הארות והערות

הטקסט התלמודי

כותרות

הבעל חייב לפדות את אשתו כמו שלמדנו במשנה הקודמת:

נשבית - חייב לפדותה, ואם אמר הרי גיטה וכתובתה ותפדה את עצמה - אינו רשאי.

נשבית - חייב לפדותה וכו'.

משנה

הברייתא מסייגת את חובת הפדיון של הבעל. רק אם הבעל חי הוא פודה. אם מת – חובת היורשים לפדות חלה רק במקרה והבעל הספיק להכיר בה כאישתו והתחיל לעסוק בפדיונה לפני מותו.

ת"ר: נשבית בחיי בעלה ואח"כ מת בעלה, הכיר בה בעלה - יורשין חייבין לפדותה, לא הכיר בה בעלה - אין יורשין חייבין לפדותה.

ברייתא מרחיבה את המשנה

מקרה כמו בברייתא הגיע לבית הדין של לוי והוא חשב לפסוק כמו בברייתא. כנראה שהוא עמד לחייב את היורשים לפדות את אלמנת אביהם.

לוי סבר למיעבד עובדא כי הא מתניתא,

לוי[1]

מנסה ליישם

רב עצר את לוי מלפסוק כך ואמר לו כי רבי חייא – דודו של רב, אמר לו כי ברייתא זו איננה להלכה, והברייתא הנכונה היא כך: ...

הברייתא פוטרת את יורשי הבעל מחובת פדיון האישה בנימוק משפטי. הבעל כותב לאישה כתובה ובה הוא מתחייב לפדות אותה אם תיפול בשבי, ולהשיבה להיות אשתו מכאן -  שאם איננו משיב אותה להיות אשתו (לאחר מותו) הרי יורשיו פטורים מחובת פדיונה.

א"ל רב, הכי אמר חביבי: לית הלכתא כי הא מתניתא, אלא כי הא דתניא:

נשבית לאחר מיתת בעלה - אין היתומין חייבין לפדותה; ולא עוד, אלא אפילו נשבית בחיי בעלה ואחר כך מת בעלה - אין היתומין חייבין לפדותה, שאין אני קורא בה ואותבינך לאינתו.

הברייתא הנכונה על פי רב[2] ורבי חייא[3]

שתי דעות בברייתא בנוגע לסכום אותו חייב הבעל לשלם לחוטפי אשתו.

תנא קמא: עד סכום של פי עשרה משוויה של האישה. במקרה של חטיפה ראשונה – הבעל חייב לשלם. אם האישה נחטפת שוב – אין יותר חובת פדיון על הבעל.

רשב"ג: עמדה עקרונית הקובעת כי לעולם אין לשלם לשובים מחיר גבוה ממחיר השוק.

נימוקו – מפני תיקון העולם (ראו ברש"י).

ההלכה נקבעה כרשב"ג.

תנו רבנן:

נשבית, והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה - פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך, רצה - פודה, רצה - אינו פודה;

רבן שמעון בן גמליאל[4] אומר: אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם, מפני תקון העולם.

ברייתא – מחיר הפדיון

מדייקת הגמרא בדברי רשב"ג ומסיקה כי חובת הפדיון חלה במחיר המדויק, אפילו אם מחיר זה גבוה יותר מסכום הכתובה שהבעל חייב לאשתו.

הא בכדי דמיהן פודין, אע"ג דפרקונה יותר על כתובתה;

מסקנת הגמרא

הגמרא מביאה ברייתא אחרת, לכאורה סותרת, שעל פיה יש חובת פדיון על פי הערך של הכתובה ולא של שווי האישה.

תנא קמא: יש לשלם עד סכום של פי עשרה משווי הכתובה במקרה של חטיפה ראשונה.

רשב"ג: חובת הבעל לשלם היא רק עד גובה הכתובה ולא יותר.

יתכן אם כך מצב שהבעל יחויב לשלם על פי ברייתא הראשונה ויהיה פטור מלשלם על פי הברייתא השניה – ולהפך!

