משפחה – מצווה ועושה – עמוד 62

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לא עמוד א

וא"ר [1]חנינא: ומה מי שאינו מצווה ועושה - כך, מצווה ועושה עאכו"כ, [2]דאר"ח[3]: גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.

אמר רב יוסף: מריש[4] ה"א, [5]מאן דהוה [6]אמר לי הלכה כר"י, [7]דאמר: סומא[8] פטור מן המצות, עבידנא יומא טבא [9]לרבנן, דהא לא מיפקידנא והא עבידנא[10],

השתא דשמעיתא להא [11]דא"ר חנינא: גדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, אדרבה, [12]מאן דאמר לי [13]דאין הלכה כרבי יהודה, עבידנא יומא טבא לרבנן.

תחילת הקטע מתייחסת לאמירתו של רבי חנינא שאמר כי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, כלומר, שכר המצווה של מי שמצווה לקיים מצווה יותר גדול משכרו ששל מי שמקיים מצווה למרות שהוא איננו מצווה. אימרה זו מתייחסת לסיפור הקודם שבו דמא בן נתינא שהוא נוכרי, כלומר אין לו שום חיוב לקיים את מצוות כיבוד אב ואם, ובכל זאת הוא מכבד את אביו למופת. היהודים יכולים ללמוד מכך שהם חייבים בכיבוד אב ואם "על אחת כמה וכמה", שכן היהודים נצטוו לכך בעשרת הדברות.

אומר רב יוסף (אמורא בבלי מן הדור השלישי שהיה בעצמו עיוור): אילו היה מישהו אומר לי מראש (לפני שהתחלתי לקיים סעודות לתלמידי החכמים) שנפסקה הלכה כמו רבי יהודה (בר אילעי – תנא) שפסק כי עיוור פטור מן המצוות, הייתי מקיים בכל זאת את הסעודות (כי סברתי שגדול מי שאינו מצווה ממי שמצווה),

כעת, כשאני יודע שאמר רבי חנינא שגדול המצווה ממי שאינו מצווה, ודאי שאמשיך לקיים את הסעודות, כי מסתבר לי גם שאין ההלכה כרבי יהודה, ועיוור כן חייב בקיום מצוות, לכן בעניין זה אני מצווה ועושה.

במקום אחר בתלמוד (בבא קמא פז.) מסופר אותו סיפור, אך בתוספת קטנה אחת. שם רב יוסף מנמק את קביעתו הסופית שהוא מצווה ועושה במלים  דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי! כלומר: מאחר ואני מצווה (ועושה) הרי שאני מקבל שכר יותר גדול!

לסיכום: הפסיקה של רבי חנינא משחקת לטובתו של רב יוסף רק בתנאי שאין ההלכה כרבי יהודה.

מן הטבלה עולה כי רק במקרים 1 ו-4 הסעודות של רב יוסף "נחשבות", כלומר לפני שהוא שמע את רבי חנינא וגם את השלילה של הלכת רבי יהודה, וכן אחרי שהוא שמע את שניהם.

אבל, אם הוא היה שומע את רבי חנינא ולא היה יודע שאין הלכה כרבי יהודה או אם לא היה שומע את רבי חנינא והיה סבור שההלכה כרבי יהודה, הסעודות לא היו נחשבות לו.