטפחה לו על ראשו [12]וירקה לו בפניו, ולא הכלימה[13].

המשך הסיפור על דמא בן נתינה

מלמד אמימי בן רבי אבהו: לפעמים אדם מאכיל את אביו פסיון אבל גורם לו צער, למשל: הוא אומר לאביו "מה אכפת לך מניין הפסיון – אכול!"

ולפעמים אדם גורם לאביו לטחון ברחיים אבל גורם לו נחת כמו בסיפור שמביא רש"י מן הירושלמי (ראו ברש"י על אתר)

תני אבימי בריה דרבי אבהו[14]: יש מאכיל לאביו פסיוני[15] וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא.

אמר רבי אבהו[16]: כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד.

מאמר של אבימי ותגובת אביו רבי אבהו

לאבימי היו חמישה בנים מוסמכים (בעלי הסמכה לדיינות) עוד בחיי אביו רבי אבהו. כל פעם כשבא רבי אבהו לבית בנו וקרא לו מן השער, מיהר אבימי לקראתו וקרא "כן כן" עד שהגיע אליו.

יום אחד ביקש רבי אבהו מאבימי להשקותו מים. עד שחזר עם המים התנמנם רבי אבהו. אבימי עמד מעליו עם הכוס בידו עד שהתעורר. תוך כדי ההמתנה, הצליח אבימי להבין את מזמור עט בתהילים. (על משמעות המזמור ראה בתוספות)

חמשה בני סמכי הוה ליה לאבימי בחיי אביו, וכי הוה אתא רבי אבהו קרי אבבא, רהיט ואזיל ופתח ליה, ואמר אין אין עד דמטאי התם.

יומא חד אמר ליה: אשקיין מיא, אדאייתי ליה נמנם, גחין קאי עליה עד דאיתער, איסתייעא מילתיה ודרש אבימי: (תהלים עט) מזמור לאסף.

סיפור על רבי           אבהו ובנו

רב יעקב מספר לאביי כי כשהוא חוזר מבית המדרש, אביו שואב לו כוס ואמו מוזגת לו, מה עליו לעשות?

עונה אביי כי מאמו הוא יכול לקבל אבל לא מאביו.

מכיון שאביו הוא בן תורה (תלמיד חכם) הוא עלול להצטער על כך שהוא משרת את בנו ויש בכך פחיתות כבוד לאב.

אמר ליה רב יעקב בר אבוה [17]לאביי: כגון אנא דעד דאתינא מבי רב, אבא מדלי לי כסא ואמא מזגה לי, היכי איעביד? א"ל: מאמך קביל ומאבוך לא תקבל, דכיון דבר תורה הוא חלשה דעתיה.

סיפור על רב יעקב בר אבוה

לרבי טרפון היתה אם, וכל פעם שהיא עמדה לעלות למיטה, התכופף והעלה אותה, ובכל פעם שרצתה לרדת, ירדה עליו.

בא רבי טרפון והשתבח בבית המדרש על כך שהוא מכבד את אמו.

אמרו לו: עדיין לא הגעת לחצי כיבוד, האם זרקה אמך ארנק מלא כסף לים ולא ביישת אותה?

רבי טרפון [18]הוה ליה ההיא אמא, דכל אימת דהות בעיא למיסק לפוריא - גחין וסליק לה, וכל אימת דהות נחית - נחתת עלויה, אתא וקא משתבח בי מדרשא, אמרי ליה: עדיין לא הגעת לחצי כיבוד, כלום זרקה ארנקי בפניך לים ולא הכלמתה?

סיפור על רבי טרפון

רב יוסף (שהיה עיוור) כשהיה שומע את קול רגליה של אמו אמר: אקום מלפני השכינה (כינוי לאל) שמגיעה.

רב יוסף [19]כי הוה שמע קל כרעא דאמיה, אמר: איקום מקמי שכינה דאתיא.

סיפור על רב יוסף

רבי יוחנן אומר כי מאושר האדם שלא הכיר את הוריו, מאחר וכל כך קשה לקיים את מצוות כיבוד אב ואם.

אמר רבי יוחנן[20]: אשרי מי שלא חמאן.

הערת רבי יוחנן

כשהרתה אמו של רבי יוחנן מת אביו ומיד לאחר שנולד מתה אמו, כך שרבי יוחנן היה יתום מלידה.

וכך גם אביי.

שאלה: האמנם? והרי אמר אביי: "אמרה לי אם" (משמע שהכיר את אמו)

תשובה: האם שמצטט אביי לא היתה אמו אלא האישה שגידלה אותו. (והוא קרא לה אם)

רבי יוחנן, כי עברתו אמו מת אביו, ילדתו - מתה אמו;

וכן אביי.

איני[21]? והאמר אביי: אמרה לי אם!

ההיא מרבינתיה הואי.

הערת העורך

לרב אסי היתה אם זקנה.

אמרה לו: אני רוצה תכשיטים! רב אסי הכין לה תכשיטים. אמרה לו: אני רוצה גבר (בעל) ענה לה: נחפש לך. אמרה לו: אני רוצה גבר יפה כמוך! עזב אותה רב אסי ועלה לארץ ישראל.

שמע שהיא באה בעקבותיו, בא לפני רבי יוחנן, שאל אותו: האם מותר לצאת מן הארץ לחו"ל? ענה לו רבי יוחנן – אסור! שאל רב אסי: האם לקבל את פני אמי מותר? ענה לו – איני יודע.

אחר כך חזר רבי יוחנן ואמר לו: אסי החלטת לצאת לחו"ל? המקום (כינוי לה') יחזירך לשלום.