ורמינהי:[5] נשבית, והיו מבקשין ממנו עד עשרה בכתובתה - פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך, רצה - פודה, רצה - אינו פודה; ר"ש בן גמליאל אומר: אם היה פרקונה כנגד כתובתה - פודה, אם לאו - אינו פודה!

ברייתא נוספת - לכאורה סותרת

פתרון: רשב"ג פוסק כי הבעל רשאי לנקוט תמיד בדרך הקלה.

רבן שמעון בן גמליאל תרי קולי אית ליה[6].

פתרון הסתירה

המשך המשנה:

לקתה - חייב לרפאותה, אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה - רשאי.

לקתה - חייב לרפאותה.

משנה

תנא קמא: רפואה לאישה היא כמו מזונות, ולכן אלמנה מקבלת רפואה מן היורשים ואין מנכים לה את מחיר הרפואה מן הכתובה.

רשב"ג: אם יש קצבה לרפואת האישה (אם ידוע מראש מה מחיר הרפואה) מנכים אותה מן הכתובה. אבל אם אין לרפואה קצבה (כגון מחלה כרונית) הרפואה היא כמזונות ואין מנכים אותה מן הכתובה.

תנו רבנן: אלמנה ניזונת מנכסי יתומין, וצריכה רפואה - הרי היא כמזונות;

רבן שמעון בן גמליאל אומר: רפואה שיש לה קצבה - נתרפאת מכתובתה, שאין לה קצבה - הרי היא כמזונות.

ברייתא - מרחיבה את המשנה

אומר רבי יוחנן כי בארץ ישראל נהוג שהקזת דם היא כרפואה שאין לה קצבה ואם האלמנה זקוקה להקזת דם, התשלום יהיה על היורשים.

אמר רבי יוחנן[7]: עשו הקזת דם בארץ ישראל כרפואה שאין לה קצבה.

הערת

רבי יוחנן

סיפור: לקרוביו של רבי יוחנן היתה אלמנת אב שהם פרנסו (על פי החובה לפרנס אלמנה עד שתנשא). אלמנה זו היתה צריכה הקזת דם בכל יום. הלכו הקרובים לרבי יוחנן ובקשו עיצה כיצד יוכלו להשתחרר מחובת התשלום לרופא. אמר להם רבי יוחנן, לכו ותגיעו להסכמה עם הרופא על מחיר כללי של בטיפול באישה, כלומר מחיר שיכלול בתשלום אחד את כל מה שהאישה תזדקק בהקזת הדם. בכך הפך רבי יוחנן את מחלתה של האישה למחלה שיש עמה קצבה ואז היורשים זכאים לנכות את מחיר הרפואה מכתובת האישה.

אחר כך התחרט רבי יוחנן על העיצה שנתן לקרוביו ואמר "עשינו עצמנו כעורכי הדיינין" בניגוד לציווי של מסכת אבות "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין".

שואלת הגמרא, מה גרם למהפך בדעתו של רבי יוחנן, על מה הוא הסתמך כשנתן את עצתו לקרוביו ועל מה הוא הסתמך כשהתחרט?

והתשובה: בתחילה הוא הסתמך על הפסוק בישעיהו שעל פיו אדם צריך לסייע לקרוביו, אבל אחר כך הגיע למסקנה כי לאדם חשוב שכמותו יש דין שונה ואסור היה לו לסייע לקרוביו להשתמש בפיקציה משפטית על מנת לפגוע באלמנה.

קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהות צריכה רפואה כל יומא,

אתו לקמיה דר' יוחנן,

אמר להו: איזילו קוצו ליה מידי לרופא.

אמר רבי יוחנן: עשינו עצמינו כעורכי הדיינין.

מעיקרא מאי סבר, ולבסוף מאי סבר?

מעיקרא סבר: (ישעיהו נ"ח) ומבשרך לא תתעלם,

ולבסוף סבר: אדם חשוב שאני[8].

סיפור הדגמה  על רבי יוחנן