משנה: אם אדם לא כתב לאשתו בכתובה את ההתחייבויות הבאות:

בנים זכרים שיהיו לך ממני, הם ירשו את כתובת אימם בנוסף על חלקם עם אחיהם בירושת אביהם.

האדם חייב בכל זאת לקיים את התנאי מאחר וזה תנאי בית דין (תקנה מחייבת)

בנות נקבות שיהיו לך ממני, יהיו יושבות בביתי ונזונות מנכסי עד אשר ינשאו לגברים.

חייב כנ"ל

את תהי יושבת בביתי ונזונה מנכסי כל ימי מגורייך באלמנותך בביתי

חייב כנ"ל

זהו הנוסח שהיה מקובל בין אנשי ירושלים, אנשי הגליל נהגו כאנשי ירושלים.

לאנשי יהודה היה נוסח אחר:

עד שהיורשים (של הבעל) ירצו לתת לך את כתובתך,

ולכן ביהודה אם רצו היורשים, זכותם לתת לאלמנה את כתובתה ולבקש ממנה לעזוב את בית הבעל.

מתני' לא כתב לה:

1.        בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי, אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון

חייב, שהוא תנאי בית דין.

2.         בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי, יהוין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתלקחון לגוברין

חייב, שהוא תנאי בית דין.

3.        את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי –

חייב, שהוא תנאי בית דין.

כך היו אנשי ירושלים כותבין. אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים.

אנשי יהודה היו כותבין:

עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך,

לפיכך אם רצו יורשין - נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה.

גמרא: שואל רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי: מדוע תיקנו חכמים את כתובת בנין דיכרין?

ומשיב: על מנת שאדם יתן לבתו כמו לבנו.

מקשה על כך הגמרא: כיצד יתכן, שהתורה אמרה שבנים יורשים ובנות אינן יורשות, ובאים חכמים ומתקנים שהבנות תרשנה?

ומשיבה הגמרא: גם נתינה לבנות היא מן התורה, ומוכיחה זאת באמצעות דרשה על פסוק בירמיהו.

ברור כי אב יכול להשיא את בניו על פי רצונו, אבל בנותיו, האם הם בידו?

אלא כוונת הפסוק על פי המדרש היא, לומר לנו שנלביש את הבת, ונכסה אותה, וניתן לה דברים, ואז יקפצו עליה ויבואו לשאת אותה לאישה.

שואלת הגמרא: עד איזה סכום נותן האב לבתו?

משיבים אביי ורבא (שניהם): עד עשירית מנכסיו.

גמ'. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין?

כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו.

ומי איכא מידי, דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות, ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא?

הא נמי דאורייתא הוא, דכתיב: (ירמיהו כ"ט)

"קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים",

בשלמא בנים בידיה קיימי, אלא בנתיה מי קיימן בידיה?

הא קא משמע לן, דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי, כי היכי דקפצי עלה ואתו נסבי לה.

ועד כמה?

אביי ורבא דאמרי תרוייהו: עד לעישור נכסי.

רב פפא עסק בנישואי בנו, לבית אבא סוראה (לבתו), הלך רב פפא לכתוב את הכתובה, שמע יהודה בר מרימר, יצא לקראתו והתראה אתו.

כאשר הגיעו לפתח ביתו של אבא סוראה, עמד יהודה בר מרימר להפרד מרב פפא,

אמר לו רב פפא: יעלה אדוני אתי,

ראה רב פפא שלא נוח ליהודה בר מרימר להכנס אתו לבית אבא סוראה.

אמר רב פפא ליהודה בר מרימר: מה דעתך (מדוע אתה נמנע מלהכנס?) האם משום ששמואל אמר לרב יהודה: שיננא, לא תהוה מקום להעברת ירושה מבן רע לבן טוב, שאין אתה יודע איזה זרע יהיה לאותו בן, וודאי שלא תהיה שותף להעברת ירושה מבן לבת,

אלא שגם לבת יש זכות לקבל רכוש וגם זאת מתקנת חכמים כמו שראינו למעלה בדברי רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי.

עונה יהודה בר מרימר: אלה דברים שהאב חייב לעשות, אך האם קיימת חובה עלי, לגרום לכך?

אומר רב פפא: האם אמרתי לך לעשות משהו? אמרתי לך להכנס ולא לעשות דבר!

עונה יהודה בר מרימר: גם לעלות ולהיות אתך, זה סוג של עשיה.

רב פפא כפה את יהודה בר מרימר להכנס אתו לביתו של אבא סוראה, שתק יהודה בר מרימר וישב.

אבא סוראה ראה את יהודה בר מרימר יושב ושותק וחשב שהוא כועס עליו כי הוא לא נותן מספיק, כתב אבא סוראה לבתו את כל מה שהיה לו.

בסוף אמר אבא סוראה ליהודה בר מרימר (שעדיין יושב ושותק): גם כעת אדוני לא אומר דבר? אני נשבע לך שלא השארתי לעצמי כלום!

השיב לו יהודה בר מרימר: אם זה תלוי בי, גם מה שנתת לא נוח לי (כלומר, הגזמת!)

שאל אבא סוראה: אם כך עכשיו אני יכול לחזור בי?

עונה יהודה בר מרימר: לא, אל תהיה כזה אדם שחוזר בו ממילתו.

רב פפא איעסק ליה לבריה בי אבא סוראה, אזיל למיכתב לה כתובתה, שמע יהודה בר מרימר, נפק אתא איתחזי ליה.

כי מטו לפיתחא הוה קא מפטר מיניה,

אמר ליה: ניעול מר בהדאי,

חזייה דלא הוה ניחא ליה,

אמר ליה: מאי דעתיך? משום דאמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, לא תיהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא, דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה, וכל שכן מברא לברתא,

האי נמי תקנתא דרבנן היא, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי!

אמר ליה: הני מילי מדעתיה, לעשוייה נמי?

אמר לו: אטו מי קאמינא לך דעול ועשייה? עול ולא תעשייה קאמינא!

אמר ליה: מעלאי דידי היינו עשייה.

אכפייה ועול, אישתיק ויתיב.

סבר ההוא מירתח רתח, כתביה לכל מאי דהוה ליה.

לסוף אמר ליה: השתא נמי לא מישתעי מר? חיי דמר, לא שביקי מידי לנפשאי!

אמר ליה: אי מינאי דידי, אפילו האי נמי דכתבת לא ניחא לי.

אמר לו: השתא נמי אהדר בי!

אמר לו: שוייה נפשך, הדרנא לא קאמינא.