בא רב אסי לרבי אלעזר ושאל אותו: האם רבי יוחנן כועס עלי חס ושלום?

שאל רבי אלעזר: מה אמר לך רבי יוחנן?

ענה לו רב אסי "המקום יחזירך לשלום"

אמר רבי אלעזר: אם היה כועס עליך לא היה מברך אותך.

בינתיים שמע רב אסי כי אמו נפטרה והיא מגיעה בארון קבורה. אמר רב אסי: אם הייתי יודע שהיא מתה לא הייתי יוצא לקראתה.

רב אסי [22]הוה ליה ההיא אמא זקינה, אמרה לי': בעינא תכשיטין, עבד לה. בעינא גברא, נייעין לך. בעינא גברא דשפיר כותך, שבקה ואזל לארעא דישראל.

שמע דקא אזלה אבתריה, אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר לי': מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ? א"ל: אסור. לקראת אמא, מהו? א"ל: איני יודע. [אתרח] פורתא הדר אתא, אמר ליה: אסי, נתרצית לצאת? המקום יחזירך לשלום. אתא לקמיה דרבי אלעזר[23], א"ל: חס ושלום, דלמא מירתח רתח! א"ל: מאי אמר לך? אמר ליה: המקום יחזירך לשלום, אמר ליה: ואם איתא דרתח לא הוה מברך לך. אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי, אמר: אי ידעי לא נפקי.

סיפור על רב אסי

תנו רבנן: מכבדו בחייו ומכבדו במותו;

בחייו כיצד? הנשמע בדבר אביו למקום, לא יאמר: שלחוני בשביל עצמי, מהרוני בשביל עצמי, פטרוני בשביל עצמי, אלא כולהו בשביל אבא;

במותו כיצד? היה אומר דבר שמועה מפיו, לא יאמר: כך אמר אבא, אלא כך אמר אבא מרי, הריני כפרת משכבו.

ברייתא

כיצד מכבדים אב

מעירה הגמרא כי ההלכה השניה נוהגת רק עד מלאת שנים עשר חודש למות האב. לאחר מכן יש נוסח אחר.

והני מילי תוך שנים עשר חדש, מכאן ואילך, אומר: זכרונו לברכה לחיי העולם הבא.

הערת הגמרא

על פי הברייתא אסור לאדם להוציא מפיו את שם אביו ואת שם רבו, וכך גם לגבי התורגמן.

תורגמן הוא האיש שעומד ליד החכם בשעה שהוא נושא דברים, ומעביר את דבריו של החכם אל הציבור.

תנו רבנן: חכם - משנה שם אביו ושם רבו, תורגמן - אינו משנה לא שם אביו ולא שם רבו.

ברייתא

שינוי שם האב

שואלת הגמרא: למי התכוון התנא בברייתא כשאמר את ההלכה לגבי התורגמן, האם התורגמן איננו משנה את שם אביו שלו או את שם אביו של החכם שאותו הוא מתרגם?

אם נאמר שמדובר באביו של התורגמן עצמו, זה לא יתכן כי התורגמן חייב לשנות את שם אביו כמו כל אדם, ומדוע שיהיה לגביו דין שונה?

עונה רבא: התורגמן איננו משנה את שם אביו של החכם ולא את שם אביו,

כמו בסיפור על מר, בנו של רב אשי, שדרש בבית המדרש, וכל פעם שהזכיר את רב אשי אמר "כך אמר אבא מרי" ואילו האמורא (התורגמן) אמר "כך אמר רב אשי".

אבוה דמאן? אילימא אבוה דמתורגמן, אטו תורגמן לאו בר חיובא הוא? אלא אמר רבא: שם אביו של חכם, ושם רבו של חכם; כי הא דמר בר רב אשי כי הוה דריש בפירקא, איהו אמר אבא מרי, ואמוריה אמר הכי אמר רב אשי. [24]

שאלת הגמרא

למדנו כי הבן חייב להוריו מורא וכבוד.

לא סותר את דבריו - בדבר הלכה

לא מכריעו – לא יסייע למישהו אחר לנצח את אביו בויכוח

מכניס ומוציא – מלווה את אביו בכניסתו וביציאתו.

ת"ר: איזהו מורא, ואיזהו כיבוד? מורא - לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו; כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.

ברייתא

מורא וכבוד

השאלה היא: על חשבון מי מכבדים הורים?

רב יהודה: על חשבון הבן

רב נתן: על חשבון האב

איבעיא להו[25]: משל מי?

רב יהודה אמר: משל בן,

רב נתן בר אושעיא אמר[26]: משל אב.

שאלת אמורא

שאלו חכמים את רב ירמיה ואולי את בנו:

על שיטת מי שאמר "משל אב" (הכוונה לרב נתן בר אושעיא), נשאלת שאלה:

משני הפסוקים ניתן ללמוד בגזירה שווה כי כמו שמכבדים את ה' בחסרון כיס (בהפסד כספי) כך צריך לכבד גם את ההורים. אם כן מדוע אומר רב נתן "משל אב"?

תשובה: עצם המעשה של כיבוד ההורים גורם לחסרון כיס כי אדם שהולך לכבד את הוריו מפסיד בכך זמן עבודה, וזהו החסרון.

אורו ליה [27]רבנן לרב ירמיה[28], ואמרי לה לבריה דרב ירמיה, כמאן דאמר משל אב.

מיתיבי נאמר: (שמות כ) כבד את אביך ואת אמך, ונאמר: (משלי ג) כבד את ה' מהונך, מה להלן בחסרון כיס, אף כאן בחסרון כיס;

ואי אמרת משל אב, מאי נפקא ליה מיניה?

לביטול מלאכה.

אמוראים שואלים על שיטת רב נתן